70 שנה עברו מאז שאליהו חסון התבשר שהוא עומד לעזוב את ביתו בדמשק ולעלות לארץ ישראל, אך הוא עדיין זוכר בבירור כל רגע מאותה יממה בחודש מאי 1945. "אני, שהייתי בן 11, ואחי, יצאנו באחת השבתות לשחק בחצר מחוץ לבית", נזכר אליהו, כיום בן 81. "ראיתי את אימא רצה לקראתנו וקוראת לנו לבוא - 'תלבשו את בגדיכם היפים, אתם נוסעים עכשיו לארץ ישראל', היא אמרה". חסון סיפר על התחושות שחשו עם הישמע הבשורה: "לא רקדנו משמחה ולא בכינו. חיכינו לכך מזה זמן. שאלנו את אמא אם הם באים גם כן והיא אמרה שאנחנו נוסעים לבד". אביהם, יוסף, הנחה אותם לא לומר דבר, גם לא לאחיהם. "אם ישאלו על הבגדים היפים, אמרו שהם לכבוד שבת", אמר להם.
חסון זוכר שבסביבות השעה שלוש של אותו יום הופיע בחור כבן 19 שהכיר מהשכונה היהודית. "בקושי הספקנו להתלבש והוא אמר לנו: 'לכו, אנחנו נפגוש אתכם בסביבות 16:30'", סיפר. השניים חיכו בגן ציבורי בפאתי השכונה היהודית, וכעבור כמה דקות הגיח בחור שלא הכירו, רכוב על אופניים. חסון מספר כי הבחור הרכיב אותם במשך זמן רב בתוך שטחים חקלאיים שלא היו מוכרים להם, עד שהוריד אותם ואמר להם: "לכו על הדרך, אל תסתכלו אחורה ואל תדאגו, יבואו לאסוף אתכם".
"לא היו אנשים, לא בניינים ולא כלום", סיפר חסון. "רק התחלנו ללכת, ואז הופיעה משאית צבאית קטנה שנעצרה לידנו. ירדו ממנה שני בחורים, תפסו אותי ואת אחי וזרקו אותנו פנימה. שמענו יבבות כי נפלנו על ילדים אחרים, והבחורים השתיקו אותנו ואמרו: 'עכשיו אתם שוכבים על הרצפה ולא מדברים אף מילה'". חסון זוכר כי הם היו 19 ילדים במשאית, ששימשה את הצבא הבריטי והובלה בידי חיילים יהודים מארץ ישראל. הוא ציין כי לאחר שנתקלו במחסום באזור מטולה, הם סבו לאחור וחצו את הגבול בצעידה ברגל.
עוד בוואלה חדשות:
הגנרל האיראני שמחסל את דאעש
כך הכחידו הפייסבוק והיוטיוב את הפגנות ההמונים בכיכרות
בן 22 נהרג בתאונה בנתיבי איילון; הנהג היה שיכור וללא רישיון
מעטים מכירים את סיפור העפלתם של ילדי דמשק לארץ ישראל בשנות ה-40 - מסע חשאי, מסוכן וקשה, שבו עלו ארצה כ-1,300 ילדים ובני נוער. כעת, 70 שנה אחרי מבצע ההעפלה, המכונה "מבצע האלף", מתגלה סיפורם יוצא הדופן של העולים. ביום חמישי שעבר ערך "מרכז דהאן" באוניברסיטת בר-אילן כנס לציון שבעה עשורים למבצע.
העברית המדהימה שבפיהם, עם העגה הדמשקאית הייחודית, החזירו אותי באחת לבית סבי וסבתי, מנחם ושושנה לוזיה, בקיבוץ אפיקים. סבי, ממייסדי תנועת "החלוץ" בדמשק, לקח חלק בפעילות קליטתם של העולים הצעירים ביישובי ארץ ישראל: קיבוצים, מושבים ופנימיות נוער. את שמות 913 הילדים בגילאי 19-6, שבהם טיפל, כתב סבי במחברת עליה שמר מכל משמר, ולפני מותו מסר אותה לפיקדון בידי אמי, אחיה ואחותה.
גם לנשיא המדינה, ראובן ריבלין, יש קשר משפחתי לסיפור עלייתם של ילדי דמשק - אביו היה ממניחי הרעיון הציוני שסייע לקהילה היהודית בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה. "אמנם פעילותו של אבי בדמשק התרחשה כ-40 שנה לפני שנולדתי, אבל כל חיי חשתי בהשראה של דמשק על אבי אשר חי שם כגולה במלחמת העולם הראשונה", סיפר ריבלין לוואלה חדשות. "תמיד ידעתי שאין דבר שהשפיע על אבא שלי כמו תקופת חייו בדמשק וחזרתו משם. המשפחות שליוו אותו שם נכחו בחיינו תמיד ומנהגי הבית היו ספרדים של ממש על אף היותנו אשכנזים מכל צד משפחתי, בהשראת אותה תקופת חיים של אבא בדמשק. כך למשל, היה לי ברור שאקרא לבני על שמו של אבי בעודו בחיים, בהשראת אותם מנהגים, שכלל לא היו מקובלים בקרב האשכנזים. אין לי ספק כי פועלו של אבי להטמעת השפה הערבית, עבודת התרגום המופלאה מערבית בה עסק, כל אלו היו מושפעים מאוד מתקופתו בדמשק".
