הכירו את מוגלי האמיתי שגודל בידי זאבים וכל חייו סירב להתנהג כמו בני האדם

"לכן אני ת'יער נורא נורא אוהב ודוב דוב דוב לי על הלב"

אין קורא שלא מדמיין עכשיו את תום אבני בחיתול אדום. כולנו גדלנו על "ספר הג'ונגל" בגרסותיו השונות, כשהזכורה ביותר עבור הישראלים (מלבד הסרטים) היא הגרסה הבימתית מחנוכה 1996 בבימויו של חנוך רוזן. היוצר האגדי של "ספר הג'ונגל", רודיארד קיפלינג, זכה בפרס נובל לספרות על ספרו המפורסם, אולם לא רבים יודעים - והוא גם מעולם לא הודה בכך - שסיפורו של מוגלי מבוסס למעשה על סיפור אמיתי. בניגוד למוגלי שכולנו מכירים מהספר, סיפורו של מוגלי האמיתי היה טרגי כשהוכרח לחיות לצד בני האדם, לעולם לא הסכים להתנהג כמונו ותמיד חלם לחזור למשפחת הזאבים שלו בג'ונגל. למעשה, הדבר היחיד שהוא הסכים לאמץ מבני האדם זה את העישון, שבסוף גם הרג אותו בגיל 29 כשחלה בשחפת.

מוגלי האמיתי, דינה סנישר, היה בן 6 כשנמצא ע"י ציידים בג'ונגל מסתובב עם חבורת זאבים. "ילד הזאב ההודי" נמצא ב-1872 באוטאר פראדש. הוא מתהלך על ארבע ועוקב אחר קבוצת זאבים שהחשיב כמשפחתו. כשאלה הבחינו בציידים, הם נסוגו למאורה. הציידים סיפרו שלא האמינו למראה עיניהם אך מאחר שהילד עורר את תשומת לבם, הם היו נחושים "להצילו" מהזאבים. כדי להוציא אותם מהמאורה, הם הציתו אותה. כשזו עלתה בלהבות, הזאבים והילד יצאו משם, הציידים הרגו את הזאבים ולקחו עמם את הילד.

הציידים, שהעריכו כי הילד בן 6, הביאו אותו לבית יתומים מקומי שם הוטבל לנצרות וזכה לשם סנישר, שפירושו "שבת" באורדו מכיוון שזהו היום בו הגיע לבית היתומים. לילד היו חיים לא קלים. המטפילם במקום האמינו שיש לו מנת משכל נמוכה מאוד, אך האב ארהרט, שהיה מנהל בית היתומים, ציין שלמרות שהילד לא הפגין תושייה, הוא "עדיין הראה לפעמים סימנים של היגיון ופיקחות". חוץ מזה, הוא מעולם לא למד כיצד לדבר. בבית היתומים רבים ניסו ללמד אותו לדבר, אך הוא מעולם לא הצליח ללמוד לדבר, וכמובן שלא לקרוא או לכתוב.

הילד תיקשר עם הסובבים רק על ידי השמעת קולות של בעלי החיים והמשיך ללכת על ארבע. למרות שבסופו של דבר סנישר למד ללכת על שתי רגליים, הוא עדיין נאבק בלבישת בגדים והעדיף להסתובב עירום. חוץ מזה, כשהגיע לראשונה לבית היתומים, הוא סירב לאכול ארוחות מבושלות והיה מחדד את שיניו על עצמות.

למרות שלא הראה כמעט בכלל תכונות אנושיות, הוא הצליח ליצור חבר אנושי. כנראה שבבית היתומים היה עוד ילד פראי שגדל גם הוא עם בעלי חיים למשך תקופה. מכיוון ששני הנערים גדלו לצד חיות בר, הם מצאו מכנה משותף והחלו להתחבר. האב ארהרדט ציין כי "קשר אהדה מוזר חיבר בין שני הבנים האלה, והגדול מביניהם לימד את הצעיר לשתות מכוס". סנישר חי את כל חייו בבית היתומים והראה מעט מאוד שיפור. עם הזמן הוא הצליח לעמוד, ללכת, להתלבש כראוי ואפילו לאכול מהצלחת - אך תמיד רחרח את האוכל לפני שאכל.

גם ההתפתחות הגופנית של סנישר הייתה חריגה באופן כללי: אפילו לאחר 10 שנים של חיים בקרב בני אדם, הוא היה חרד וקופצני, גובהו היה בקושי מטר וחצי, היה לו שיניים גדולות מאוד ומצח צר.

אחד ההרגלים האנושיים היחידים שסנישר אימץ לעצמו היה העישון. רבים האמינו שמזה הוא פיתח שחפת, המחלה שהרגה אותו בשנת 1895 כשהיה רק בן 29.

עובדה נוספת שתפתיע אתכם היא שדינה סנישר הוא רק אחד מבין עשרות ילדים פראיים שנמצאו בהודו לאורך השנים. מסתבר שלמדינה יש היסטוריה ארוכה של ילדים שגודלו על ידי כל מיני בעלי חיים, כמו פנתרים, כלבים ואפילו תרנגולות. בערך בזמן שמצאו את סנישר, דווח כי נמצאו עוד ארבעה ילדי זאב פראיים בהודו ובמשך השנים נרשמו עוד הרבה מקרים כאלה.

באחד המקרים המפורסמים ביותר היו שתי בנות בשם אמהלה וקמלה. לפי הדיווחים, נערות אלה חולצו מקבוצת זאבים בהודו בשנות ה-20. האיש שמצא אותם היה ג'יי.איי.אל סיינג והוא טען שהן יללו אל הירח, הלכו על ארבע רגליים ואכלו רק בשר נא.

הסיפורים הללו על ילדים פראיים שגדלו בידי בעלי חיים העניקו השראה לסופרים ומשוררים רבים. אחד מהם היה כמובן רודיארד קיפלינג, שכתב את הספר המפורסם על מוגלי בשם "ספר הג'ונגל". המחבר מעולם לא טען במפורש כי דמותו של מוגלי התבססה על דינה סנישר, אף על פי שהחלק בו הוצגה הדמות מציג את אופן הטיפול בסנישר. חוץ מזה, ציר הזמן מתיישב בצורה מושלמת, מכיוון שהספר פורסם כעשרים שנה לאחר מציאתו של הילד.

שלא כמו מוגלי, דינה לא עזב את הג'ונגל ברצון והוכרח לחזור לחיות בחברה האנושית. למרות שהוא הוחזר בכוח לחברה, הוא מעולם לא הצליח לעמוד בציפיות של הסובבים אותו. לאחר שבילה את שש השנים הראשונות של חייו בג'ונגל, פשוט לא ניתן היה לו להכתיב מחדש את סיפורו ולהפוך אותו לבן אנוש אמיתי. לכן, עד סוף ימיו הוא המשיך לחיות בעולם שלא הרגיש שייך אליו וסיפורו הפך טרגי יותר מיום ליום. במובן מסוים, מבחינה פסיכולוגית והתפתחויות, כנראה שהיו למוגלי האמיתי חיים טובים יותר אילו היה נשאר בג'ונגל.