שלט אחד קטן שהתפוצץ משמות של גברים חושף שנים של אונס והשתקה

קריאות המפגינות בתל אביב מדגישות את הקשר בין המקרה המזעזע באילת למציאות היומיומית של נשים בישראל. הן לא היו צריכות במה הגברה או נואמים. השלט "לכל אנס יש שם" שהתמלא בשמות לאורך המחאה אמר הכול: "זה לא מקרה אחד עצוב, זה קורה כאן שוב ושוב"

בווידאו: הפגנה נגד אלימות כלפי נשים, כיכר הבימה, ת״א (צילום: ניב אהרונסון)

נועה ירון וסהר שמואלי הגיעו מרמת גן להפגנה אמש (חמישי) בכיכר הבימה בתל אביב. נועה הגיעה עם שלט ריק ברובו, שעל חלקו העליון נכתב "לכל אנס יש שם", ובחלקו התחתון "זאת לא אשמתך". שאר השלט היה ריק, לפחות בתחילת הערב, אבל נועה הגיעה עם טוש והזמינה את הנשים לכתוב את שם האנס שלהן. ככל שההפגנה נמשכה השלט הלך והתמלא בשמות, בהתחלה בטורים מסודרים ואז בצפיפות כשהתחיל לאזול המקום.

"הגענו כי יש כאן מדיניות חוזרת, קורבנות אונס מופקרות בשטח", אמרה ירון. "בין אם זה מערכת משפט שנותנת עונשים מחפירים, בין אם זה המשטרה שלא יודעת איך לחקור מותקפות פגיעה מינית, ובין אם זה בתי חולים שאין בהם מרכזים אקוטיים לנפגעות".

"זה המון כאב על כל כך הרבה חברות שלי שהותקפו, שנאנסו, שנפגעו", המשיכה שמואלי, בנדנה ורודה קשורה על פניה כמסכה. "העובדה שזה עדיין מביך, שאין לאן לפנות, שלא משנה מה אנחנו עושות - מאשימים אותנו. תמיד יהיה מי שיגיד 'אבל תראי מה עשית, תראי מה לבשת, תראי איך התנהגת, למה ירדת לאילת עם חברה, למה שתית'". לדבריה, "תמיד ינסו איכשהו לסובב את זה לקורבן. החוק היבש אומר שמי שאונס צריך לקבל 16 שנה בכלא. אין אנס אחד במדינה הזאת שקיבל את זה. וזו הסיבה שאנחנו כאן. כדי לתקן".

"לא משנה מה אנחנו עושות – מאשימים אותנו". נועה וסהר בהפגנה, אמש (צילום: אתר רשמי, באדיבות המצולמים)

על השלט שמחזיקה שמואלי כתוב "30 גברים עמדו בתור לאנוס ילדה בת 16". המספר 30 מככב בשלטים שנושאות המפגינות, והפך לסמל של המקרה המזעזע, אך לא בטוח שזהו מספר הגברים המעורבים במקרה. המספר הגיע מהחשוד הראשון שנעצר, שאולי הגזים בכוונה כדי לנסות להוריד, בעיני עצמו, מאחריותו שלו.

אבל זה לא משנה, כי ההפגנה לא הייתה רק פרץ של זעם על מקרה קיצוני אחד, שפרטיו טרם התבררו - אלא על שנים של אלימות, פחד, בושה, התעלמות ואזלת יד כמעט בכל תחום. בתרבות, במשפט, בתקשורת, בשפה.

עוד בוואלה!

