מאוהלים ופחונים לשכונות של ימינו: כך חיינו בשנות המדינה הראשונות

בשנים הראשונות להקמת המדינה היו קשיים רבים, אוכלוסיית ישראל הכפילה את עצמה בתוך שנים בודדות ולעולים שהגיעו מרחבי העולם היה קשה למצוא מקום מגורים ראוי. חלקם התגוררו באוהלים וחלקם בפחונים במעברות, בעוד אחרים התגוררו בבסיסים של הצבא הבריטי שעזב. התנאים היו כמעט בלתי אפשריים, עד שהחלו תכניות הבנייה של חברת עמידר.

עמידר הוקמה כבסיס להקמת תשתית הדיור הלאומית במדינה הצעירה, בעיצומם של גלי העלייה הגדולה שזרמו ארצה מיד לאחר קום המדינה. באותה תקופה עלו בכל יום כאלף עולים, כך שבתוך כשנתיים האוכלוסייה בארץ כמעט והוכפלה. "בניית הבתים, השיכונים והשכונות נעשתה במאמץ מרוכז של המדינה", הסביר מנכ"ל חברת עמידר, שאול גליקסברג.

תמונות הארכיון של החברה מהשנים הראשונות להקמת המדינה, מספרות על הקושי הרב שממנו סבלו העולים, הצפיפות והקמת השכונות החדשות. בין היתר, הוקמו שכונות כמו אפרידר באשקלון, הקטמונים בירושלים, המעברה בדימונה והשיכונים בטבריה. בנוסף לכך, החברה השתתפה בסלילת כביש סדום ואף בהקמת משכן הכנסת.

השכונה הוקמה על ידי יוצאי דרום אפריקה שבכלל רצו להקים להם ישוב חדש. בזמן הקמת השכונה, כבר התקיימה מגדל - השכונה הגדולה באשקלון, שבה יהודים גרו בה בבתים של ערבים שברחו לאחר המלחמה. אפרידר הוקמה על ידי עולים מבוססים, שהשקיעו בפיתוחה, ורק לאחר שהבינו כי הם חייבים עיר כדי לקבל משאבים הם התחברו לאשקלון.

סא"ל במילואים עו"ד דב גלבוע, מוותיקי העיר אשקלון, סיפר: "הגעתי לאשקלון בשנת 1950, עלינו מפולין ובחצי השנה הראשונה גרנו באוהלים. בהמשך גרנו במשך שנתיים בבית ערבי בצפונה של אשקלון ובשנת 1955 עברנו לשכונת אפרידר". הוא הוסיף כי "באפרידר בנו כ-400 יחידות דיור, זאת הייתה שכונת אפרידר החדשה, כשאפרידר הוותיקה נבנתה במקביל ואוכלסה שנה אחרי".

"השיכון נבנה עבור עובדי יובל-גת, שזה מפעל לצינורות מים לקו ירדן-ירקון-נגב", הסביר. "ראשוני השכונה היו עולים חדשים מדרום אפריקה, מדובר בשכונה קטנה. לפני כן כולם גרו במגדל, השכונה היחידה באשקלון, שם גרנו יחד עם ערבים. הרחוב הראשי של אפרידר נקרא על שם יוצאי דרום אפריקה, שהיו מייסדי העיר. מי שהיה אז קבלן הפיתוח של שכונת אפרידר היה ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר".

"אפרידר היא יוצאת מן הכלל. אין הרבה שכונות שבהם הגיעו ללא לחצים", סיפרה הדס שדר, אדריכלית ודוקטור לארכיטקטורה, מתמחה בהיסטוריה של השיכון הציבורי בישראל. "רק לאחר מכן הם רצו להתחבר לאשקלון כי הבינו שהם חייבים עיר כדי שיהיו להם משאבים. בשלוש השנים הראשונות להקמת המדינה השכונה מכפילה את עצמה עקב גלי העלייה, לאחר ההכרזה מתחילה המלחמה ובאותו הזמן מגיעים עולים חדשים וצריך לאכלס אותם, אבל אין איפה". היא הוסיפה כי "מגיעים עולים, ושמים אותם במחנות עולים בבסיסי הצבא הבריטי שיצא. לאחר מכן הם מאכלסים אותם בבתים של הערבים שברחו. אף אחד לא חשב שזה ראוי לשים אותם בצפיפות, אבל לא הייתה ברירה, ידעו שזה איום ונורא אבל לא היה מה לעשות".

