לא הנשיא, לא ראש הממשלה, לא יו"ר הפרלמנט ולא הרמטכ"ל. המנהיג הלבנוני הראשון שנשא נאום לאומה היום (שישי) אחרי הפיצוץ בנמל ביירות היה מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, האיש החזק ביותר במדינה. הוא בכלל התכוון לדבר ביום רביעי, אז היה אמור להתייחס למתיחות עם ישראל בעקבות הרג אחד מפעילי הארגון בסוריה.
הנאום היה אמור להתקיים יומיים לפני שטריבונל של האו"ם גוזר את הדין על ארבעת חברי חיזבאללה הנאשמים בחיסול ראש הממשלה רפיק אל-חרירי. אך גזר הדין נדחה בכשבועיים, ומנהיג חיזבאללה ניצל את דבריו כדי לנסות ולהכתיב את הנרטיב לאסון - רשלנות או חבלה מכוונת, אך לא באשמתו. תיאוריית "הגורם הזר" הולכת וצוברת תאוצה.
עוד בוואלה!
נסראללה קרא לאיחוד השורות במדינה המפולגת, אך תקף את אלו שניסו להטיל על חיזבאללה את האחריות לפיצוץ. דיווחים לא מבוססים שהודהדו על ידי כלי תקשורת סעודיים טענו כי מקור הפיצוץ היה במחסן נשק של הארגון השיעי בנמל, אך נסראללה אמר כי לא הייתה לחיזבאללה תחמושת שם. הוא גם דחה את הטענות שחיזבאללה למעשה שולט על הנמל, שהיה שער הכניסה המרכזי ללבנון לפני הפיצוץ, ושלח על הדרך מסר לישראל. "את נמל חיפה אנחנו מכירים טוב יותר".
הוא לא התייחס מפורשות למתיחות בגבול הנמשכת כבר זמן מה כפי שהבטיח בתחילת הנאום, אך נסראללה הבהיר כי למרות האסון הכבד שפקד את לבנון, הוא לא שוכח את תפקידיו האחרים. הוא לא סתם הזכיר את נמל חיפה - אחד מאיומיו הבולטים ביותר של מזכ"ל חיזבאללה מהשנים האחרונות הוא לתקוף את האזור האסטרטגי בכל מקרה של עימות עם ישראל. כמו בביירות, גם בחיפה מוחזקים חומרים מסוכנים ודליקים לא הרחק מבתי מגורים. הרמז לא היה יכול להיות עבה יותר ממי שהשווה פגיעה בנמל חיפה לנשק גרעיני.
למעשה, הוא לא היה המנהיג הראשון שמדבר אל העם הלבנוני מאז חרבו חלקים גדולים של ביירות ביום שלישי. מי שקדם לו אמנם לא היה לבנוני, אך נשיא צרפת עמנואל מקרון התנהג כמו קיסר מקומי כשסייר ברחובות הבירה הסוערת אתמול. הוא הקפיד להגיע לחלקיה הנוצריים של ביירות, אלו שדרכם מתבסס הקשר ההיסטורי בין צרפת לבין שטח החסות שלה לשעבר, וזכה לתשואות ולתחינות מצד התושבים המיואשים.
היה נדמה שמקרון מתמודד בבחירות בלבנון וכי הסיור הוא חלק מהקמפיין שלו. הוא הבטיח שכספי הסיוע לא יגיעו "לידיים של המושחתים", מבלי לציין במי מדובר, התחבק ולחץ ידיים עם הקהל ואמר כי על לבנון לעשות שינוי עמוק בעקבות האסון. לרגע, אפשר היה לחשוב שהסכם סוור שהפך את לבנון לשטח חסות אחרי קריסת האימפריה העות'מאנית לפני מאה שנה בדיוק, מינוס שלושה ימים, עדיין קיים.
נסראללה דווקא בירך על ביקורו של מקרון, ואמר שהוא רוצה להתרכז בצד החיובי שלו. הוא לא יכול לדחות שום עזרה חיצונית ללבנון הקורסת, לא מעט בגלל כפיפותו לאינטרסים לא מקומיים. הן הוא והן מקרון כבר חושבים על היום שאחרי הפיצוץ. כל אסון שכזה הוא הזדמנות לשרטט מחדש את מפת האינטרסים בוואקום שנוצר.
מקרון, השואף לחזק את מעמדה של צרפת בזירה הבינלאומית המשתנה ללא הכר בשנים האחרונות, יודע שמיליארדי האירו שבהם הוא מנופף ללבנונים יש השפעה וכוח משיכה רב. אין תשתית אזרחית או אנרגיה בלבנון שלא מתפרקת ולא זקוקה נואשות לכספים: הפסקות חשמל לא פוסחות על בתי החולים, המיטות מלאות בפצועים מהפיצוץ ובחולי קורונה, הזבל בקושי נערם כבר שנים ארוכות והבנקים התרוקנו ממזומנים בזמן שהלירה צונחת לבור ללא תחתית.
אבל יש הבדל גדול בין שני המנהיגים הללו. מקרון זמני, ועשוי להתחלף בעוד כשנה וחצי. הוא לא יזרוק כספים ללא כיסוי על לבנון, בצדק מבחינתו ומבחינת אזרחי צרפת. לנסראללה אכן יש פחות הון להציע מאשר למקרון, בין היתר מפאת הקשיים הכלכליים של פטרוניו באיראן, אבל יש לו זמן. וסבלנות. ואין לו שום מקום אחר ללכת אליו.