הנערה מאילת: יום אחרי האונס הוא הציע לי לצפות בסרטונים שצילם

לכתבה המלאה
"אנחנו אשמים, כי אנחנו כחברה שתקנו". המפגינות בכיכר הבימה, אמש (צילום: ראובן קסטרו)

בשיחות עם המפגינות, לצד תמיכה בנערה וזעזוע מהמקרה, עולים שוב שוב שמות ומקרים מהעבר. רונן ביטי, אייל גולן, נתן אשל, הנערים מאיה נאפה. חלק הורשעו, חלק זוכו, אבל הקו שמחבר ביניהם ברור לכל מי שהגיעה לזעוק בכיכר הבימה. "משהו פה כל כך לא בסדר", אומרת מפגינה בת 60 שמעדיפה לא להזדהות. "האמת שהיינו צריכים לצאת עוד קודם. כשהמנוולים הגיעו ונחתו מאיה נאפה, אז היינו צריכים לצאת בכל הכוח, אבל שתקנו. אז אנחנו אשמים. אני רוצה להגיד לילדה הזו שאנחנו אשמים, כי אנחנו כחברה שתקנו". בן זוגה מוסיף: "אנחנו מזועזעים, ונשבר לנו. וצריך לתמוך בילדה הזו. זה מספיק".

כשמפגינה אחרת נשאלת מה הייתה רוצה לומר לנערה מאילת, היא משתהה רגע, ואז עונה: "שהיא לא לבד, שהיא לא אשמה, ושלא תפנים את הבושה ואת האשמה". היא הוסיפה כי "קרה דבר נורא, אבל אם היא שרדה דבר כזה, היא כנראה יכולה לשרוד הרבה דברים והיא חזקה. יש הרבה מאוד גברים ונשים שישמחו לעזור לה ולהחזיר לה את האמון בבני אדם, כי לא כולם כאלה".

אף שהרוב בהפגנה נשי במובהק, יש בה גם לא מעט גברים. "בתור גבר אני בא כמובן יותר מהצד", אומר יהונתן סאקס, בן 21 מגבעתיים. "לנשים זה משהו הרבה יותר אישי. בשבילן זה באמת פחד קיומי. פחד להסתובב ברחובות, פחד לסמוך על אנשים, פחד לבלות, להשתכר. אני באופן אישי בא יותר ממקום של לתמוך, כי אני לא חווה את הדברים האלה. אבל בבסיס זה כמובן מאבק שלנו כחברה".

"בשביל נשים זה פחד קיומי". יהונתן סאקס בהפגנה בת"א, אמש (צילום: אתר רשמי, באדיבות המצולמים)

זו הפגנה בלי במה, בלי הגברה ובלי נואמים, וזמן קצר אחרי תחילת האירוע הוא מתנתק מהכיכר והופך לצעדה שחוסמת את השדרות העמוסות ממילא של מרכז תל אביב ביום חמישי בערב. רבים מכלי הרכב צופרים בקצב לאות הזדהות.

באחד מהם יושבים תמר וינאי, שהגיעו לתל אביב מלהבים ונקלעו ללב הצעדה. "אנחנו מחפשים חניה וישר מצטרפים", אומרת תמר. שעה וחצי מאוחר יותר, בצומת החסום של הרחובות הוברמן ודיזנגוף, אני רואה אותם שוב, אחרי שעמדו בהבטחה - והצטרפו למפגינות.

"קריאת השכמה למצב מתמשך של התעלמות מתרבות אונס". המחאה בתל אביב (צילום: ראובן קסטרו)

לכל אורך הערב, הקריאות הקצובות מדגישות את הקשר בין האונס המזעזע באילת למציאות היומיומית של נשים בישראל, עם סיסמאות כמו "זה לא מקרה אחד עצוב אם זה קורה כאן שוב ושוב" או "תרבות האונס מתחילה ממסדרונות הממשלה".

"קרה משהו קיצוני ומחריד מאד", אומרת יעל מתל אביב. "שיכול אולי להיות גם קריאת השכמה למצב מתמשך של התעלמות מתופעה של תרבות אונס. זה חוסר הבנה עד כמה מה שקורה ביומיום של הנשים קשור מאד למדיניות, לסדרי עדיפויות, להיעדר תקציבים ולמסרים לא נכונים מבחינת התייחסות לנשים". לדבריה, "אמנם זה נראה משהו שקשור רק לחיים פרטיים של מישהי אחת בת 16, אבל זה לא ככה. זה נוגע בחיים של כולנו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully