מכתבים לרופא ירושלמי ופקיד נשכח חושפים כיצד תיראה המלחמה הגרעינית

אם נכונים הדיווחים על מבצע הסייבר הישראלי לשיתוק הנמל האיראני בבנדר עבאס, כמו גם על הצלחה אמריקנית בהסטת שלט רחוק של משגר לוויינים איראני (טיל ללא ראש קרב) ממסלולו, כי אז הוכחה טענת מתנגדי תכניתו הנצחית של בנימין נתניהו להפצצת מתקני הגרעין באיראן. הולכות ומתגשמות בעולם הסייבר מה שהיו לפני עשורים מעטים הזיות - מלחמת מתגים ומקשים. לחיצה אחת, ונחסכים חיי לוחמים באוויר וביבשה ואזרחים בעורף שני היריבים והסתבכויות אל-חזור. גם האיומים מיותרים וכמותם התיפוף על פחדי השואה.

מותר להניח שאילו נדרשו בני גנץ וגבי אשכנזי לתרץ, בפני מסגרת של שותפי סודות מדינה, את מעילתם באמון בוחריהם לרעת שירות תחת נתניהו, היו רומזים להיבט זה של הסמכות והאחריות בנושאים אסטרטגיים, שם שר הביטחון אמור להיות בן זוגו של ראש הממשלה. כל עוד גנץ הוא גם מחלוף, ראש הממשלה המיועד, המתווה ברור. אם אכן נתניהו יעביר את הראשות לגנץ שיעביר לאשכנזי את הביטחון בעוד נתניהו נשאר מחלוף בלבד (כי הלכת דרעי אוסרת עליו להחזיק בתיק), יהיו לכאורה שלוש ידיים על ההגה, בדומה להסדר בין יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין בממשלת 1988-1984.

הבוהק שנוצר בניסוי האמריקני הראשון של פצצת אטום תואר בשעתו כ"שבעתיים כאור החמה". מכאן שאין חדש תחת שום שמש, באשר למאבקים אישיים וארגוניים על כוח וכסף.

רמטכ"ל לשעבר מהמאה ה-21, המשנה את מיקומו ועובר לכיסא האזרחי המפקח על הצבאי ומפעיל אותו, ודאי אינו זקוק למבוא למדעי שליטת הדרג המדיני בנושאים האסטרטגיים של ישראל, אך ייתכן שמעולם לא התפנה ללמוד את שורשי ההקדמה שלפני המבוא. אשכנזי נחשף לנושאים אלה מאז היותו ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל באמצע שנות ה-90', עוזר ראש אגף המטה כאלוף בתפקיד ראשון ובעשור שלאחר מכן סגן הרמטכ"ל, מנכ"ל משרד הביטחון ורמטכ"ל. גנץ התערה בנושאים אלה רק בעשור החולף, כי לא שירת מעולם במטכ"ל עד שהתמנה לסגן הרמטכ"ל ואחר כך לרמטכ"ל.

גם אם לא טרחו לעיין לאחור בתיקים הפנימיים או בקבצי המחשבים, עמדה לרשותם ספרות גלויה, רובה ממחברים או מסמכים שנמצאו הרחק מהישג ידה של הצנזורה הצבאית, על מה שהתרחש בתחומים רגישים אלה בשנות ה-60' של המאה הקודמת.

לחומר עשיר זה נוסף עכשיו תיעוד מעניין משני מקורות: התכתבויות דוד בן גוריון והספר "הפקיד", על חיי צבי דינשטיין, סגן שר הביטחון וסגן שר האוצר בשנים 1974-1965. אגרות בן גוריון פורסמו בארכיון המדינה. "הפקיד", מאת גילי דינשטיין, בתו של מי שמילא תפקידים מרכזיים בביצור כלכלת ישראל, ביטחונה ומשק האנרגיה שלה, רואה אור בהוצאת כנרת זמורה. הקשר בין השניים הוא המעבר מהתקופה הממושכת של בן גוריון ומקורבו פרס להעזת יורשו לוי אשכול ונאמנו דינשטיין לשנות, לחדש ולהתנגש בגורמי הכוח שנותרו במערכת הממלכתית לאחר התייצבות בן גוריון ופרס כיריביהם המרים.

זה סיפור בשלושה פרקים: שלהי בן גוריון, אשכול מממש את מדיניותו באמצעות דינשטיין כאשר פרס נאלץ לוותר על תפקידו ולחבור לבן גוריון ולמשה דיין ברשימת פועלי ישראל (רפ"י), שר הביטחון דיין מסלק את דינשטיין בתהליך חפוז של דה-אשכוליזציה. יש גם הפתעה: דינשטיין יוצא מהמשחק - וחוזר לקבוצת האם של אשכול (ובהמשך, גולדה מאיר) ופנחס ספיר - רק לכאורה, בעוד שלמעשה, מתחת לעינו של דיין, עוזר שר הביטחון, רב-אלוף במילואים צבי (צ'רה) צור, אינו מוותר על מעורבותו במיזם הגרעיני.

באביב 1963 סגרו על בן גוריון ארבעה משברים שנכרכו זה בזה וסביב צווארו של ראש הממשלה ושר הביטחון בן ה-76, עד שהביאו להתפטרותו באמצע יוני. בעת ובעונה אחת מאסו בכירי מפלגתו בעיסוקו הכפייתי בגלגולי פרשת לבון, שתחילתה ב-1954; קמה נגדו חזית ייחודית של "חירות" בהנהגת מנחם בגין, שרת החוץ מאיר והממונה על המוסד והשב"כ איסר הראל, בשאלת היחסים עם מערב גרמניה לנוכח מעורבות מדענים גרמנים בפיתוח נשק השמדה במצרים; וגבר לחצו של הנשיא ג'ון קנדי לפשפש במתרחש בכור הגרעיני בדימונה.

עוד מתמודד בן גוריון בזירות פוליטיות ודיפלומטיות אלה, אבד לו האחרון - והראשון בסדר ההיכרות - בשלושת הקרובים בחבריו, "שמעולם לא היו בינינו מריבה וניגוד ואי-הבנה, אם כי לעתים חלקנו זה על זה", יצחק בן צבי. בן גוריון משח את בן צבי לנשיא השני לאחר מות חיים ויצמן. כשבן צבי מת והוצע כיורשו נשיא הטכניון יעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון, הגיב בן גוריון בשלילה ואמר כי נשיא המדינה הוא תפקיד סמלי וטקסי בלבד, היאה לאדם כמו זלמן שז"ר, ואילו וניהול הטכניון הולם יותר איש מעשה. שני חבריו הנוספים היו ברל כצנלסון (מת ב-1944) ושמואל יבנאלי (1961). האופק האישי של בן גוריון התקדר עד ללא מוצא.

התיעוד המתפרסם עתה ברובו לראשונה מזכיר עד כמה הגזימו מעריצי בן גוריון, כולל קצינים שלא היו לפנים חביביו אך ציפו ממנו לקידום, כמו סגן הרמטכ"ל רבין, בתגובות ההלם והיתמות כשהתברר להם שאינו חוזר בו מהתפטרותו מהנהגת הרשות המבצעת, אף שהתחרט חלקית בתוך יממה ונשאר בכנסת, זמין לשוב לראשות הממשלה אם אשכול ייכשל, עצמונית או בעזרת קודמו.

שני האישים שהדאיגו במיוחד את בן גוריון היו קנדי, בחתירתו למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני בעולם, ונשיא מצרים נאצר, שבאיומיו להשמיד את ישראל דרש שלא להקל ראש ואף הקביל אותם למצעו של אדולף היטלר (בן גוריון התגאה בזיהוי סכנת היטלר ליהודי גרמניה ולעולם כולו מרגע הגעתו לשלטון ב-1933); ובה בעת נזף במחברו של דיוקן עוין לנאצר על שהתעלם מ"כמה תכונות חיוביות חשובות" שלו.

התובנות המאלפות ביותר עולות לא ממסמכים סודיים, אלא ממכתבים בלתי-מסווגים שבן גוריון שלח לאזרח, הרופא הירושלמי שמעון שרשבסקי, שפעל לפיוס ישראלי-ערבי ולפירוז המזרח התיכון מגרעין והתכתב איתו. חשובים העיתוי והרקע: סוף מאי 63', נאצר והטילים, קנדי ודימונה, בן גוריון והרהורי הפרישה.

