מערכת קשרים ששרדה 24 שנים: בחזרה לנקודת ההתחלה של צד"ל

יאיר רביד, ממקימי התשתית הצבאית בדרום לבנון, הוא אולי הגורם הישראלי המוסמך לספר את סיפור הכוח. הוא חוזר למה שאירע ממלחמת האזרחים ב-1975, עד לתקופה שבה במטולה התחילו פתאום להיראות לבנונים. "כשאתה נמצא עם אנשים בסכנה יומם וליל נוצרת אחווה, לא רק כסיסמה"

צילום: ארכיון דובר צה"ל ורוני כנפו, עריכה: טל רזניק

(בווידאו: קצין משטרה ראשון ממשפחת יוצאי צד"ל נזכר בנסיגה: "לא היתה ברירה")

הכל יודעים לומר שהסיפור של צד"ל הסתיים היום לפני עשרים שנה, ב-24 במאי 2000, ביום בו צה"ל נסוג מרצועת הבטחון של דרום לבנון. אולם לנקוב בתאריך בו הכל התחיל הוא סיפור אחר לגמרי.

סגן-אלוף (במיל') יאיר רביד (רביץ), ששימש ב-1974 למפקד המרחב הצפוני של יחידה 504, הוא אולי הגורם המוסמך ביותר בסוגיה בצד הישראלי. בלבנון, שם מוכר רביד בכינוי "אבו דאוד", טוו פקודיו רשת של סוכנים בשירות ישראל ופיתחו קשרים עם הלבנונים תמורת כל מיני טובות, גדולות כקטנות. "נשיא לבנון לשעבר כמיל שמעון, שהיה חובב ציד נלהב, היה מעביר לי לפעמים הודעה ביום חמישי, שבשבת הוא יוצא לצוד ליד מטולה והייתי דואג להודיע לצה"ל שאם יראו בשטח שני חמושים אז שלא יעשו איתם כלום", נזכר רביד.

"לתקופה הזו ברור שנותרו געגועים". סא"ל רביד (צילום: באדיבות המצולמים)

בשנת 1976 היה "אבו דאוד" אחד ממארגני הקשר החשאי עם הלבנונים, ובפועל היה שותף בכיר להקמת התשתית לצבא דרום לבנון ולמערכת הקשרים של בכירי הממשל הישראלי ובכירי הנוצרים בלבנון. המשרד שלו ישב במשטרת צפת, מעל מפקדתה דאז של חטמ"ר 769, אך מסוף שנות ה-70 הוא נע תדירות בלבנון בחופשיות (יחסית) בזכות שלל סיפורי כיסוי, קשרים ואבטחה צמודה. בראשית שנות ה-80 הוא התגורר בדירה שכורה בביירות ושימש ראש השלוחה המבצעית של המוסד שם.

עוד בוואלה! NEWS

יוצאי צד"ל קוראים לבנט להקים את האנדרטה לנופליהם: "ניטשו ונשכחו"

לכתבה המלאה
"הסכנה עמדה בשער". מפקדת יחידת הקישור ללבנון במרג' עיון

מלחמת האזרחים השנייה של לבנון פרצה באפריל 1975. בינואר 1976 הצבא הלבנוני התפרק הלכה למעשה כשפרש ממנו הקצין הסוני סגן אחמד אל-חטיב, אז הקים את "צבא לבנון הערבי". מחצית מחיילי הצבא הלבנוני ערקו ושבו לביתם. מחצית מהמחצית שנותרה הלכו איתו

בלילה שבין 8 ל-9 למרץ 1976, חדל צבא לבנון מאחיזתו בדרום המדינה. לדברי רביד, היה חשש כי בוואקום שייווצר, הפלסטינים ואנשי השמאל במדינה יפגעו בנוצרים של הדרום ויבואו איתם חשבון על כל השנים בהן מנעו מהם לעבור בכפריהם בדרך לפיגועים בישראל.

"הסכנה עמדה בשער, הנוצרים היו מודאגים", אמר רביד. לטענתו, החל מאותו רגע, החל פרק צד"ל בתולדות המימשק עם המדינה השכנה, הרבה לפני שיוקם בפועל, בין היתר בזכות חזונו של רביד.

