(בווידאו: פוטין מגיע לביקור פתע בסוריה אחרי חיסול סולימאני)
המורדים כבר לא קרובים לארמונו בדמשק ומרבית שטחה של סוריה שוב תחת שליטתו, אך לבשאר אסד אין הרבה סיבות לחגוג את 20 שנות נשיאותו. אולי רק את עצם העובדה שהוא נותר בתפקיד, או בחיים, הרבה מעבר למה שרבים חזו בעת פרוץ מלחמת האזרחים ב-2011.
כשאביו חאפז מת בשנת 2000, בתום 30 שנות רודנות אכזרית, ירש בנו בשאר מדינה יציבה, עם אחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון. שיחות השלום עם ישראל גוועו בסוף ימיו של אביו, אך חזית הגולן הייתה שקטה וצה"ל היה עסוק עם הנסיגה מדרום לבנון ומהתעצמות חיזבאללה מעבר לגבול.
במערב, אסד הבן נתפס כמי שיחדיר רוח של שינוי במשטר המאובן של אביו לאור לימודי רפואת העיניים שלו בלונדון, שם הכיר את רעייתו, אסמה, בת למשפחה סורית מכובדת. בעשור הראשון לנשיאותו זכה בשאר להסתובב בבירות אירופה, במיוחד בצרפת ששמרה על יחסים קרובים עם דמשק לאור ההיסטוריה שלה במדינה, אך שנות העשרה של המאה ה-21 הביאו עמן תפנית דרמטית שעיצבה את העשור כולו.
עוד בוואלה!
עם התפשטות מחאות ומהפכות "האביב הערבי" כמו אש בשדה קוצים, לא הייתה זו שאלה של אם, אלא מתי הן יגיעו לסוריה. מחסום הפחד ממשטר הבעת' החל להישבר ככל שראו בסוריה כיצד רודני תוניסיה, מצרים ולוב מתחילים ליפול בזה אחר זה. הניצוץ למחאה היה בעת מעצרם של ילדים בדרעא במרץ 2011, אחרי שריססו גרפיטי נגד השלטון, ומשם הדרך למלחמת אזרחים איומה הייתה קצרה.
שלא כמו בן עלי ומובארק בתוניסיה ובמצרים, שנמנעו מהקזת דם רבה וויתרו על הכס לפני שיהיה מאוחר מדי, אסד בחר בנתיב של קדאפי. מלחמת חורמה במתנגדיו. עבורו, זה היה קרב לחיים או למוות, גם עבור משפחתו ובני עדתו העלוואית.
חילופי השלטון השלווים וללא שפיכות הדמים, שנמשכו כחודש מאז מותו של חאפז, היו חריגים עבור סוריה המודרנית. קודם ל-30 שנות אסד האב, ידעה סוריה הפיכות ותהפוכות רבות, אך בשאר הצעיר הפתיע עם כניסתו החלקה לתפקיד. הוא הקרין מודרניות וחדשנות, והפיח תקווה במערב כי הדור החדש של המנהיגים הערביים - המלכים בירדן ובמרוקו שהתחלפו שנה קודם לכן - יוביל לפתיחות ולדמוקרטיה גדולות יותר.
בגיל 34, בשאר החל להנהיג את סוריה, בניגוד ליעוד המקורי של משפחתו. הוא היה השני בסדר לרשת את אביו ביום מן הימים, אחרי אחיו הבכור בסאל, עד שהאחרון נהרג בתאונת דרכים בדמשק ב-1994. רוח של פתיחות מסוימת נשבה בסוריה עם עלייתו של בשאר, במה שמכונה "האביב של דמשק". לראשונה התאפשר דיון פוליטי מסוים, ואנשי רוח קראו להסיר את מצב החירום הידוע לשמצה. בפעם הראשונה, אך לא האחרונה, מי שתלה תקווה ברופא העיניים מלונדון נחל אכזבה מרה.
