נתניהו ניסה לשווק כישלון כניצחון, אך נכנע לחוקי המזה"ת וקבר את הסיפוח

בנימין נתניהו תקע אתמול דגל לבן על הקו הירוק. הוא נכנע לעובדות החיים של המזרח התיכון והצטרף מעשית, אם כי חלילה לא רשמית, למחנה השמאל-מרכז של "שלום עכשיו", "מפקדים למען ביטחון ישראל" ושרשרת הדורות מבן גוריון, אלון ודיין ועד שרון ואיזנקוט. כי ההסכם עם איחוד האמירויות - שכל צד מבליט דגשים אחרים בו - איננו ביג דיל. הוא סמול, או שמאל, דיל. מה יצייץ עכשיו האמיר יאיר בן בנימין, נסיך הימין החזק.

נתניהו הוא ותרן בלתי-נלאה. ויתוריו מקושטים בעטיפה של הדדיות: "יתנו-יקבלו". כשפעילים זועמים בליכוד תבעו ממנו לנמק את תמיכתו בפינוי המתנחלים מעזה, לא הכחיש ואף אמר שתמיד צידד ביציאה מעזה לעת הסדר, אך טען שהציב תנאי - שהפינוי ייעשה במסגרת קח-תן עם אבו מאזן כי איתו, להבדיל מיאסר ערפאת, אפשר להידבר.

הסיפוח לא צונן, לא קורר ולא הוקפא - הוא הומת. איש לא יוכל להפשיר אותו. מלכתחילה לא היה לו סיכוי להתממש, לנוכח ההתנגדות מכל עבר. עכשיו, בנוסף לכך, הפקיד אותו נתניהו בידי האמירטים. גם אצלם יש הדדיות: אם יחזור לשיגיונות הסיפוח, לא יתקדמו במסלול המדיני ואף ייסוגו בו. המתנחלים יכולים לשכוח ממנו. לחילופין, מותר להם לצעוד לצד ארון קבורתו של הסיפוח, ולקונן על שהאמינו לנתניהו.

נחוץ כשרון מהסוג המאפיין את נתניהו כדי לשווק כישלון כניצחון. נתניהו ניסה להתעלם מהפלסטינים ולעקוף אותם בדילוג אל המעגל השלישי. הניסוי התרסק. יחסים ביטחוניים ומודיעיניים, בשל האויבת המשותפת איראן - בוודאי. יחסים מדיניים - לא על חשבונם הגלוי של הפלסטינים. כמו היחסים עם ירדן, עד שהסכם אוסלו אפשר למלך חוסיין לשדרג את הביטחון לשלום.

אין שום מקוריות בפריצה למפרץ. גם היא מתוצאות אוסלו, עם זכויות יוצרים ליצחק רבין. ביבי מחקה את רבין, איי איי איי. תהליך ההסכמים בין רבין לערפאת, בחסות קלינטון, הביא את ישראל למפרץ, שנסיכויות הנפט בו פחדו אז מסדאם חוסיין יותר מאשר מהאייאתולות.

נציג משרד החוץ ברוס קשדן, מצויד למקרה הצורך גם בדרכונו האמריקני, שוטט ברחבי המפרץ ורקם קשרים, מהם גלויים. הסמנכ"ל למנהל נסים בן שטרית, לימים המנכ"ל, טס יחד עם היועץ המשפטי ומנהל הביטחון במשרד החוץ, כדי לפתוח שלוחות ישראליות רשמיות בעומאן, קטאר והאמירויות. אבו דאבי, האמירות הבכירה, אישרה לאחותה דובאי לארח את הנציגות. היא נסגרה ב-2010, כשנתניהו אישר למוסד להרוג שם את פעיל חמאס, מוחמד מבחוח. נתניהו סגר, נתניהו יפתח, יהי שם נתניהו מבורך. בלחץ הפלסטינים, בגווע המיקוח איתם, נסגרו הנציגויות האחרות, אף שאנשי מדינה ועסקים מישראל מבקרים תכופות במפרץ.

עם כל הכבוד לנותני החסות של קבוצות אהודות בישראל, ברצלונה וארסנל, האמירויות אינן מלכות המפרץ. היכן סעודיה? נתניהו ויוסי כהן לא הצליחו לחלץ ממוחמד בן סלמן מחווה תמורת איפוס הסיפוח? אם כך, לשיטתם נתנו הרבה וקיבלו מעט.

דונלד טראמפ, הזקוק נואשות להישגון כלשהו, התהדר ב"שלום" בין שתי מדינות שמעולם לא נלחמו. חכם על חלשים: את עיראק, אחרי שתי מלחמות ושלושה עשורי מעורבות אווירית, יבשתית וכספית, עדיין לא הניעה וושינגטון אפילו לכיוונה של שביתת הנשק מ-1949. אבל עוד נתניהו טוען שהסיפוח רק הושעה, בא טראמפ ואמר - חידוש עולמי - את האמת: היה היה סיפוח, דמיוני, ואיננו עוד.

בחיזורו אחר האמירויות אשרר נתניהו את נוסחת הבסיס: יוזמת השלום הערבית מתוצרת סעודיה משנת 2002. הנוסחה גובשה בתיאום הנשיא בוש (הבן), שממשלו היה ראשון התומכים בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. חזון טראמפ הושלך הצידה יחד עם הסיפוח (הסותר אותו, אם אינו חלק מעסקה) והיוזמה הערבית חיה וממתינה ליוזמה ישראלית שתפגוש אותה.

כל הטיעונים הפשטניים בעד הסיפוח נמכרו בנזיד דיוטי פרי בדובאי; ואיש, פחות מכל נפתלי בנט, לא יוכל לשקם אותם. הימין הממוסד בישראל מודה, בפועל, שהעומק האסטרטגי האמיתי של המדינה נמצא הרחק מבקעת הירדן - על גדות האוקיינוס האטלנטי והמפרץ הפרסי - מאמריקה ועד אמיריקה.

נתניהו רוצה עכשיו פרס על הימנעות מקפיצה מהגג. אפשר לנשום לרווחה ולבטל את כוננות "שחר בהרים" של צה"ל בשטחים. זאת אכן חכמת הפוליטיקה: כשאתה מטרד, מוכנים לשלם לך כדי שתרגיע. נשמע כמו חזרה כללית להסדר טיעון עם מנדלבליט.

בהקשר הפנימי, הזלזול המופגן בבני גנץ מראה שדבר לא תוקן במנגנון המקולקל של עבודת המטה וקבלת ההחלטות בממשלת נתניהו. גנץ החליפי אינו רה"מ-שותף, ולמרות היותו שר הביטחון אינו מובא בסוד מהלך מדיני חשוב.

אם גם ראש אמ"ן תמיר היימן והרמטכ"ל אביב כוכבי לא גילו ממקורותיהם את תוכן מגעי כהן, וסבלו כאן ממידור הפוגם באחריות המוטלת עליהם כמעריך וכמפקד, זהו ליקוי בסדר גודל של בגין השולח למרוקו את שר החוץ דיין, באדיבות המוסד, לשיחות המוסתרות מראש אמ"ן גזית ומהרמטכ"ל גור כדי שלא יעדכנו את הממונה עליהם, שר הביטחון ויצמן. הפעם לא נגרם נזק, אבל השיטה מטרידה, כי היא מלמדת שנתניהו לא נגמל מהרגל ההסתרה מראשי מערכת הביטחון, מורשת הצוללות.