"עם המסר שלהם נסעתי לרפול"

"ב-10 למרץ 1976, סיור בוקר שפתח את ציר המערכת בגזרת מטולה, גילה על דרך הטשטוש שלאורך הגדר מכתב שנקשר לאבן שנזרקה מעבר לגבול, מכביש הדרום הלבנוני", שיחזר רביד. "הביאו לי את המכתב הזה שהיה חתום על ידי נגדים בצבא לבנון מהכפר קליעה, בו הם ביקשו שנגיע אחרי חשיכה לאותה נקודה בה המכתב נמצא, מול כפר כילא, מיקום שייתפרסם אחר כך כ'שער פאטמה'".

לדבריו, הוא לא הופתע ממש. "מדיווחי מקורות כבר ידעתי מי יזם את המהלך. עם רדת החשיכה באמת הגענו לנקודה עם המח"ט אל"מ יוסי קולר, והסמח"ט סא"ל שמיל (שמואל) גולן ומפקד הבסיס. פגשנו את האנשים, שחלקם כבר היו מוכרים לנו אישית, בהם רס"ר nצבא לבנון בשם מסלם עיד, שהגיע לנקודה במדים עם אנשים, ברכב פולקסוואגן אזרחי".

"עם המסר שלהם נסעתי עוד באותו לילה לאלוף רפול". רביד בביירות, 1983 (צילום: באדיבות המצולמים)

רביד סיפר כי האנשים זחלו מתחת לגדר וביקשו את עזרתה של ישראל להגן על עצמם. "לא היו תנאים אפילו לשתות קפה. אמרנו להם שהם יתארגנו בכפר שלהם ואנחנו נקבל אישורים ונתארגן בינתיים בצד שלנו. קבענו להפגש כבר למחרת. אפילו קבענו אימות שהפגישה מתקיימת אם נאיר פעמיים בזרקור רב עוצמה מכיוון מטולה לכפר קליעה".

"ככה זה התחיל והתחלנו לגלגל את העסק", אמר רביד. "עם המסר שלהם נסעתי עוד באותו לילה לאלוף רפאל איתן, 'רפול', ללשכתו כמפקד פיקוד צפון. האמת היא שבהתחלה הוא הזדעזע מהרעיון של 'לתת לערבים נשק', אז הסברתי לו שזה לא בדיוק 'ערבים' כפי שהוא מכיר, אלא לבנונים שאוהדים אותנו. הזכרתי כמה דוגמאות ממקרים שהוא הכיר, שבהם הם סייעו לנו מאוד".

"היה אינטרס משותף: להיאבק במחבלים". כלי הרכב שבהם השתמשו באד"ל, לבנון

לאחר שקיבל המהלך את אישורו של הרמטכ"ל, החל שיתוף הפעולה של צה"ל עם כוחות לבנון מהדרום. "למחרת כבר באתי לשטח לנקודת המפגש עם הלבנונים, עם מכשיר קשר אחד עבורם ואחד עבורנו. קבענו לפתוח מיידית חמ"ל במטולה ב'דירה' של 504 שהיתה ברחוב הראשי של מטולה, עם האזנת קשר הדדית של 24 שעות ובדיקת קשר כל חצי שעה מול חמ"ל שהם יפתחו בקליעה", סיפר רביד. עוד אמר כי הביאו להם מפת קודים למשימות אש במקרה סכנה, "שאם מאיימים עליהם אנחנו מורידים על הנקודות האלה ארטילריה. הכל היה מאד קורקטי אבל באווירה טובה".

רפול, שהיסס בתחילה - הפך לתומך נלהב. שבועיים לאחר מכן, להעברת משלוח הנשק והאמל"ח הראשון בשער "וייס" מזרחית למטולה, הוא כבר התייצב ונכח באופן אישי. מאוחר יותר יקח בעלות על היוזמה.