ד"ר שדר הסבירה כי "תנאי ההיגיינה היו מאוד נמוכים. רק ב-1950, כשכבר אין מקום מתחילים לבנות מעברות מכל מה שבא ליד. במקביל מתחילים לבנות בניית קבע מינימלית, השיקול היה לבנות בצפיפות וליותר אנשים". לדבריה, "הדירות האלו קטנטנות. לכל משפחה יש שני חדרים, פתח אחד לשתי דירות היה כדי לחסוך במדרגות". מנגד, תושבי המעברות וחוקרים אחרים טוענים כי לא רק המעברות, אלא גם השיכונים שהוקמו לאחריהם גרמו לקיפוח העולים החדשים.

שכונת הקטמונים הייתה קרובה מאוד למעברת תלפיות. רוב תושביה הראשונים הגיעו מהמעברה הסמוכה. התנאים בשכונה החדשה היו קשים: הדירות היו קטנות וללא ריצוף או אסלות בשירותים. לאחר הקמת שכונת הקטמונים הראשונה הוקמו שמונה שכונות נוספות. "הייתה שכונה שנקראת קטמון הישנה, שבעבר הייתה שכונה ערבית ולאחר מכן שכונה יהודית", סיפר אלדד ברין, ד"ר לגאוגרפיה. "בתחילה השכונה לא נקראה הקטמונים. לא היה לה שם רשמי, אז קראו לה השכונה שקרובה למקור חיים או ג'ואריש, ורק לאחר עשור היא נקראה קטמונים". הוא הסביר כי "השכונה יועדה לעולים, בעיקר ממעברת תלפיות שהייתה אחת הגדולות ואולי אחת האיומות בארץ. התושבים הראשונים שלה היו עולים חדשים, מעיראק, תימן, כורדים ולאחר מכן גם רומנים וממדינות נוספות".

ד"ר ברין הוסיף כי "לאחר מכן נבנו עוד שמונה שכונות. חלק מהקרקעות היו בבעלות פלסטינית וחלק בבעלות יהודית. זה לא היה יותר טוב ממעברה. בלי ריצוף, בלי אסלות, בלי דלתות. 24 מטרים לבית. הם נבנו כמשק עזר, כך שאם יהיה מצור נוסף הם יכולים להתפרנס בעצמם. בשנת 1958 החליפון לקטמון את השם והיא הפכה לגונן, והקטמונים הפכו לגוננים".

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה אוכלוסיית טבריה הכפילה את עצמה. העולים החדשים הגיעו לטבריה, שבה הוקמה אחת המעברות הגדולות. צפיפות ועבודה בקיבוצים מסביב ואז חזרה למעברה - זאת הייתה שגרת יומם של העולים. לאחר הקמת השיכונים בעיר, החליטו לקחת עולים ממרוקו וליישב אותם בשיכון אחד שהוקצה עבורם. העולים מתוניסיה יושבו בשיכון נפרד ועולי תימן בשיכון אחר.

אורי מזר, צייר ומוותיקי העיר, שהוריו נולדו בטבריה בשנות ה-50, סיפר כי "טבריה הייתה מעברה בין הגדולות בארץ. אוכלוסיית העיר הכפילה את עצמה פי שניים וחצי. בעקבות זאת היו בעיות בעיר, גם מבחינה כלכלית ובעיקר חברתית וסוציאלית. הממשלה לא דאגה להקים מפעלים ודאגו לעבוד במשקים ובקיבוצים מסביב לטבריה. זאת הייתה התפיסה מסביבנו".

מזר הסביר כי "אנשי המעברה עבדו בקיבוצים, ולאחר מכן בנו את השיכונים א', ב', ג' וד' - ואנשי המעברות הגיעו לשם. בכל שיכון לקחו עדות שלמות ולכל עדה נתנו שיכון נפרד". לדבריו, "השכונות הללו היו מבודדות. הן היו מרוחקות מטבריה הוותיקה ולא היה קשר. סיפקו לתושבים עבודה מבחוץ, זה גרם לחוסר איזון בעיר".

את כביש סדום הקימו בעיקר בשביל ליצור תשתיות תחבורתיות לעבר מפעלי ים המלח. לפני הקמת הכביש היו מגיעים מהמפעלים שבחלק הדרומי של ים המלח לבין החלק הצפוני בסירות.