עד הקיץ של 2001, דיכא אסד את מבקרי שלטונו, ללא צורך בכוח שעתיד להפעיל כעשור לאחר מכן. השינויים המיוחלים בכלכלה בוששו לבוא, ובכירי המשטר ומקורביו צברו הון על חשבון אזרחי סוריה. בד בבד, הוא לא זנח את שאיפותיו לשדרוג צבאו ופיתוח אמצעים להשמדה המונית, תוך העמקת הברית עם חיזבאללה בלבנון השכנה ועם איראן. מנהיגי חמאס והג'יהאד האסלאמי היו בני ביתו בדמשק.
התכנית השאפתנית והסודית שלו ספגה מכה קשה ב-2007, עם מתקפת פתע בלב המדבר, שהדהימה את האזור. היו אלו מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי, שהשמידו כור גרעיני שהקימה דמשק בסיועה האדיב של קוריאה הצפונית. המבוכה שבה נתפס משטרו, ויותר מכך, הרצון להימנע מגלי הדף מהקהילה הבינלאומית, אילצו את אסד וממשלתו שלא להגיב על המבצע ולהימנע מלהזכיר את מטרת התקיפה.
למרות ההצלחה הכבירה של ישראל, שנשמרה לכאורה בסוד ידוע לכולם עד 2018, הסכנה מכיוונה של סוריה לא חלפה. לאו דווקא בשל מהלכיה שלה, אלא כי בעלות בריתה דרשו לקבל תמורה על שהצילו את השלטון מכליון ומגורל דומה לאלו של רודנים ערבים אחרים.
בעולם, ובישראל, היו בטוחים שימיו של אסד ספורים. צבאו התפורר במהירות, המורדים התארגנו לכדי צבא כמעט סדיר ומה שנותר מהליגה הערבית התנער ממנו.
הגדיל לחזות שר הביטחון דאז אהוד ברק, שהעריך ביוני 2011, שלושה חודשים מפרוץ המחאה, כי ימיו של אסד ספורים ובתוך כמה חודשים הוא ייכנס לספרי ההיסטוריה. בדצמבר באותה שנה, בעת סיור בגולן, ההערכה הצטמצמה לשבועות ספורים.
במבט לאחור, בחלוף כעשור מאז תחילת ההתקוממות בסוריה, דומה שההערכות המודיעיניות בישראל ובמערב לא לקחו בחשבון את הנחישות האיראנית להציל את המשטר החשוב לציר שלהם עם חיזבאללה. גם החשיבות שהקנתה רוסיה לדריסת הרגל היחידה של במזרח התיכון, עם בסיסה בטרטוס, פוספסה. כשהיו הזדמנויות להכות במשטר ולזרז את קריסתו, היססו בארצות הברית ובמערב שבע המלחמות במזרח התיכון.
אסד לא ריחם על אזרחיו. מה שעשה אביו בטבח המפורסם בחמאת ב-1982, כשהחריב את העיר בשל התקוממות של האחים המוסלמים, החוויר במהרה ממעשי הזוועות שעולל בנו. מטוסי קרב הפגיזו אזורים מאוכלסים ללא אבחנה, אלפי מתנגדי משטר עונו באכזריות בבתי כלא סודיים ואפילו ארסנל הנשק הכימי לא נזנח. זה השתלם לו.
ככל שחלפו החודשים ונערמו הקורבנות, הקשיח ממשל אובמה את הטון כלפיו. פחות משנתיים אחרי הנסיגה מעיראק, ניצבה ארצות הברית בפני התערבות צבאית נוספת באזור. הקו האדום שהציב נשיא ארצות הברית מפני שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי נגד אזרחים נחצה במתקפה הכימית המחרידה בפרברי דמשק. תמונות של אזרחים וילדים מכחילים שטפו את כלי התקשורת העולמיים, והלחץ על תגובה מערבית גבר.