בספרו "סיפור של חייל" ציטט רפול את הקווים המנחים מדבריו באחת מפגישותיו עם הלבנונים. "ישראל תעזור לכם להילחם במחבלים. לא נבטיח לכם מה שאיננו יכולים או איננו רוצים לקיים. לא נילחם בשבילכם. עליכם לדעת זאת. אבל נעזור לכם כמיטב יכולתנו כדי שתהיו מסוגלים להילחם בעצמכם", כתב. "איננו רוצים שום חלק מלבנון ולא נרחיק אתכם ממולדתכם ולא נכפה עליכם שום עמדה וגישה, שהן טובות לנו, אם אתם תגידו שהן רעות לכם. יש לנו אינטרס משותף: להיאבק במחבלים, וכדי לקיים מאבק משותף זה, ניתן לכם כל מה שבידינו לתת".

כלי רכב של לוחמי צד"ל בשער "פאטמה", לאחר הנסיגה מלבנון, 2000 (צילום: איסוף התצלומים של לע"מ)

האמון הרב הלך ונבנה משם, לאורך היסטוריה שנמשכה 24 שנה. בתחילה נתן "אבו דאוד" את ברכתו למינוי מסלם עיד ("אבו סמיר"), הרס"ר מכפר קליעה, שראוי להיזכר כמפקד הראשון של הכוחות בדרום לבנון. כשאבו סמיר התעייף, הביא לו רביד מביירות כמחליפים את עדנאן אל-חומסי, קצין צבא לבנון בשנות ה-30 לחייו, ואת אחיו רסאן אל-חומסי, קצין ז'נדרמריה שהיה אז כבן 40.

"איתו אני עוד בקשר, הוא מתקשר אלי כל מוצאי שבת ממקום מושבו באמריקה, ומאחל שבוע טוב", מגלה רביד. "כשהוא ביקש לסיים את התפקיד איתרו את רב סרן סעד חדאד והבאתי אותו מביירות בסטי"ל לחיפה, משם נסענו לפגישה עם רפול בנצרת ומשם למטולה".

אנשי צד"ל בגבול ישראל לאחר הנסיגה. מאי 2000 (צילום: אימג'בנק GettyImages)

במטולה התחילו פתאום להיראות לבנונים. מרצדסים חבוטים ומכוניות ספורט צבעוניות מאובקות נושאות לוחיות לבנוניות נכנסו ויצאו. בהתחלה העבירו נשק ותחמושת סמוך למטולה בשער "וייס" המוצנע יותר, ואחר כך בגלוי גם דרך שער "פאטמה". צה"ל החל להכניס ללבנונים שיירות סיוע ואספקה בלילות. פצועים ויולדות הועברו לבתי חולים בארץ. פועלים ופועלות הגיעו לעבוד במטעים ובמפעלי הסביבה.

"הכל היה מאד לא ממוסד", נזכר אלוף-משנה (במיל') ד"ר ראובן "רוב'קה" ארליך, מנהל מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש אלוף מאיר עמית. ארליך היה ראש ענף לבנון בפיקוד צפון בתקופה הזו, והיה מגיע למטולה לביקורים. "היה שם יורם המזרחי, כמו שריף, רוב הזמן לבוש גלימה לבנה, נושא מכשיר קשר ולידו אשתו הגרמניה, בכלל כתבת של סוכנות ידיעות זרה. לא היתה שום הפרדה שם", סיפר.

"הפעילות הייתה חסרת תקדים". מעבר אנשי צה"ל לישראל אחרי נסיגת צה"ל מלבנון

חדאד נולד ב-1936 בעיירה מרג' עיון שמעבר לגבול, למשפחה נוצרית יוונית-קתולית. מיליציית הנוצרים להם סייעה ישראל מנתה כבר כ-400 לוחמים, רובם נוצרים מארונים. "לבנוני המתין לו במטולה ולקח אותו למפקדה שלהם", סיפר רביד. "בדיעבד כל הפעילות הזו קיבלה אסמכתאות חתומות וכתבי מינוי ממה שעוד נותר ממפקדת הצבא הלבנוני ונכון שאחר כך השלטון התנער מהם. ככה זה בלבנון. כל הפעילות הזו היתה כמובן ללא תקדים. היינו פורקים להם משאיות נשק ותחמושת. בנינו להם מחנה אימונים ליד קיבוץ איילת השחר. בנינו להם מרפאות. הם קנו מאיתנו דלק ומזון שבהתחלה צה"ל מכר להם בגדר ואחר כך אישרתי לסוחרים לנסוע בעצמם לסיטונאות 'שוקחה', בחיפה".

