אפקט הדומינו: ההסכם עם האמירויות מציב את הפלסטינים בפני בחירה קשה

לא צריך אוזניים חדות כדי לשמוע את קולות התדהמה שאחזו בפלסטינים בעקבות ההודעה על הסכם שלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות. מבחינתם, בין אם מדובר ברשות הפלסטינית בהובלת אבו מאזן או בחמאס השולטת בעזה, זהו תסריט בלהות, ממנו חששו. נורמליזציה שקטה בין ישראל לחלק לא מבוטל של מדינות ערביות אשר נמשכה שנים, מקבלת עכשיו פומביות ומשנה את הקונספציה שהפלסטינים שיווקו במשך שנים רבות: אנחנו המפתח של ישראל לנורמליזציה עם העולם הערבי.

העידן הזה תם בפועל מזמן, והפלסטינים חוששים מאפקט דומינו שבו איחוד האמירויות היא החלוץ שלפני המחנה. כל מדינה ערבית המעוניינת בקשרים גלויים עם ישראל - בחריין, עומאן, סודאן, ערב הסעודית - תמצא את העיתוי המתאים מבחינתה להודיע על הסכם דומה.

מה כל זה אומר על הפלסטינים והאם יש לו משמעות עבור ישראל? ראשית דבר, חובה לזכור ולהזכיר כי הבעיה הפלסטינית לא נפתרה ולמעשה היא נותרת גם בעיה ישראלית - בשל החיכוך הקבוע בין האוכלוסיות ביהודה ושומרון, ובשל האיום הקבוע של חמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועת עזה להפר את השקט השברירי בגבול הדרומי.

שנית, ההסכם החדש בין ישראל לאיחוד האמירויות ינתב את הרשות הפלסטינית לפעול מול העמים הערביים. המשטרים, כמו זה של איחוד האמירויות, יוקעו כבוגדים. העמים הערביים יהיו קהל היעד על מנת לגבש סולידריות עממית רחבה שתקרא להכשלת ההסכם.

באתר הרשמי של סוכנות הידיעות הפלסטינית כבר ניתן לכך רמז תחת הכותרת "הנורמליזציה היא בגידה". אבו מאזן, שנהג להתייעץ בקביעות עם הליגה הערבית ועם מנהיגים ערביים שונים (כולל שליטי האמירויות) איבד בסיס תמיכה רחב למדי בגלל ההסכם הזה, לא רק באבו דאבי, אלא גם במדינות האחרות שתומכות בהסכם.

קשה לראות את אבו מאזן, שיהיה במרץ 2021 בן 86, עוטה על עצמו את תדמית המנהיג המטיף לאלימות קשה כדי לאותת על מצוקתו המדינית. עם זאת, במבנה החדש שנוצר במזרח התיכון, כאשר מצד אחד ישראל חוברת לציר מדינות סוני מתון - מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין ועומאן, ומהצד השני ישנו ציר סוני הכולל את קטאר, טורקיה וסניפים של האחים המוסלמים - יכול אבו מאזן למצוא עצמו משתף פעולה עם ציר זה, שחלקו גם מסייע לחמאס.

צעד שכזה כמובן מרחיק את הסיכוי לחידוש תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים בטווח הרחוק. ללא הסדר, הוא יגביר את סיכויי ההיתכנות של תרחיש ה"מדינה האחת לשני עמים", בדיוק ההיפך ממה שאיחוד האמירויות מבקשת להשיג באמצעות הסכם השלום מול ישראל.

ומה לגבי חמאס? עמדתה המוצהרת של התנועה היא נגד כל הסכם מדיני עם ישראל, כל עוד פלסטין כולה כאדמת הקודש אינה נמצאת תחת שלטון מוסלמי. אבל גם חמאס, חרף רטוריקה מסלימה, נמצאת במצב שבו סל הכלים העומד לרשותה מצומצם למדי. היא אינה מעוניינת בהסלמה עם ישראל (למרות האירועים בשבועיים האחרונים) משום שיש לה אינטרסים קודמים בטווח הזמן הקרוב - המשך שיקום הרצועה, דאגה לרווחת הציבור ובניין הכוח הצבאי לסבב הבא. עד אז, כאשר יחסי הכוחות להבנתה (ולא רק) הם לרעתה, היא אינה ששה אלי קרב.

נקודה אחת חשובה לסיום שכדאי לתת עליה את הדעת: כדי לפעול יחד נגד אתגרים שמציבה בפניהם ישראל, בין אם היא נתפסת כאויב או כשותף, חמאס ופת"ח יוכלו, למשל, לפעול יחד לארגון מחאות עממיות בשטחים; לסייע זו לזו בניסיון לבצע פיגועים בשטחי יהודה ושומרון; לשגר משלחות משותפות למדינות ערביות ואסלאמיות שתומכות בפלסטינים או לארגן ימי זעם בירושלים. המשמעות היא שההסכם עם האמירויות, שמקרב את ישראל לחלק מהמדינות הערביות, יכול להביא לשילוב ידיים בין הרשות לחמאס, לפחות זמנית.

ד"ר גדי חיטמן הוא מרצה באוניברסיטת אריאל ומומחה לזירה הפלסטינית