"הטיפול בפירוז אטומי של המזרח התיכון אינו אלא הסחת דעת מהסכנה הממשית הצפויה לישראל מצבאות ערב, ובמיוחד ממצרים, בנשקה 'הקונבנציונלי' המתקבל בשפע מברית המועצות והעולה בכמותו ובאיכותו מהנשק שיש לישראל - הם יכולים לבצע זממם ולהשמיד את ישראל. אנו דרשנו ודורשים פירוק נשק כללי בישראל ובארצות ערב, תחת פיקוח או"ם או בפיקוח הדדי, כי במרוץ נשק 'קונבנציונלי' יש סכנה לשלום".

"בדרזדן המיתו בלילה אחד טייסים רוסים ואמריקנים 170 אלף איש בנשק 'קונבנציונלי' בחודשים האחרונים של המלחמה (העולמית השנייה). אני מבין (את לורד ברטרנד ראסל, המתנגד) לנשק אטומי, כי הוא אזרח של מדינה וברית המפתחות נשק אטומי, ואין שום מדינה המאיימת על קיומה של בריטניה, אבל אתם אזרחי ישראל, כלום אינכם רואים הסכנה הממשית הצפויה לעמנו, גם בלי נשק אטומי?"

"אני רוצה כמוך במניעת מלחמה. לא פחות ממך. אבל איני סבור שעל ידי שכנוע שר ממפ"ם או פרופסור מהאוניברסיטה העברית אוכל למנוע מלחמה. האיש העתיד להחליט על מלחמה נגדנו הוא נאצר, והוא לא ישעה לקול קורא שלך ולא שלי. האם אתה מעלה על דעתך שמצרים תקבל על עצמה פיקוח בינלאומי של ארצות הברית, אם גם נניח (מה שאיני מניח) שארצות הברית תרצה לקחת על עצמה פיקוח זה? אתה מציג תנאי הגיוני: שכל המדינות הנוגעות בדבר תסכמנה מרצונן הטוב לזה. עשיתי ניסיונות אחדים בשטח זה ביחס למצרים, ומעצמה יותר גדולה ויותר אדירה מישראל ניסתה פעמיים - והעלתה חרס. שכנע את נאצר ואת כרושצ'וב ואני מקבל על עצמי לשכנע את ממשלת ישראל ואולי גם את ממשלת ארצות הברית".

"הסכנה הצפויה לעולם היא מנשק גרעיני, כי נשק קונבנציונלי יכול לכבוש מדינה ולהשמיד עם, אבל אין בכוחו להשמיד את האנושיות. הסכנה הצפויה לנו היא מנשק קונבנציונלי. אם מחר יקרה נס והקב"ה יזרוק לתהום כל הפצצות שבעולם, ברוסיה, בארצות הברית, באנגליה ובצרפת, לא תקטן במאומה הסכנה שלנו. המצרים עולים עלינו פי 13, וגם אם תגדל העלייה לא תדביק הריבוי הטבעי. למצרים יש פי שניים ופי שלושה נשק מאשר לנו ובכמה ענפים גם נשק יותר טוב. ומאחר ומנהיגם חרץ דיננו להימחות מעל פני האדמה, הולכת הסכנה וגדלה משנה לשנה. ולכן עלינו לדאוג לפירוק נשק כללי בישראל ובארצות ערב תחת פיקוח הדדי או בינלאומי. לפי שעה תביעתנו לא מצאה אוזן קשבת, לא בממשלת ברית המועצות ולא בממשלת ארצות הברית, ואני פניתי לשתיהן, כי רק בידי שתיהן להכריח את הערבים לפירוק נשק או לברית שלום".

תמצית גישתו של בן גוריון הייתה לפיכך דימונה כתעודת ביטוח לא מפני גרעין ערבי, אלא לקיזוז העליונות הערבית, ובמיוחד המצרית, בנשק מקובל מתוצרת סובייטית, כאשר וושינגטון עדיין מסרבת להיות לספקית עיקרית של נשק לישראל והברית הצבאית עם צרפת מתערערת תחת שארל דה גול. "להכריח את הערבים לפירוק נשק או לברית שלום" - הסדר כפוי, מעצמתי, ואף מילה על השטחים שמעבר לקווי שביתת הנשק. שלום בגבולות 1967-1949, ארבע שנים לפני מלחמת ששת הימים.