רב סרן חדאד עם ראש הממשלה בגין בקריית שמונה, יוני 1979 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

האדמה בדרום לבנון קשה וגידלו בה בעיקר טבק. בשל הקשרים עם ישראל, חברת הטבק של לבנון הפסיקה לקנות מהחקלאים בדרום, מה שהותיר אותם ללא כסף למזון ולשתילים לעונה הבאה. "פניתי לחברת 'דובק' והם קנו לאורך שנים את כל יבול הטבק של דרום לבנון", שחזר.

ביולי 1976 הכריז שר הבטחון דאז, שמעון פרס, על מדיניות "הגדר הטובה". בפיקודו של סעד חדאד הפכה המיליציה ל"צבא לבנון החופשית". בנובמבר 1976, חולק הפיקוד בלבנון בין רס"ן סעד חדאד בגזרה המזרחית ורס"ן סאמי שדיאק בגזרה המערבית.

כוחות צה"ל במעבר אנשי צד"ל לישראל בעת הנסיגה מלבנון

ישראל מינתה את תת-אלוף (במיל') פואד בן אליעזר "מושל דרום לבנון" כמפקד אד"ל (אזור דרום לבנון), יחידה שהייתה אחראית לקשרים עם תושבי אזור דרום לבנון. אחריו יבואו יורם המזרחי, אפרים סנה, מאיר דגן, ודוד מימון. אחר כך היא תהפוך ליק"ל (יחידת הקישור ללבנון), שמפקדה האחרון היה בני גנץ.

"לתקופה הזו ברור שנותרו געגועים"

בשנת 1978 יצא צה"ל למבצע ליטני, ובעקבותיו מיסד את רצועת הביטחון בדרום לבנון. אז גם סומן בחביות בשטח "הקו הכחול" כגבול בין המדינות. זמן קצר לאחר מכן הגיע כוח האו"ם הזמני בלבנון, יוניפי"ל, שם הוא נוכח מזה 42 שנה.

"כשאתה נמצא עם אנשים בסכנה יום-יום ולילה-לילה ונלחם במחבלים ביחד אז נוצרת אחווה לא רק כסיסמה אלא כמציאות חיים", אמר תת-אלוף (במיל') אפרים סנה. "הם נלחמו במחבלים ועלו על מוקשים ועפו על מטענים. הם הותקפו והורידו עליהם ארטילריה והם קיימו את השגרה הזו, את המשטרה הזו של רצועת בטחון שממש מגינה על מדינת ישראל, קילומטרים בתוך שטח לבנון".

לדבריו, הכפרים בדרום היו נקיים מתשתיות סיוע למחבלים, "יותר מזה, בכל 44 הכפרים שמצפון, כשידענו על סייענים למחבלים, הוצאנו חוליות פשיטה מתוך דרום לבנון והפכנו את השטח שלהם לבלתי בטוח עבורם".

"נוצרת אחווה לא רק כסיסמה, אלא כמציאות חיים". נסיגת צה"ל מדרום לבנון

ב-1982, אחרי שהות בשליחות המוסד באירופה, שב יאיר רביד ללבנון כראש שלוחת המבצעים בביירות. "גרתי בעיר, מי שהיה צריך לדעת ידע, אבל המלצר או נהג המונית לא ידעו". כך עברו עליו ימיו - שלושה חדשים בביירות, שבועיים בבית בארץ.

הוא גייס סוכנים ואירח את הבכירים שהגיעו מישראל לתיאומים, בהם ראש המוסד נחום אדמוני. "לתקופה הזו ברור שנותרו געגועים", הודה רביד. "אני אוהב את האווירה, את הריחות, הטעמים ושאר מנעמי החיים בלבנון. הספר שמגיע אליך הביתה, מצחצח הנעליים ברחוב. יש מפונקים בלבנון".

בעודו מדבר, נזכר רביד בקוריוז. "אני מארח את ראש המוסד, נוסעים עם האוטו בביירות לאכול צהריים, ואיזה שוטר בצד מצדיע כשהוא רואה אותנו חולפים. הרל"ש של ראש המוסד מסנן 'שיט, נחשפה זהותנו' והמאבטח שלי מרגיע את כולם ואומר 'הוא לא מצדיע לראש המוסד, הוא מצדיע לאבו דאוד, שהוא מכיר מכפר קליעה'".

