היכל התרבות היה מלא עד אחרון הכיסאות והקהל הרב שמילא אותו התרגש לקראת עליית המופע "ארצה עלינו", בערב של סוף חודש מאי, 1964. במשך יותר משעתיים שרו מיטב זמרי ישראל "מצעד שירי העפלה". שרים, חברי כנסת וקציני צבא בכירים ישבו יחד עם הקהל הרב, שרובו הורכב ממי שלפני 20 שנה העפילו לישראל או שהיו בתפקידים שונים במערך ההעפלה.
אתוס העלייה לישראל, בכל דרך ובכל מחיר, כחלק מרכזי בדרך להקמת המדינה, היה אז בעל עוצמה ונוכחות משמעותית בחברה הישראלית. לכן גם סיפור ההעפלה מצא ביטוי חזק כל כך בתרבות הישראלית עוד שנים ארוכות אחרי שהמדינה הוקמה, התבססה והפכה לעובדה קיימת.
ארגון "ההגנה", שביום שני הקרוב ימלאו לו מאה שנים להקמתו, הוא שהוביל את מפעל ההעפלה. לצד ייעודו כגוף ביטחוני-הגנתי, עסקה ההגנה גם בשתי משימות לאומיות מובילות - התיישבות והעפלה. ההעפלה הייתה זרוע מרכזית בפעילותו של הארגון ולעתים אף בעלת החשיבות הגדולה מבין שלוש המשימות.
ההחלטה על הקמת הארגון התקבלה ב-15 ביוני 1920, במהלך ועידת מפלגת "אחדות העבודה", שהתכנסה בחוות כנרת. מדובר בהחלטה על מתן ייפוי כוח לוועד מיוחד שנבחר מבין אנשי ארגון "השומר" "לגשת לארגון הסתדרות הגנה". החלטה זו הייתה הבסיס להקמת "ההגנה", כוח המגן העיקרי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שעל בסיסו הוקם צבא ההגנה לישראל בעיצומה של מלחמת העצמאות.
ההחלטה נבעה מצורך ביטחוני הולך וגובר: קרב תל-חי שהתרחש רק שלושה חודשים קודם ופרעות בירושלים. זמן קצר לפני כן פורק ארגון "השומר" והנהגת היישוב הבינה שלא תצמח ישועה מהבריטים שעמדו מנגד נוכח התנכלויות מהצד הערבי.
"חוסר הביטחון בארץ מטיל פחד על רבים ומעורר דאגה, ומעמד ההגנה עכשיו הוא לפי שעה לא יותר מהתאמצות שהייתה אז ביחס לתנאים הם. ועוד יבוא יום שתהיה לנו הגנה לאומית", אמר שמואל יבנאלי בכנס היסוד. "יבוא גם יום שההגנה לא תהיה דרושה יותר, שגוי אל גוי לא ישא חרב".
בניגוד ל"השומר" הקטן, הממודר והאליטיסטי שהתמקד במשימות שמירה, "ההגנה" הייתה ארגון עממי שנועד לפעול על פני כל הארץ והיה כפוף למוסדות הלאומיים.
ההיסטוריון ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית מסביר כי "לאט, לאט, בשל האתגרים שניצבו בפני היישוב ותנועת העבודה החלה 'ההגנה' לעסוק גם בהעפלה ובהתיישבות, שלצד הביטחון הפכו להיות עקרונות היסוד של הארגון".
עמיאור אמר כי "'ההגנה' לא ניהלה את ההעפלה אלא הייתה הזרוע המבצעת שלה. זה היה הארגון המתאים לנהל את הדבר הגדול הזה שיכול היה להתבצע רק על ידי ארגון ביצועי-היררכי שפועל בסודיות". לדבריו, "הייתה להם גישה למשאבים, יכולות לבצע רכש של ספינות וציוד נוסף, מערך לוגיסטי ויכולת להפעיל את הבריחה מאירופה. הכוח העיקרי שביצע את ההעפלה היה הפלמ"ח שהיה הכוח הסדיר של ה'הגנה'".
אין בשפות זרות מקבילה למילה העברית "העפלה", מילה שצברה לתוכה משמעויות רבות כל כך. עמיאור מציין כי מקורה בספר דברים. זו פעם יחידה שהמילה מופיעה בתנ"ך. לאחר חטא המרגלים שתרו את הארץ והוציאו דיבתה, ביקשו אחדים מקרב העם לתקן את החטא ולעלות לארץ. למרות שמשה הפציר בהם לא לעשות כן, הם ניסו להוציא את תכניתם לפועל; " וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר".
