החוק לאיסור צריכת זנות, המאפשר לקנוס צרכנים, נכנס לתוקף אתמול (שישי), שנה וחצי אחרי שאושר. לצד החוק אישרה הממשלה גם תקציב של 90 מיליון שקלים לשלוש שנים שנועד לתכניות שיקום וטיפול. העברת התקציב התעכבה וכך גם חלק מיישום התכניות בשל המשבר הפוליטי, אך האכיפה יצאה לדרך ועוררה התנגדות בקרב שורת ארגונים שסבורה שיש להמתין להשלמת כלל פעולות השיקום ואף עתרה לבג"ץ בנושא. מנגד, תומכי החוק הסבירו כי המתנה של יישומו תעכב גם את יישום התכניות ותגביר את הנזק.
שלומית (שם בדוי), בשנות ה-40 לחייה שיצאה מעולם הזנות לפני כתשע שנים, תומכת בחוק ואף מצרה על כך שלא אושר עוד בימים שהיא עסקה בזנות. "חבל שהחוק לא היה כשאני הייתי שם, אבל טוב שעכשיו עושים אותו סוף סוף. אני חושבת שיש בו אמירה מאוד חזקה שזנות זה בעצם מעשה לא מוסרי, והגברים הם לא צורכים סיגריות, זו לא עבירה בלי קורבנות או נפגעים. יש פה קורבנות, זה אנחנו", אמרה.
"אף אישה שאני עבדתי איתה לא רצתה להיות שם. היו שם גם אימהות חד-הוריות. אף אחת לא רצתה להיות שם, אבל הן לא הרגישו שיכולות לעשות שום דבר אחר, ולא ידעו איך להתנהל כלכלית אחרת", הסבירה שלומית. "אז צריך פשוט איזה משהו יותר חזק, משמעותי. כי אני הרגשתי שלי היה מאוד קשה לאזור את הכוח ולהושיט יד כדי לקבע סיוע. הייתי שמחה אם היו מושיטים לי יד לפני, אולי הייתי יוצאת מוקדם יותר".
לקריאה נוספת בנושא
שלומית סיפרה כי החלה לעבוד בזנות בגיל מאוחר יחסית, בתחילת שנות ה-30. "הייתי במצב נפשי קשה, אחרי מערכת יחסים מתעללת. חשבתי שאני אעשה את זה באופן זמני והיה קשה לצאת. שלוש שנים הייתי שם. לא חושבת שזו הסיבה היחידה, אבל הייתי במצב נפשי לא טוב", אמרה.
"כשאת לא בפנים את לא יודעת באמת במה מדובר. חשבתי שאני אוכל לשלוט בעניינים", תיארה. "אבל זה נהיה יותר ויותר גרוע במהלך השנים. אם התחלתי במסאג', וחשבתי שאני אוכל להישאר עם בגדים, בסוף הורדתי את הכול, זה עבר למין. אחר כך כבר היו דירות, אחרי כן לבד. זה רק נהיה יותר קיצוני. זה פשוט מושך אותך לקיצוניות, ולמזלי לא הגעתי לזנות רחוב אבל משערת שאם הייתי נשארת הייתי מגיעה לזנות רחוב".
לבסוף, פשיטה שהובילה למעצרה הייתה אחד הזרזים המרכזיים מבחינתה לפנות לסיוע. היא פנתה לסלעית - מרכז סיוע לנשים במעגל הזנות, שמפעילים משרד הרווחה ועיריית תל אביב. שלומית תיארה כי המעצר ניער אותה והיא סבורה כי גם לחוק איסור צריכת זנות עשויה להיות השפעה דומה.
"מהתחלה היה לי מאוד מאוד קשה להיות שם. ככל שהייתי שם יותר אבל היה לי יותר קשה לצאת, זה כמו ביצה טובענית. את במצב נפשי קשה כל כך, ומרגישה רע ומשקרת לכל העולם ומאבדת את היכולת לצאת משם. אבל הרגשתי שאני ממש שוקעת מבחינה נפשית ועוד מעט לא אתפקד ונכנסתי יותר לדיכאון, אבל אז נעצרתי והייתה פשיטה על דירה שעבדתי שם. זה היה פשוט מזעזע", היא סיפרה.
את הטענות לחופש עיסוק היא דוחה וכך גם את האמירות כי יש להמתין להשלמת תכניות השיקום. "תמיד צריך שיהיו עוד תכניות, אבל זו לא סיבה לא להתחיל עכשיו. יש גם את סלעית וגם עוד תכניות", אמרה שלומית. "ותודה באמת על הדאגה לפרנסה אבל אני הייתי במצב נפשי מאוד קשה שעוד שנייה הייתי מתאבדת. יש פה איזה בלבול. מי שלא הייתה שם, לא יכולה להבין מה קורה. וגם כשהייתי שם, הייתי אומרת לך שאני לא רוצה שהחוק הזה יעבור כי לא היה לי מושג מה יהיה. אבל אם באמת היו תומכים בי אז חושבת שכן הייתי מעזה לצאת קודם. זה מרגיז אותי הדיון על חופש העיסוק. אולי אנחנו חושבות שזה הדבר היחיד שאנחנו יכולות לעשות, אבל זה עצוב שאתם חושבים ככה".
"לא ידעתי אם אחזור הביתה חיה"
נורית (שם בדוי), שיצאה גם היא ממעגל הזנות אחרי 24 שנה, מתארת כיצד דעתה לגבי החוק השתנתה לאורך השנים. "אני הרגשתי אז שהייתה לי בחירה, שאני בחרתי למי ללכת ושהכול היה בשליטה שלי, אבל היו המון לילות שלא ידעתי אם אחזור הביתה בכלל חיה", סיפרה. לדבריה, גם לאחר שהצליחה לצאת ממעגל הזנות, לפני כעשור, הייתה "בתחושה שצריך לתת לנשים לבחור אם רוצות לעסוק בזנות או לא. אבל לאט לאט הבנתי שזה ממש לא בחירה. אני ממש תומכת בחוק, חושבת שהגיע הזמן להעלים מהעולם את התופעה הזו של זנות רחוב, סחר נשים. צריך לתת מענים רחבים לדבר הזה. את הזנאים, את כל הלקוחות, צריך לקנוס, וצריך לתת מענים שיקומיים רחבים לנשים".
נורית, כיום רכזת בעצמה בסלעית, עזבה כבר בגיל 15 את בית סבתה שבו גדולה, אחרי שאביה שהיה אלכוהוליסט הגיע לגור עמם. היא עזבה תחילה לפנימייה ותוך זמן קצר הגיעה לרחוב. "שנים הייתי בזנות, משכירת דירה, תל ברוך, בורסה, תחנה מרכזית. הייתי בהמון זירות של זנות. גם לקוחות בבית פרטי, ובעיית הסמים היא זו שהביאה אותי לקרשים. אבל מניחה שזה קשור לזה שככל שהייתי בזנות הייתי צריכה יותר מאלחשים כדי לנקת את עצמי מהדבר הזה והפגיעות לפני", אמרה.
נורית סיפרה כי נעצרה ונאסרה כמה פעמים וניסתה כמה פעמים לצאת מעולם הזנות. עד שלבסוף נחשפה למרכז הסיוע והייתה שם בחלופת מעצר. "לא הכרתי משהו אחר, ולא היה לי מענה. אז ההצדקה היחידה הייתה שצריך לתת לנשים לבחור. אבל יש מה לעשות. יש איך להוציא את הנשים מהמעגל, ואני הוכחה שאפשר אחרי 24 שנה לצאת מהמעגל הזה, לעשות משהו עם עצמך. לשקם את החיים שלך, להתפרנס, ולעבוד בשתי ידיים ולחיות כבוד. לפני זה אמרתי איך אעבוד ב-6,000-5,000 שקלים, איך אני אסתדר? מסתדרים. אבל את לא מצליחה לראות את זה כשאת שם, כי לא מכירה משהו אחר", היא אמרה. "גם תחושת הערך העצמי הייתה שלא מגיע לי משהו אחר, שאני לא שווה, שאני אפס. אבל ככל שהתקדם התהליך הטיפול הבנתי כמה חשוב שקודם כל יהיה החוק הזה ולקח לו דרך ארוכה עד שעבר".
גם היא סבורה כי לא היה צריך לדחות את יישומו, וסבורה שאפשר במהירות להקים ולגבש תכניות נוספות לשיקום על בסיס הידע הקיים. "אני חושבת שברגע שיתחיל, אז התקציבים יהיו, וזה יתגלגל בתוך עצמו. לפני 12 שנה גם לא היה סלעית, ורוב המקומות לא היו מטפלים בנשים בזנות. אבל היום המודעות הרבה יותר גדולה ועבדו עם אוכלוסיות ואפשר להסתכל בפרספקטיבה לאחור ולהגיד שהמענים יכולים לבוא תוך כדי בנייה".