הפתרון הפרטי של בן גוריון, לנוכח המצור עליו, היה להתפטר. המצב הכללי לא השתנה, אך לאשכול ניתנה תקופת חסד להתאקלמות, שהתארכה לאחר רצח קנדי, כעבור חמישה חודשים, להתארגנות נוספת, של הנשיא החדש לינדון ג'ונסון. אין לדעת אם בן גוריון היה מנסה לחזור מפרישתו אילו קנדי נותר בחיים, ניצח בבחירות 1964 והפעיל מכבש נגד אשכול בסוגיית דימונה, אך בפועל, כשבן גוריון מרד ביורש שהכתיר, נאלץ להצטרף אליו גם מי שבן גוריון העמיד עוד בשנות ה-50' בראש מיזם דימונה - שמעון פרס.

מה שפרס היה לבן גוריון, רצה אשכול שדינשטיין יהיה לו. פרס ודינשטיין חלקו התחלה דומה: פעילות ברכש בסוף שנות ה-40' ותחילת ה-50', ג'וב חיוני למאמץ המלחמתי אך לא סגולה להתחבבות על חיילים קרביים. פרס התקדם במשרד הביטחון ובחסות בן גוריון. דינשטיין היה המטאור של האוצר (אשכול) והמסחר והתעשייה (ספיר), ממטבע חוץ ועד נפט. שניהם קנו להם, באופיים ובהצלחתם, מעריצים לצד אויבים, קנאה לא פחות מהתפעלות. גילי דינשטיין מנציחה את אביה, שפגמיו מובאים יחד עם מעלותיו, בספר אוהב אך לא סוגד.

בין התפטרות פרס ממשרד הביטחון להגעת דיין ערב ששת הימים היה דינשטיין, לשנה וחצי עד שנתיים, לציר המרכזי במיזם דימונה, תחילה כעוזרו של אשכול ולאחר בחירות סתיו 1965 כחבר כנסת וסגן שר. ההשתלטות האשכולית על מערכת הביטחון, לשלוחותיה, לא הייתה קלה. נותרו בה מאחזי בן גוריון ופרס במשרד הביטחון, ברפא"ל, בתעשייה האווירית, בדימונה, בכל פינה חוץ מאשר בצבא, שעליו ניצח ללא עוררין הרמטכ"ל יצחק רבין.

בתחילת שנות המדינה מינה בן גוריון לניהול משרד הביטחון פקידים בעלי רקע מפלגתי וכלכלי גם יחד, בהם אשכול וספיר. פרס שלט במשרד תריסר שנים, כמנכ"ל וכסגן שר שלצדו ארתור בן נתן, בעל הרקע המודיעיני והדיפלומטי, שיצא מהקריה לכהונות מוצלחות כשגריר במערב גרמניה ובצרפת. אשכול הביא לביטחון גישה משקית מרעננת ומפוכחת, עם דינשטיין בן ה-40 כסגן ועם משה קשתי, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים במשרד, כמנכ"ל.

הדגם האמריקני היה רוברט מקנמארה - שר ההגנה של קנדי וג'ונסון, איש ניתוח מערכות, ייצור וייעול, נשיא פורד, שהכניס לפנטגון גישה שכלתנית, אנטי-בזבזנית. מקנמארה - וייטנאם הייתה מצבתו - אמנם הפריז בכפיית חקר הביצועים על ניהול המבצעים, ולא תמיד היטיב לתמרן בין הבית הלבן, הקונגרס והזרועות המתחרות בצבא, אבל היה גם צדק במאמציו להשליט סדר וחשבון ואחידות בגוף שהתרגל לנהוג כחבית ללא תחתית, בין השאר במטוסי קרב שונים לאוויר ולים. אף-35, על גרסאותיו המשותפות בבסיסן אך מותאמות לצרכים נפרדים, הוא שיקוף מאוחר של מורשת מקנמארה.