למרות ההקשר השלילי של המילה בסיפור התנ"כי, בעברית המודרנית היא זכתה להיטען במטען חיובי. ב-1905, בשירו "מגילת האש" ביאליק משתמש במילה לצורך הצגת תכונות של אומץ, גבורה והתגברות על מכשולים. "העפל יעפילו עזי הנפש ויטפסו לעלות אל ראשו", כתב המשורר הלאומי. בשנת 1931 הציע את המילה מַעְפָּל במשמעות של "מעשה גבורה". בתווך, ב-1919, היה זה שירו של לוין קיפניס, "המעפילים", שהקנה למילה משמעות חיובית של עמידה באתגר קשה.
"אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!
הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?
מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר
רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!"
במקור, כך מסופר, כתב קיפניס את השיר כשיר לכת לטיולים, נוכח אתגר קשה שחווה בעת טיול בו נדרשו הוא וחבריו לטפס על הר תלול באזור ירושלים. אך כשהחל לפעול פרויקט שכונה "העלייה הבלתי לגאלית", גייסה התנועה הציונית את המלה "העפלה" ואת השיר לשורותיה והקנתה לה משמעות נוספת.
ראשית ההעפלה ו"המוסד לעלייה ב'"
ראשית ההעפלה מיוחסת לשנת 1934. עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות באירופה, גרמו ליהודים רבים לעזוב את אירופה וחלקם ביקשו להגיע לישראל. תנועות נוער יהודיות-ציוניות, ה"הגנה" והתנועה הריווזיוניסטית, ולצידן גורמים פרטיים, הם שהביאו יהודים לארץ ישראל.
1939 נחשבת שנת מפנה בהעפלה. עד שלהי 1938 התנגד יושב ראש הסוכנות היהודית דאז, דוד בן-גוריון, לעלייה הבלתי לגאלית מתוך רצון לשמור על יחסים תקינים עם השלטונות הבריטים ולהשיג את תכנית החלוקה המיוחלת. אולם לקראת סוף 1938 הבין כי מדיניות בריטניה נוטה לפעולה נגד הגירת יהודים, בעוד שראש ממשלת אנגליה, נוויל צ'מברליין התקפל מול אדולף היטלר ובאירופה גברו הרדיפות נגד היהודים, שהגיעו לשיאם ב"ליל הבדולח".
בן-גוריון מחליט על "מרד העלייה" שלדבריו "(יהיה) מעשה רב ונועז... הכרזת מלחמה באנגליה לא ברובים ובפצצות, לא בטרור ורציחות כערבים, אלא בארגון פנימי של עלייה המונית לארץ, של הסעת אלפי פליטים למרות איסוריה של הממשלה - לחופי א"י, מעשה שיקשור שוב את שאלת הפליטים עם א"י".
הוא מחליט על הקמת "המוסד לעלייה ב'", כזרוע של "ההגנה" ומפקיד בראשו את שאול מאירוב (אחרי נפילת בנו, גור, במלחמת העצמאות יהפוך את שם המשפחה ל"אביגור"), מאנשיו הנאמנים ביותר. מאירוב מועבר מהמפקדה הארצית של ההגנה לתפקיד החדש ועליו מוטלת המשימה של הקמת מנגנון ההעפלה ואיושו במיטב האנשים של ההגנה.
"היסוד העמוק ביותר של ההעפלה הוא היותה נעוצה בעיקרה בצרכים הפנימיים של החוויה היהודית. הנסיבות החיצוניות עלולות רק לסייע או לעכב. ההעפלה היא אולי אחת ההוכחות הניצחות שחוקים פנימיים כאלה אמנם קיימים", כתב אביגור בי"א באדר תש"ט, יום תל-חי הראשון אחרי קום המדינה. הוא עצמו היה מלוחמי תל-חי ובולט הקשר שהוא עושה בין הקרב המפורסם בגליל לבין הבאת מאות אלפי יהודים לארץ ישראל. שמונה חודשים לפני כן איבד את בנו האהוב בקרב בסג'רה והוא שקוע כל כולו בהבאת מעפילים לארץ ישראל וברכש נשק לכוח המגן.