כוחות צה"ל בביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה, 1982 (צילום: אימג'בנק GettyImages)

באותה השנה פורצת מלחמת לבנון הראשונה, וצד"ל הוקם. סעד חדאד הפך לסמכות העליונה של 400 אלף תושבי דרום לבנון, מהעוואלי בצפון ועד לגבול ישראל, שנותרו ללא תמיכת השלטון המרכזי במדינה. הוא הכריז על "מדינת לבנון החופשית", והיה הריבון של חבל הארץ שנותר ללא משטרה, בתי משפט או גורמי ממשל אחרים.

חדאד נפטר ב-14 בינואר 1984 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. אחריו התמנה כמפקד צד"ל הגנרל אנטואן לאחד, שכיהן בתפקיד עד יומו האחרון של הצבא. הוא נפטר בפריז ב-2015.

"היה מרתק להתחכך עם אויב לא-אויב". גבול ישראל-לבנון (צילום: משה מילנר, לע"מ)

תת-אלוף ארז דוד מייזל, בעת שהיה באמ"ן, חיבר ב-2004 עבודה נרחבת על התשתית להקמת צד"ל תחת הכותרת: "תקופת מעבר" - מיזם הסיוע לתושבי דרום לבנון". ארז הביא מדבריו של מפקד פיקוד צפון דאז, אלוף אביגדור "יאנוש" בן-גל: "הייתה חבורת אנשים בדרג הצבאי שהיו בקונצנזוס, אני ורפול האמנו שיש פוטנציאל בשיתוף הפעולה עם המקומיים. היתה לי הסתכלות מעט רומנטית על הנושא. אני זוכר שכשהתמניתי למפקד פצ"ן ב-1977 ביקרתי את חדאד במרג' עיון, בביתו, במרתף עם שקי חול, ונזכרתי בארנסט המינגווי בספרו 'למי צלצלו הפעמונים'. זה היה מרתק, יצירתי, להתחכך עם אויב לא-אויב, לא שבלוני. חלק מההנהגה הישראלית ראו את עצמם נוצרים, משנות המאבק בבריטים. הם אהבו את הנוצרים, זה מהאצ"ל, זה מהלח"י, זה מהפלמ"ח ראה את מקבילו בקרבם בפלנגות. הייתה הזדהות עמוקה".

על התקופה כולה חיבר יאיר רביד את ספרו, "חלון לחצר האחורית, תולדות קשרי ישראל עם לבנון, עובדות ואשליות". הוא מזהיר מפני הרומנטיזציה ומבהיר כי "את לבנון צריך להכיר, לא ללכת שבי אחרי אשליות, כמו אריק שרון".

"אנשי צד"ל הופקרו, ישראל תקעה סכין בגבם"

במהלך קיומו של צד"ל נהרגו 680 לוחמים מאנשיו ואלפים נפצעו ונותרו נכים לכל חייהם. ב-24 במאי 2000 נסוגה ישראל מלבנון. אנשי צד"ל ובני משפחותיהם חצו את הגבול לישראל אבל החפזון והדרך בה נקלטו בארץ נותרו פצע פתוח אצל רבים מהם, המרגישים כי ישראל "בגדה בהם ותקעה סכין בגבם".

"אנשי צד"ל צודקים - הם הופקרו", אמר סנה. "שידרנו מסרים שליליים לסביבתנו שישראל מפקירה את בעלי בריתה כולל את אלה ששפכו את דמם למענה. בשנים הראשונות אחרי הנסיגה ניתן היה לתקן, ולא עשו את זה".

יוצאי צד"ל ממשיכים להיאבק על זכויותיהם עד היום בפורומים ובהליכים משפטיים שונים. כך למשל ב-2003 עתרו 172 חיילי צד"ל ובני משפחותיהם לבג"ץ, על מנת לחייב את הממשלה לתת להם אזרחות ישראלית, ולהשוות את זכויותיהם ומעמדם לאלה ששירתו בצה"ל. באופן סמלי אולי, בראש העותרים עמד אז אותו רס"ר פורץ דרך, היום כבן 80, מסלם עיד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully