נער לא עודכן בחקירתו בזכות לסנגור ציבורי, הודאתו נפסלה והוא זוכה

בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים פסל את הודאתו של נער שהואשם בניסיון תקיפת שוטרים, וזיכה אותו מחמת הספק. זאת, משום שהחוקר לא יידע את הנער בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין מטעם הסנגוריה הציבורית. "אין בפנינו הסבר, קל וחומר הסבר מניח את הדעת, מדוע חדל החוקר מליידע את המערער ואת אביו על הזכות לייצוג בידי עורך דין מהסנגוריה הציבורית, גם לאחר שהיה ברור לחלוטין מן הדברים לעיל כי אין בידם לשכור ייצוג משפטי", כתבו השופטים בהחלטתם בחודש שעבר.

הנער בן ה-15 משועפאט הואשם כי במהלך עימותים בשכונה בתחילת 2018 יידה אבנים לעבר כוחות הביטחון. הוא נעצר כעשרה ימים לאחר המקרה על ידי כוחות במחסום, שאמרו כי זיהו אותו מתיעוד העימותים, ונותר כ-40 יום במעצר ושנה נוספת במעצר בית. בית משפט השלום בירושלים הרשיע אותו בעבירה של התפרעות ובשלוש עבירות של ניסיון תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, וגזר עליו ארבעה חודשי עבודות שירות ומאסר על תנאי.

עורכי דינו מהסנגוריה הציבורית, עיסא מוחמדיה והילה שדה, ערערו לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין וגזר הדין. בערעור הם ציינו כי החקירה הראשונה של הנער נעשתה ללא עורך דין. החוקר אמנם אמר לאביו של הנער כי הוא זכאי לעורך דין, אך כששאל כיצד יממש זכות זו - החליט החוקר להתחיל בחקירה.

במהלך חקירה זו הנער הפליל את עצמו, אולם לאחר שנפגש עם עורך דין הוא חזר בו מהודאתו. "נגרמו פגיעות קשות ובלתי מידתיות בזכויות מהותיות שמגיעות למערער, הן מעצם היותו חשוד והן בשל גילו", טענו עורכי דינו.

כמו כן, הם התייחסו לדוח מומחה מז"פ שהשווה בין תמונתו של הנער שנעצר לבין הסרטון מהתקרית, וקבע כי "לא ניתן לשלול" שמדובר באותו אדם, ואמרו כי הדבר מהווה ספק סביר ולכן יש לזכות אותו מהאישומים.

בחודש שעבר, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את הערעור. בהתייחס לחקירתו ללא עורך דין, ציינו השופטים כי "המחדל האמור מתחדד נוכח העובדה שבעת החקירה היה המערער קטין בן 15. עובדה זו מעצימה משמעותית את חומרת הפרתה של החובה ליידע את המערער על זכותו לייצוג בידי הסנגוריה הציבורית".

בהחלטתם כתבו השופטים אהרן פרקש, עודד שחם ואברהם רובין כי "במקרה זה הפגיעה בזכות היא מהותית". כמו כן, התייחסו השופטים לדוח מז"פ, וציינו כי "רמת הוודאות העולה ממסקנה זו נמוכה במידה ניכרת מן הרף המינימלי הנדרש לשם הרשעה בפלילים".

לפיכך החליטו השופטים כי "במצב זה, אין בנמצא תשתית ראייתית המבססת את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, ומשכך, אנו מקבלים את הערעור ומורים על זיכויו של המערער מחמת הספק".