26 שעות בבית החולים: "הגוף כואב והמוח לא מרפה - האם טיפלתי נכון?"

מחאת המתמחים על המשמרות הארוכות בהן הם עובדים במשך 26 שעות ללא הפסקה היא לא חדשה. למעשה, היא מלווה כבר כמה דורות של מתמחים, שחלקם כבר הפכו לרופאים בכירים. חלקם שכחו את המחיר האישי והמקצועי הכבד שהמשמרות הארוכות דורשות, וחלקם טוענים שזה פשוט חלק מהעניין. אך עכשיו, בזמן ההפוגה ממשבר הקורונה, נראה שלא היה זמן מתאים יותר להציף מחדש את המחאה.

בזכות המשבר הזה, שבעקבותיו נקבע שהם יעבדו במשך 12 שעות בלבד - כמחצית משעת משמרת בתקופה "רגילה" - הוכיחו המתמחים כי התפוקה והתרומה שלהם למערכת לא פחתה, ולא גבתה מחיר מהמטופלים. עם זאת, עבורם מדובר בשמיים וארץ. כל שעה ודקה שבה הם יכולים להיות יותר עם בני הזוג, הילדים, או פשוט לישון - יקרה מפז ולא מובנת מאליה. כעת, הם נלחמים על הזכות לקיים את השגרה הזו באופן קבוע, בזכות ולא בחסד, והפעם הם לא מתכוונים לוותר. זהו סיפורם האישי והחשוף של חמישה מתמחים שבחרו לחשוף את הקושי הבלתי יאמן עמו הם מתמודדים.

"עבודה של 26 שעות ברציפות היא בלתי נתפסת. אפילו בקרב המשפחה שלי וחבריי הקרובים ביותר, שיודעים שזו שגרת העבודה של רופאים במערכת הבריאות בישראל, עולות מחדש בכל פעם בתמיהה השאלות האם זה באמת קורה? מה לא ישנים איזה שש שעות באמצע? לא יכול להיות שזה באמת ברציפות".

"אז לא. לא ישנים כמעט כלל. 26 שעות רצופות שלעיתים אין זמן לאכול ואפילו לעשות צרכים הכי בסיסיים. עבודה של 26 שעות ברציפות היא פשוט בלתי נתפסת. בתחילתו של יום תורנות, כשאני יוצא מהבית עוד טרם הילד שלי התעורר, בלתי נתפס שבפעם הבאה שאראה אותו יהיה רק אחר הצהריים של היום שלמחרת. יממה שלמה הוא יבלה עם אימא ואם יהיה לי מזל בתורנות נזכה לשיחת פייס טיים ללילה טוב של חצי דקה, רגע לפני שהוא ילך לישון".

"בזמן שהאחיות - שגם הן עובדות קשה אבל זה כבר סיפור אחר - מתחלפות 3-4 פעמים בזמן משמרת אחת שלך, אתה נשאר לעבוד. לעיתים יש אירועים שהם מבחינת משנים את תפיסת המציאות. כזה היה עבורנו אופן העסקה בתקופת הקורונה. בכדי להפחית חשיפה של אנשי צוות רפואיים עבדנו בתורנות 'רק' של 12 שעות. בסוף יום עבודה מעייף כזה זה היה בלתי נתפס שבעולם שבו יש תורנויות של 26 שעות נותרו לנו כעת עוד 14 שעות עבודה רצופות. זו הייתה החוויה ששינתה עבור רובנו את התפיסה".

"מערכת הבריאות בישראל מוחזקת באופן שגרתי על ידי מתמחים שמועסקים בתורנויות רצופות של 26 שעות. אופן העסקה שפוגע בחיינו האישיים, המשפחתיים, בבריאות שלנו. פוגע ביכולת שלנו לתת רפואה אמפתית, סבלנית ואולי אף מקצועית. אופן העסקה שפוגע במערכת הבריאות ובחוסן החברתי של כולנו. אנחנו לא מוכנים לכך יותר. לא עוד לתורנויות של 26 שעות רצופות".