אבל בוושינגטון היססו, ואחרי שאובמה קיבל כתף קרה מהקונגרס ומבריטניה, הוא רקם עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין עסקה להוצאת הנשק הכימי מסוריה. תחת פיקוח האו"ם, הוצאו מצבורים גדולים של גז סארין מסוריה. כשהחל להתבהר שחלקים ממנו הוסתרו, כפי שהיה ניתן לחשוד במנהיגים כמו פוטין ואסד, היה זה מאוחר מדי. חלון ההזדמנויות לתגובה נסגר, ורוסיה ואיראן התבססו בסוריה על חשבון הריבונות של אסד. שתי תקיפות של ממשל טראמפ ב-2017 וב-2018 בעקבות מתקפות כימיות נוספות היו בעלות חשיבות סמלית, אך לא שינו את מסלול המלחמה. זה היה מאוחר מדי.
המכה הכלכלית
אסד הפך למצורע בקהילה הבינלאומית, אך עליית ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) סדקה חלקים בחרם הכמעט מוחלט עליו. התפשטות הטרור והקיצוניות גם לשטחי אירופה החלישה את תשומת הלב שניתן למה שהוא מעולל לארצו, ובעזרתה האדיבה של רוסיה, שהתערבה בצורה ישירה במלחמה ב-2015, מאזן הכוחות החל להשתנות לטובתו. עתה, מרבית שטחה של המדינה נמצא תחת שליטתו, על אף שהיא רופפת, פרט לגושים שבהם התבססה טורקיה בצפון-מערב המדינה.
כמה מדינות ערביות, שבהן חלה רגרסיה אחרי אירועי "האביב הערבי", כמו מצרים של סיסי, חידשו את הקשרים עם דמשק, גם אם בעצימות נמוכה. חלק ממדינות המפרץ הסוניות אף סבורות שיש לאמץ בחזרה את אסד לחיק הליגה הערבית, כדי להצר את צעדיהן של איראן ושל טורקיה הלא ערביות.
עם זאת, אסד אולי ניצח בשדה הקרב, אבל בימים אלו הוא מתמודד עם מלחמה קשה לא פחות, זו הכלכלית. אחרי שמיליונים מבני ארצו ברחו או הפכו לעקורים בשטחה, הכוח הכלכלי שלה התכווץ משמעותית. אזורים נרחבים עדיין חרבים ומשקיעים זרים לא מגיעים, בין היתר בשל הסנקציות האמריקניות שהוחרפו מאוד בחודש שעבר עם "חוק קיסר".
זה מותיר את אסד תלוי עוד יותר ברוסיה ובאיראן, המבקשות לפדות את המחיר ששילמו כדי להציל את עורו. לכך מתווסף סכסוך משפחתי, בין אסד ואשתו אסמה, שצברה מעמד רם בשנים האחרונות ואף זכתה להיכנס לרשימת הסנקציות האמריקניות, לבין בן הדוד ראמי מחלוף, אחד מעשירי סוריה שרואה כיצד ההון שלו הולך ומתכווץ.
המצב הכלכלי האיום אפילו עורר לאחרונה הפגנות חריגות בסווידא הדרוזית, שנותרה לצד המשטר לאורך שנות המלחמה לאור החשש ממה שעשויים לעולל דאעש וגורמים סוניים קיצוניים אחרים אם יעלו לשלטון. היא דעכה בתוך כמה ימים, אך היא מהווה תזכורת למשטר שההכרעה בלחימה אינה מביאה בהכרח שקט לאותם אזורים.
אין לדעת היכן יהיה אסד בעוד עשור. אולי יסכים לצאת לגלות במדינה ידידותית אם יהיה תחת לחץ רב ממוסקבה כדי לסיים את המלחמה, אולי יסתפק בשליטה על סוריה קטנה יותר ממה שהכיר בשל ההתבססות הטורקית באידליב ובסביבותיה. ואולי יפרוץ מרד מחודש, כמו זה של 2011 שאיש לא היה יכול לחזות וייתכן שהוא יצליח לשרוד בשלטון ולהינות ממנעמיו.
בשאר אסד הוכיח שלא כדאי להמר נגדו.