אביגור ממשיך וכותב באותו יום כי "הכרת היסוד של המעפיל היהודי היא זכותו הבלתי מעורערת לעלות למולדתו זכות שאינה טעונה שום אישור ושום הסכמה משום גורם זר מדיני או בינלאומי. המעפיל רואה כל גורם מונע או מעכב כבלתי חוקי, 'גזירה של גויים', או כמעשה בגידה והכשלה של מרשיעי הברית. אין לה להעפלה שום מניעים יסודיים אחרים מחוץ לכמיהה היהודית לארץ, לכוחה המושך של המולדת וכוחה הדוחה של הגולה".
"ענייני העפלה רגישים ועדינים נקשרו תמיד לביטחון"
עמיאור מגדיר את מפעל ההעפלה כ"דבר הרואי ביותר. מדובר היה בפעולה חובקת עולם שבמידה רבה הייתה בה התרסה נגד הבריטים ונגד כל העולם. זו הייתה מחויבות ערכית ועקרונית שכאילו אמרה שבלי עלייה אין מה להקים מדינה. זו הייתה משימה עיקרית, חשובה כמו רכש נשק, ואכן אותם אנשים עסקו בשתי המשימות. הבכירים ביותר בהנהגה פעלו בהעפלה".
הפרופסור אביבה חלמיש, בהרצאה מצולמת באוניברסיטה הפתוחה, מגדירה את ההעפלה "כצורת המאבק שבחרה לעצמה ההנהגה הציונית כתנועת שחרור לאומית. במאבק הזה עמדו זה מול זה עוצמת החלש, כלומר, מצוקתה של שארית הפלטה והחלטתם הנחושה של הניצולים להגיע לארץ ישראל, אל מול חולשתו של החזק, כלומר, מגבלות הכוח של בריטניה".
הפלמ"ח שהיה למעשה "צבא הקבע" של "ההגנה" היה גוף משמעותי ביישום ההעפלה, הן בדרך הים והן ביבשה. ההעפלה הימית הייתה מבצע מורכב מאוד. מרכישת האוניות והתאמתן להובלת נוסעים, זיוודן בדלק, מזון ונשק קר, הובלת המעפילים ממקומות מרוחקים אל הנמלים, ליווי האוניות, הורדתם של הנוסעים שהצליחו להגיע לחופי הארץ, ולעיתים גם הובלת מאבק עממי בכוחות הבריטיים.
כמאה מתוך 141 ההפלגות של אניות המעפילים, אורגנו על ידי ה"הגנה". ושלוחותיה; ביבשה ליוותה "החוליה" של הפלמ"ח מעפילים מסוריה, עיראק ולבנון והבריחה אותם בגבול הצפוני.
בסך הכול הגיעו ארצה בדרכי "הבריחה" וההעפלה למעלה מ-120 אלף יהודים.
בשיאו של מבצע ההעפלה בגבול הצפון כתב אחד מלוחמי "החוליה" שיר שהפך נכס צאן ברזל בזמר הישראלי. היה זה השיר "בין גבולות", השיר הראשון שכתב חיים פיינר, לימים חפר.
"בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,
בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים -
שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,
לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.
לָעוֹלָל וְלָרַךְ -
שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.
לַמָּךְ וְלַזָּקֵן -
אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!"
שיר זה היה אחד משירים רבים מאוד שנכתבו על הסיפור הגדול של ההעפלה. עמיאור מציין כי לסיפור הזה היה צד תרבותי משמעותי. מי שמזוהה איתו יותר מכולם היה נתן אלתרמן, שכונה גם "משורר ההעפלה". אותם שירים ומורשת הקרב שהותיר הפלמ"ח עוזרים להבין את עוצמתו של מפעל ההעפלה", אמר עמיאור.
ארגון "ההגנה" שנחשב לצבא של המדינה שבדרך הותיר אחריו מורשת שנמשכה עוד שנים אחרי הקמת המדינה. כך, לדוגמה, ההתיישבות וההעפלה נותרו כרכיבים מרכזיים בחיי המדינה והמשיכו לאורך שנים להיות משימות שהמערכת הביטחונית לקחה על עצמה.
וכך, גם אחרי קום המדינה, מערכת הביטחון הייתה ממונה על פעילות חשאית בקרב יהודי ארצות הגוש המזרחי. בראש הארגון החדש, "נתיב" שמו, מוצב שאול אביגור.
"ענייני העפלה רגישים ועדינים נקשרו תמיד לביטחון, בשל הארגון והחשאיות. אין אף מדינה שמעודדת הגירה ועוד באמצעות שירותי הביטחון", אומר עמיאור. לדבריו, "אפשר לראות זאת עד עליית היהודים מאתיופיה בשנת 1990".