"השנה היא 1993, אני בן עשר, רחוב ויצמן בגבעתיים, תחנת אוטובוס של קו 55 מאיכילוב. אני מחכה לאימא שלי, מתמחה לרפואה פנימית באיכילוב. לפני 30 דקות היא סיימה תורנות של 36 שעות במחלקה, למרות שברוסיה היא הייתה קרדיולוגית בכירה, בארץ היא חויבה להשלים חלק מההתמחות וכמובן תורנויות שבשנות ה-90 הרחוקות היה מאוד הגיוני לעבוד בלי לישון כמעט שתי יממות. אני מחכה לה בשביל לעלות ולשלוף אותה מהאוטובוס כי בפעמיים הקודמות היא פספסה את התחנה והתעוררה כמעט בתל השומר. אני מקלף אותה מהמושב, מוביל הביתה, שולח למקלחתץ היא יוצאת, מכינה ארוחת ערב לי ולאבא שלי וקורסת לישון. מחר יש לה עוד 36 שעות והיא נרדמת בבכי, כי אחרי שהצילה חיים של מישהו בלילה מנהל המחלקה בבוקר השפיל אותה מול כולם על כך שלא הכירה שם מערבי של תרופה מוכרת ללחץ דם".

"השנה היא 2011, אני סטודנט שנה שלישית לרפואה בארץ, מחאת הרופאים הגדולה, הסטודנטים בהתלהבות ממחאת המתמחים שהובילה לקיצור התורנויות ל-26 שעות ומנעה התעלמות מהנושא בהסכמים הסופיים מול הרופאים הבכירים. אנו הסטודנטים משביתים את הלימודים כאות הזדהות, אני מתקשר לאימא שלי לספר בגאווה, אבל היא ממש ממש כועסת עליי ומאוכזבת, ושואלת אותי 'איך אתם יכולים להשבית בשמחה טיפול בחולים שלכם, תתביישו לכם, אתם חייבים להיות שם לא משנה כמה קשה, תמצאו דרך אחרת להשיג את מה שאתם רוצים'. אני לא יודע איך לענות לה".

"השנה היא 2019, אני בשנה השנייה של ההתמחות שלי בנוירולוגיה. בשעה 04:00 אני שם ראש אחרי עבודה רצופה במיון מהבוקר, כשבפעם אחרונה אכלתי בצהריים. לא הספקתי לאכול בערב והחלטתי לוותר על ארוחת ערב ב-02:00 בלילה. אני גמור מעייפות כי גם בלילה הקודם ישנתי גרוע, הבן שלי התעורר באמצע הלילה ולקח לו שעתיים להירדם, רק מתחנן שלא יעירו אותי. השעה 04:20, טלפון ארור מהמיון - יש שבץ, אני ממלמל משהו לאחות האחראית במיון, חוזר לחלום, ומתעורר בבעתה ב-04:40 אחרי עוד טלפון".

"רץ למטה, שם לב שאיבדתי את התג שלי בדרך, בזמן שהמטופל איבד עוד מיליון נוירונים ומזל שהוא עדיין בחלון זמנים לטיפול. אני עובר על כל ההתוויות והתוויות נגד, מתחקר את המשפחה, נותן את התרופה דרך הווריד, ופתאום מחוויר - שכחתי לשאול שאלה חשובה, איזה מזל - התשובה שלילית. גם אם יסתבך מהטיפול לפחות זה לא יהיה באשמתי. חוזר, שם ראש על המיטה, השעה 06:00, אחרי חצי שעה טלפון מהמחלקה - חולה אחר שמאושפז עם מחלת עצבים לא נושם טוב, בכלל לא טוב. אני רץ אליו, באמת נראה רע, לא מצליח לחשוב, האחות מציעה - אולי תחבר לחמצן, תיקח בדיקות, תתקשר לטיפול נמרץ, עושה באוטומט, מזל שהיא הייתה שם, אחות מעולה".

"השעה 09:00, אני נוהג חזרה הביתה ומצלצל לאימא שלי בשביל לא להירדם, וגם כי לא דיברנו חודש. מספר לה על התורנות, שואל אם עשיתי נכון עם החולה המתנשם. היא שואלת על הילדים, אומרת שהלוואי שיכלה לעזור, אבל הימים שלה עמוסים בחולים, כולל ימי שישי. קבענו שאולי נדבר יחד איתם הערב, שכחתי".

"והנה עוד תורנות מתחילה לה. שוב המחשבות האם יהיה שקט בלילה או שמא נהיה ערים בהעברות של מטופלים מיחידה לטיפול נמרץ למכשיר הסי.טי או חדר הניתוח. כל מתמחה, באשר הוא מתמחה, חרד לגורלו או גורלה בהגיע שעת לילה מאוחרת בכל בית חולים אשר הוא בארץ. לאחר התורנויות, כאשר אנו חולפים על פני חברינו במסדרונות, אנחנו מברכים אחד השני בברכת 'בוקר טוב, האם היה לך לילה שקט?'. כאשר מתקשרים אליך ב-04:00 בבוקר כדי לראות עוד מטופל, תירוצים של 'לא ישנתי בלילה קודם לכן כי לילד יוצאות שיניים' פשוט אינם רלוונטיים".

"בית החולים בלילה הוא כמו פלנטה אחרת, בה לאף אחד לא אכפת אם ישנת יום קודם וכולם רוצים שתהיה כאן ועכשיו, בכל המקומות, בו-זמנית. כרופאים כירורגים אנחנו רוצים לנתח, זו בושה גדולה לבוא למנהל מחלקה שלך ולומר: 'אני מעדיף לישון הלילה כי לילה קודם הילד החזיק אותי ער עד 02:00 בלילה ואני מעדיף שינתחו את המטופל בבוקר למחרת'. התגובה שאקבל, היא ככל הנראה, בלשון הבאה: 'אתה באת למקצוע הזה כדי לנתח, תתבייש לך, אולי עדיף שתחפש מקצוע אחר'. כאילו שהבקשה לישון שלוש שעות בלילה במשמרת בה אתה ער 30 שעות היא בקשה פסיכית, מנותקת ותלושה מהמציאות".

"הבושה ממלאת אותך ותופסת אותך בצורה עוצמתית. זה קורה עוד יותר כאשר אתה אחרי תורנות של 26 שעות, והרופא הבכיר ניגש אליך ומבקש שתישאר בבית החולים ותנתח חולה כי 'אתה קיבלת אותו ומגיע לך'. מפני מכבש לחצים כה חזק מכיוון רופא בכיר, ידע כל כירורג שנמוכים הסיכויים שיוכל לסרב לכך. הפחד הכי גדול של מנתח הוא שיחשבו שהוא לא יודע לנתח טוב, ופחד גדול מזה הוא שקיים סיכוי שהוא לא רוצה לנתח. אני, כמוכם הקוראים, תמה בעניין הפחד השני - זה לא טבעי לא לרצות לנתח אחרי 30 שעות עבודה ברצף? אבל מסתבר שאנו טועים וזו כן בושה".

"בהגיע שעת ערב מאוחרת, כל מתמחה במדינת ישראל עוטה מעין גלימת דיכאון קטנה, מכוסה בה הוא מוצא את עצמו עומד לבד, הוא וה-VPN - אותו טלפון ארור שהוא מחזיק, שמטפורית אפשר לומר שהוא חלק מגופו בתורנות הזו, הולך עמו לכל מקום. כאשר אותו מכשיר מצלצל, אתה מתמלא תחושת חיל ורעד. 'מה הפעם רוצים מחיי המסכנים? למה אי אפשר שהתורנות הזו תהיה שקטה?', אתה שואל את עצמך. אם היה אפשר לקנות לילה שקט בכסף בבית החולים, זו הייתה ההשקעה הטובה מכולם אני אומר לעצמי, ויורד למטה למיון בעודי ממשיך במרתון המטורף הזה שנקרא 30 שעות בבית החולים שלי".

"כבר ארבע שנים בהתמחות. לא יאמן. בחישוב קל עשיתי 228 תורנויות עד כה, כנראה טיפה יותר, ולפחות ה-60 האחרונות היו במיון. זה נחשב טוב בתחום שלי. התורנויות אצלנו נעות בין חוסר שינה מוחלט למקסימום של שעתיים. פעמיים מתוך ה-228 תורנויות שלי היו עם חמש שעות שינה. עשר פעמים שלוש שעות שינה. רוב תורנויות המיון היו עם חסר שינה מוחלט, מקסימום 20 דקות. פעם אחת להחייאה. כל השאר לדברים לא דחופים. ועם שני ילדים קטנים, לידה אחת בהתמחות, גם בבית לא ישנים הרבה".

"במהלך כל תורנות, 228 פעמים, מינוס פעמיים בהן ישנתי חמש שעות - ב-226 פעמים בכיתי, עם דמעות מעייפות, בדרך כלל בין 19:00 ל-04:00 בלילה. שק הדמעות שלי יחסית פתוח, אבל הבכי שאני מדברת עליו הוא הבכי של העייפות. האחיות הן עדותיי. כמובן שהיה גם בכי כפול שמונה פעמים של אלימות כלפי, כשפעמיים מהם ממש כמעט הותקפתי פיזית ולא יכולתי לתפקד שעתיים אחרי. בנוסף הבכי של היום שאחרי, מסיבות שונות, כשכל דבר מצית אותו בשעות הבוקר שאחרי סיום משמרת. היו עשרות פעמים שבכיתי משמחה של לידות, הצלחה של החייאות, עצבות על הורים לתינוקות שעבר עליהם קושי רב אחרי הלידה, הורים לילדים שהייתי צריכה לבשר בשורה מרה באמצע הלילה, או רק בערב. או בבוקר, ואז להמשיך לעבוד עוד 20 שעות. רצופות".

"עם הזמן, העייפות הכרונית הזו הפכה אותי לאדם עם אפקט שטוח, בעגה המקצועית זה מתאים לאדם שלא מביע רגשות. מספר על דברים טובים ועצובים באותה הבעה. התחלתי לוותר על דברים. זה התחיל בלהפסיק ספורט - האהבה הגדולה שלי, אחר כך בלא לדבר עם אנשים, אחר כך עם הבן זוג, בלא להשתדל לראות את הילדים מתי שרק אפשר, בלהתאפר, לשטוף פנים, ולפעמים אפילו בלצחצח שיניים, שעבורי זה דבר קריטי ממש. גם רפואית. סבלתי משלל קשיים רפואיים והייתי צריכה להתנצל בפני חבריי שהיו צריכים לקחת לי תורנויות (קרה פעמיים, סליחה חבר'ה). הלכתי כשאני מרגישה רע, בהיריון, מיובשת, מקיאה כל הדרך, לתורנויות. במהלך שני הריונות, בזמן תורנויות, חוויתי הקאות, סביב השעון. תקוע לי נוזלים בווריד ואני לוקחת דמים לאיזה תינוק, או עושה ניקור מותני במקביל (קרה פעמיים) באמצע הלילה".

"בתורנות האחרונה עשיתי פיפי ראשון בחצות, שתיתי חמש קפה (אני נגד, אבל מכורה כבר ארבע שנים), אכלתי ב-01:00 ארוחת ערב, הלכתי לישון ב 04:40, העירו אותי אחרי 20 דקות לארבעה ילדים שבאו במקביל. מזל, כולם בסדר. אחד אחד, עד 07:00 קיבלו שיחה, בדיקה, טיפול, כתיבה, תוצאות, והביתה. ב-07:00 הבוס כעס עלי על משהו, זניח, אבל מול כולם כעס עליי. בכיתי שוב גם אחרי התורנות".

"אני חולה על המקצוע שלי, אבל שונאת כל רגע בהתמחות. כי יכולתי להיות מדהימה, יכולתי להיות פשוט מדהימה. אני מרגישה שהשעות האלה לקחו ממני את האנרגיות המדהימות שלי, הן מבליחות מידי פעם אבל קטנות להן עם השנים. הראש מעל המים. נשאר לי לצוף עוד חצי שנה. בהצלחה".

"15:00 סיבוב קצר במחלקה, בה אני לא נמצאת בבקרים, ולכן לא מכירה אף מטופל. התורנות התחילה, ומעכשיו אני לבד".

"18:00 אני אחרי שתי קבלות מהמיון, בזמן הבדיקה, אני מנסה לענות על שאלות, להפחית קצת את חוסר הוודאות והפחד. את כל זה אני צריכה לתעד במחשב, להזין תרופות, לעדכן את הכונן". "במקביל, הטלפון לא מפסיק לצלצל: 'למטופל ב-8 יש סוכר גבוה', 'ב-3 נשלף העירוי', 'ב-2 קוצר נשימה'. אני מדלגת בין המשימות, מנסה לא לטעות. כאב ראש קל מתחיל לתת את אותותיו".

"23:00 האחים מתחלפים, אני לא. קיבלתי מטופל נוסף, אדון עם מחלה ממארת. במחשב מופיעה עוד גברת עם התקף פסיכוטי חדש. אני כל כך עייפה שאני צריכה לקרוא כל משפט בתיק כמה פעמים. כאב הראש כבר מורגש. אני חוטפת שוקולד מהדלפק, בדרך לחדש עוד עירוי שנשלף".

"00:00 הקבלה מגיעה, ואני בקושי מצליחה לחשוב. מנסה לזכור פרטים חשובים, לשאול את השאלות. אני בקושי עוקבת. לפתע האחות קוראת לי: 'לגברת בחדר 11 כואב בחזה'. אני עוזבת הכל וניגשת לגברת המבוהלת. שואלת, בודקת, מציצה במוניטור. לוקחת בדיקות דם ואק"ג. כשאני יוצאת מהחדר היא מחייכת, 'זה רק הלב שלי שרוצה קצת תשומת לב'. אני מאחלת לילה שקט, לא בטוחה אם לה או לעצמי. אני חוזרת לסיים את הקבלה, קולטת שדילגתי על ארוחת ערב, וחוטפת עוד שוקולד מהדלפק".

"01:30 הראש שלי הולם. 'חדר 9 לא נושם טוב'. הוא חיוור, השפתיים כחלחלות. הריאות שלו גדושות בנוזלים. מעבר חד ממנוחה למלחמה: תרופות, הנשמה, בדיקות. המטופל רעב לחמצן ותופס לי את היד: 'אני רוצה למות'. אני עונה לו שאם זה תלוי בי, זה לא יקרה הלילה. הטיפול עבד, עכשיו אני צריכה כמה דקות להסדיר דופק ונשימה".

"03:00 אני נזרקת על המיטה, מוטרדת: 'האם טיפלתי נכון?', 'בדקתי את הבדיקות ממקודם?'... אני מטושטשת, הגוף כואב והמוח לא מרפה".

"03:30 אני קמה בבהלה מצלצול הטלפון, האח מתנצל אבל יש מטופלת עם כאבים בחזה, אחר העלה חום, והמטופל השלישי שלף את העירוי שהכנסתי לו רק כמה שעות קודם. אני מדדה כדי לבדוק אותם ולחדש את העירוי. בדרך אני מכינה קפה, רק שמרוב העייפות, שמתי מים קרים. אני זורקת את הקפה לפח".

"07:00 הבוקר הגיע, אני כבר לא לבד. אף אחד לא מת. עכשיו רק נשאר להיזכר איפה חניתי ולהגיע הביתה בשלום, עד התורנות הבאה".