במשטר הישראלי השונה, וללא מעורבות במדיניות החוץ ובהפעלת הכוח שתאיים על אבא אבן מכאן ורבין מכאן, דינשטיין היה קצת מקנמארה, מטעמו של אשכול ובתמיכת שר האוצר, ספיר. מסע הייעול שלו באגף האזרחי של הביטחון נתקל בכנסת בהתנגדות פרס ובתוך המשרד, התעשיות הביטחוניות והרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) במרי של בעלי נחלות. הוא פיטר את אלוף-משנה מנס, המהנדס הצבאי שהקים מעפר וניהל את הקריה למחקר גרעיני, והתנגש עם מוניה מרדור מרפא"ל - ארגון חזק במיוחד, במטכ"ל ובמשרד, בתקופה שקדמה להקמת מפא"ת, מנהל המחקר, פיתוח אמצעי הלחימה וארגון התשתית המשותף לצה"ל ולמערכת הביטחון. "מה עושים ברפא"ל?", התעניין אשכול אצל רבין. "אל תשאל אותי, אינני יודע", ענה הרמטכ"ל.

ביוזמת דינשטיין בוטלה הכפילות בלשכות הגיוס והוקם מנהל ההרכשה והייצור (מנה"ר). גישור זריז באמצעותו, בין צמרת חיל הים ששהתה בצרפת לבין רבין שביקר ביפן, הכפיל את סדר הכוחות של הסטי"לים, ספינות שרבורג. צה"ל, שבן גוריון חשש כל כך מנחיתותו "הקונבנציונלית" מול הצבא המצרי ב-1963, כאשר הרמטכ"ל היה צור, הגיע למלחמת ששת הימים בעוצמה צבאית עדיפה, בעיקר בזכות לוחמיו ומפקדיו בראשות רבין, אך גם בעקבות פעילותם של אשכול ודינשטיין - ובדיוק אז הרחיק דיין את דינשטיין ומינה את צור לעוזרו, סגן שר למעשה אך לא להלכה, כי התפטר מהכנסת כשנבחר ברשימת רפ"י.

בעדינותו האופיינית, בעיצומו של המשבר החמור ביותר - הקיומי, בתחושה מוגזמת - שפקד את ישראל בכל 19 שנותיה, קבע שר הביטחון החדש, במענה לקושיה-הפצרה של אשכול, שאין דין, יש דיין ואין דינשטיין. יהיה לו, בלי להמתין עד לאחר המלחמה, רק סגן אחד והוא צור, המקורב אליו מאז שדיין היה אלוף פיקוד הדרום וצור ראש מטהו (הפרקליט הפיקודי, שנטה לדיין חיבה יתרה מאז, היה מאיר שמגר). זו הייתה פגיעה אישית אך לא ייחודית: דיין הרי שאף תחילה להתמנות למפקד חזית הדרום, במחיר הדחה ערב המלחמה של אלוף הפיקוד ישעיהו גביש, ממקורביו כראש מחלקת המבצעים ב"קדש".

אשכול מצא לדינשטיין תפקיד אחר, סגן שר האוצר, ובמהרה התברר שדיין אינו מתעניין בדימונה ושצור מבקש להמשיך ולהיעזר בדינשטיין. לא שחסרה לו עבודה: קשריו עם השאה וחצרו היו בין יסודות מדיניות האנרגיה של ישראל. לצימאון לנפט ולרעב לאי-תלות במקורות חיצוניים הפכפכים היה מחיר דמים: ישראל התקשתה להיפרד מהבארות שכבשה במפרץ סואץ וסירבה להכריז על נכונות עקרונית לסגת לאורך שנים מכל סיני גרם למלחמה.

עד בואו של דיין למשרד הביטחון, ולמעט ב-1954-1955, השנה האומללה של שרת כראש ממשלה שאינו משליט מרות על שר הביטחון פנחס לבון וסופה שבן גוריון חוזר למשרד הביטחון, הוחזקו שני התפקידים ביד אחת, של בן גוריון ואחריו של אשכול. בין כה וכה התפתח המיזם של דימונה. כמו בקהילת המודיעין, שנמצאה כולה תחת אותו קברניט פוליטי ולפתע פוצלה לאמ"ן תחת דיין ולשב"כ - שהיה במקורו במשרד הביטחון והועבר ממנו למשרד רה"מ - ולמוסד תחת אשכול (ולאחריו מאיר), נדרש לפתע גם בתחום הגרעיני שירטוט של גבולות גזרה.