"אני זוכר", הוסיף ריבלין, "שאבא שלי סיפר לי רבות על האחריות ועל הערבות ההדדית שלנו כעם שהציל קהילות שנקלעו למשבר גם לאחר ששיגשגו בארצות הגולה דורות רבים. ההצלה הזו, שלא עמדה ליהדות אירופה בימי מלחמת העולם השניה, היתה לישועה גדולה עבור יהדות דמשק מסכנת השמד שהתרגשה עליהם".
"האדמה בסוריה החלה לרעוד"
אליהו חסון הוא רק אחד מעשרות אנשים שהסתובבו נרגשים בכנס בבר-אילן, שמחים לפגוש שוב את הילדים שאיתם חצו בחשאי את הגבול, ולספר את סיפורם האישי לראשונה. הילד שהפך בשנות ה-50' לפעיל עלייה במרוקו מטעם המוסד ולמנכ"ל משרד התחבורה, התרגש לשחזר בכנס את היום ששינה את חייו.
חסון סיפר כי הוא זוכר כל רגע מאותה יממה בחודש מאי 1945שבה התבשר כי הוא עתיד לעלות לארץ. רק בן 11 היה ביום שבו עזב את בית הוריו, פורטונה ויוסף חסון, ברובע היהודי בדמשק וחצה בחשאי את הגבול. "באותם ימים של חודש מאי, האדמה בסוריה החלה לרעוד", סיפר חסון. "זעזוע גדול נגרם בקהילה היהודית עם הירצחו של המחנך ז'אן פרנקו בשעה שהלך עם בנו ברחוב". בלב הוריו של אליהו גמלה אז ההחלטה כי מועד העלייה של המשפחה לארץ ישראל קרוב, אך קודם עליהם להוציא שניים מעשרת ילדיהם, ורק אחר כך יצטרפו גם הם.
מחודש מאי 1945 ועד תחילת 1946 הובילה חוליה של הפלמ"ח חבורות של ילדים, רובם מקהילת יהודי דמשק ומקצתם מחאלב ומלבנון, לתוך ארץ ישראל. בחלק מרכזי של פעילות ההברחה לקחו חלק פעילי תנועת "החלוץ" - חבורת צעירים שגדלו בדמשק, נשבו ברעיון הציוני, העפילו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוצים. כשראו הצעירים שהאדמה רועדת תחת רגלי הקהילה החליטו כי עליהם להעלות את שאר העדה המפוארת והעתיקה שישבה בדמשק דורות ארוכים.
את הרשת, שבה השתתפו גם פעילי התנועה ה"צברים", ניהל ככל הנראה יאני אבידוב מהמוסד לעלייה ב', והפעיל המרכזי מקרב הצעירים הדמשקאים היה אליהו כהן ששב לעיר מקיבוץ חולתה, שהיה ממקימיו.
הוריו של אליהו חסון, שהיו בעלי תודעה ציונית שאף גברה לאחר שאירחו בביתם בשנת 1943 את רחל ינאית בן-צבי - אשתו של יצחק בן צבי, הנשיא השני - פנו לפעילי הרשת ומסרו כי הם מוכנים ששני בניהם, אליהו ונתן, יעפילו בעזרתם לארץ ישראל.
יאני אבידוב צוטט בעבר כשהוא מתאר את הרגע הדרמטי שבו היו נכנסים הילדים לארץ ישראל: "מדי לילה בלילה היו שיירות בנות 50-60 ילד עוברות את הגבול. קטנים ורזים ואפופי חרדה היו נעלמים מעיננו במעטה החשיכה הכבדה, נשאו בנטל השתיקה, העייפות, הצמא והיו צועדים אילמים ודרוכים. לעתים היה קשה להבין כיצד שבט שלם של פעוטות הצליח לעבור בחשאי את הגבול".
לאחר שחצו את הגבול, היו הילדים מועברים לבית העולים בשכונת בת-גלים שבחיפה. הקבוצה שעמה נמנה חסון התגלגלה כמעט שלושה שבועות בדרכים ובדרך עברו בקיבוצים דן, איילת השחר ויגור. הוא זוכר לילות קשים באוהלים שהוסתרו בתוך פרדס ליד קיבוץ איילת השחר, בחום כבד ובתנאים קשים. זיכרון אחד שנחקק בזיכרונו הוא של מפגש לילי בעיניים בורקות של תן. הילד, שנעקר מביתו, נס על נפשו, כשבלבו סיפורים ששמע בילדותו על צבועים שמהפנטים ילדים וחוטפים אותם.