ב-17 ביולי 1967, מספרת דינשטיין, השתתף אביה, כ"יועץ לעניינים מיוחדים" לאשכול, בדיון שכינס ראש הממשלה עם מזכירו הצבאי ישראל ליאור, עם מנהל הקריה הגרעינית יוסף טוליפמן ועם מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד רה"מ, פרופ' ישראל דוסטרובסקי. הנדון: "העברת האחריות בנושא הגרעיני ממשרד הביטחון למשרד ראש הממשלה". אשכול הודיע לנאספים שההעברה משקפת את מגמת הממשלה וסוכמה עם דיין. הוא הטיל על דינשטיין להידבר עם צור כדי להסדיר מתכונת ארגונית שתשאיר בידי ראש הממשלה אשכול מה שאיבד שר הביטחון אשכול. בחתך גס, הצבא אמנם של דיין, אבל דימונה עדיין של אשכול.

למחרת נשלח לתפוצה המצומצמת הסכם אשכול-דיין: האחריות הכוללת לאנרגיה האטומית בידי ראש הממשלה, המאשר תכניות ותקציבים וממנה נציג אישי, דינשטיין, לטפל בגרעין מטעמו. גולדה חתמה על הסמכה דומה של דינשטיין לייצג אותה מול צור. צמד הצבאים, דינשטיין וצור, היה למעשה הגשר שבין הדרגים, המקצועי והפוליטי, בשנים 1974-1967. הקומיסרים, סגני שר הביטחון (בפועל) והאוצר, מילאו תחת אשכול, גולדה ודיין את הריק שנותר במערכת לאחר פרישת פרס. רבין, כראש הממשלה, מינה את דינשטיין לחבר בוועדה העליונה לאנרגיה אטומית, מסגרת מרוחקת יותר של השגחה על מימוש המדיניות.

דינשטיין היה "פקיד" רק במובן המסורתי של משרת ציבור שאינו בעל זכות הצבעה בממשלה, אף שהוא מתחכך בפוליטיקאים - הבולטים שביניהם היו לפנים פקידים כמותו - ונהנה, או סובל, מתככי מפלגת השלטון. המנגנון הממלכתי התרושש בעשורים האחרונים מאנשים כמותו.

בעת התחקיר לספר על דינשטיין ראיינה בתו גם את תת-אלוף בדימוס עוזי עילם, לשעבר מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית וראש מפא"ת. הוא נתן לה מעט ונטל ממנה הרבה. עילם, לפי תיאורה, דיווח על שאלותיה לממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב), שפרנסתו על סכירת סודות דימונה לבל ישטפו מבפנים, אף שמבחוץ מתדפקים נחשולים. נאמנים למסורת פשיטותיהם על אתרים הנזכרים לתומם כמאגרי מסמכים, כגון חדר העבודה של מרים אשכול על גג מטה משרד החינוך או ספריית הראיונות במרכז רבין, עטו המלמ"בים על גילי דינשטיין ולקחו מהגנזך המשפחתי ניירת ובה פתקי אשכול. הם לא הצליחו לגרוע בערכו של "הפקיד" כמקור חשוב להבנת התפתחות המיזם הגרעיני.

הסוד הגלוי מכולם הוא שהחיים לא התחילו עם נתניהו, גנץ ואשכנזי, ושתיחום הסמכות והאחריות בין הבכירים בדרג המדיני והביטחוני, המשגיחים זה על זה בחשדנות הדדית כמאבטחים את המדינה מפני המאובטחים, נולד במלחמת יוני 67'. אשכול, דיין, גולדה ויורשיהם לא היו מושלמים, אבל ההסדרים ביניהם צמצמו את החיכוכים בנושאים האסטרטגיים לממדים נשלטים ומנעו מהם להתלקח. כעת, כשהתכונה המובילה של צמרת הממשלה היא אדישות לשחיתות, פעילה או סבילה ללא הבדל תוצאה, אין מי שישגיח על המשגיחים.

(עדכון ראשון: 11:50)