אחד מפעילי העלייה הבולטים היה מוסה יאבו מקיבוץ חולתה. יאבו, שנולד וגדל בדמשק, היה בוגר תנועת "החלוץ" בעיר שרבים מפעיליה עלו, כאמור, לארץ ישראל כדי להגשים את הרעיון הציוני שעמד במרכז הווייתם. הנערים, שגדלו בבתים מסורתיים, נשבו ברעיון ההעפלה לארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. באותם ימים, הגיעו לדמשק קבוצת "מנהיגים דגולים", כפי שכתב בעבר סבי מנחם, שהגדיר אותם "שלושת המאורות של דמשק": הסופר יהודה בורלא, הפרופסור יוסף יואל ריבלין - אביו של הנשיא ריבלין, והמורה בצלאל בצראווי.
ספרו החדש של הפרופסור ירון הראל מאוניברסיטת בר-אילן, "דמשק נכבשה זמנית", עוסק במקומה של הציונות בקרב יהודי דמשק באותה התקופה. הקהילה היהודית היתה שרויה אז במשבר עמוק; רבים מהצעירים גויסו לצבא העותמאני והמצב הכלכלי היה קשה מאוד. רבים חוו עוני ורעב. "שלושת המאורות" הקימו בעיר בתי ספר לבנים ולבנות, והביאו למהפכה חינוכית-תרבותית בקרב הילדים. אותם ילדים שספגו את ערכי הציונות הקימו את תנועת "החלוץ" ואף זכו לארח במועדון שלהם את חיים נחמן ביאליק ואת ברל כצנלסון.
"מנהלי המבצע שמרו על סודיות עד סוף ימיהם"
יוסי יבין, בנו של יאבו, חקר את "מבצע האלף" שבו השתתף אביו, אך לטענתו, "אין כמעט מסמכים מאותם ימים וקיימות מעט מאד עדויות. אבי וחבריו למבצע שמרו על סודיות המבצע עד סוף ימיהם". יבין סיפר כי יאבו, שנפצע בידו מאש חיילים בריטים שניסו לעצור אותם בעת שחצו את הגבול והסתתרו בכפר גלעדי, היה מבטל את שאלות בני המשפחה הצעירים לפשר הצלקת שעל זרועו. "הוא היה עושה שריר ומחייך".
לדברי יבין, "קשה להבין איך בדיוק עבד מנגנון ההעפלה. הם היו מאד ממודרים ולא העבירו ביניהם מידע. אבל מהמידע שבידינו עולה כי המבצע עבד טוב מאד, עד לרמה שהם ידעו איפה ומתי תהיה משטרה בריטית".
"רשת ההעפלה פעלה בשלוש שכבות", הסביר יבין. "בדמשק היו פעילים שהיו אוספים את הילדים מבתיהם ומוליכים אותם לגבול, בשכבה השנייה הייתה החוליה של הפלמ"ח שאנשיה היו מבריחים את הילדים דרך הגבול, ובתוך הארץ היו מי שדאגו שהילדים יצליחו לחמוק מתחת לידי הבריטים ומביאה את הילדים לחיפה. בשכבה השלישית היו פעילים שהיו אחראים על פיזור הילדים לקיבוצים ולמושבים ודואגים לקליטתם בארץ".
יאבו נמנה על אנשי השכבה הראשונה. הוא שב לעיר הולדתו מקיבוץ חולתה שבו היה חבר. יבין סבור שאין זה מקרי שאביו, ביחד עם אליהו כהן, שלמה קוסטיקה ויאיר חילו שעלו מדמשק, התיישבו דווקא בקיבוץ שהיה אז על הגבול עם סוריה. מאוחר יותר הם הפכו לפעילים ברשת החשאית בסוריה.
כעת, אחרי שנים רבות מאד ואחרי שכל פעילי רשת ההעפלה הלכו לעולמם, כמו גם חלק לא קטן מקרב הילדים, מתחיל הסיפור לצאת לאור ולזכות להכרה. יהושע קלש, יו"ר התאחדות יוצאי דמשק בישראל סבור כי "לאורך השנים הממסד המעיט מהעשייה של יהדות דמשק, שהייתה יהדות ציונית, כמו גם מהעשייה בשאר הקהילות של יהדות ספרד".
קלש עצמו, שהיה ילד בן עשר ועלה גם הוא במסגרת המבצע, אמר: "הגיע הזמן לספר את הסיפור שלנו. חייבים לשלב את הסיפור הייחודי הזה במערכת החינוך. איפה שמעת סיפור כזה שילדים קטנים עוזבים בית והורים רק כדי להגיע לארץ שעליה חלמו?"