נרי אראלי, חבר קיבוץ עין גדי, סיפר כי "הכביש הזה התחיל בעזה והגיע לבאר שבע, היה כביש בריטי ולאחר הקמת מדינה החליטו להפסיק להשתמש בכביש הישן שירד דרך מעלה עקרבים וחצבה, והתחילו לסלול כביש חדש מדימונה לסדום".

הוא הסביר כי "עד אז הגיעו לסדום למפעלי האשלג, ונוסעים דרך חצבה. המטרה של הכביש הייתה לחבר בין דימונה למפעלים בים המלח, שעד למלחמת העצמאות היו מנותקים, כי התעבורה בין המפעלים לא הייתה קיימת".

הסיפור של דימונה קצת שונה. חלק מראשוני העולים שהובאו למעברות שבשטח בו הוקמה העיר סירבו לרדת מהרכבים, לאחר שהובטח להם שיגיעו למקום מגורים בערים גדולות או בסמוך אליהם. אלברט אסף, מוותיקי דימונה וממלא מקום ראש העיר בעבר, הגיע לדימונה בשנת 1956 והקים את בית הראשונים. הוא סיפר על הקמת העיר כי "הייתי המחזור הראשון של הילדים בעיר, הייתי בגן שנתיים כי לא הייתה כיתה א'".

מדובר במעברה שקמה בשנת 1955 על ידי הסוכנות היהודית, ונוהלה על ידי יגאל אלעל שהיה האחראי מטעם הסוכנות. "בזמנו מדינת ישראל הקימה כמה מעבורות, בהתחלה היו בארץ באוהלים ואז בדימונה מאמצע שנות ה-50 הקימו מעברות של צריפים שבדיים". הוא הוסיף כי "הקימו בדימונה מאה צריפים, שם שיכנו את העולים הראשונים ממרוקו ותוניסיה. 36 משפחות, באו לדימונה מהנמל בחיפה בערב ראש השנה בשנת 1955". לדבריו, "הראשונים שהגיעו לדימונה לא רצו לרדת מהמשאית, ראו את השממה ופשוט לא רצו לרדת. אמרו להם שזה כמה דקות מחיפה, ולקח שש שעות".

"אם לא היו משקרים להם אף אחד לא היה מגיע", המשיך אסף. "בשנה הראשונה היה אוטובוס אחד ביום לבאר שבע, ככה היה בכל הפריפריות, בצפון ובדרום. כשהגעתי ב-1952, החליטו לתכנן את דימונה בשביל מפעלי ים המלח, מפעלי הפוספטים דאז".

ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת מתל אביב לירושלים ושוכנה בבניין הסוכנות היהודית, ולאחר מכן בבית פרומין שבמרכז העיר. התכניות להקמת הכנסת בגבעת רם החלו הרבה לפני הקמתה, הרעיונות היכן להקים אותה היו רבים וגם ויכוח על האדריכל שנבחר עבורה גרמו לעיכוב בבנייתה. בשנת 1966 הסתיימה הבנייה. "הצילום הזה ממחיש מהי מדינה בהתהוות", סיפר שלמה צזנה, עיתונאי לשעבר ומדריך טיולים בירושלים.

הכנסת נדדה מאז הקמת המדינה שלוש פעמים: מתל אביב למרכז ירושלים, ורק בשנות ה-60 לקריית הממשל שם היא היום, שוכנת לצד משרדי הממשלה ובית המשפט העליון. הקו המנחה של האדריכל יוסף קלרויין בבניית המשכן היה "להעניק לבניין סגולה ולעודד יראת כבוד".

"הקמת המבנה התאפשרה בזכות תרומה של שישה מיליון לירות ישראליות מידי הנדבן ג'יימס דה רוטשילד. ב-2006 הורחבה הכנסת והוקמו בניין חדש שצמוד לנוכחי, ואגפים נוספים ומרווחים" הסביר צנזה.

שנה לאחר קום המדינה החליטו בעיריית תל אביב להקים אנדרטה לזכר מייסדי אחוזת בית, 66 משפחות שהקימו את העיר. מיקומה של האנדרטה נבחר בקפדנות במגדל המים בו התקיימו בעבר ישיבות הוועד של העיר, אולם המבנה נהרס כדי לא להפריע להמשך רחוב רוטשילד.

לבסוף מוקמה האנדרטה בסמוך לביתו של ראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דינזנגוף. מצדה האחד של האנדרטה נחרטו שמות המייסדים, ומהצד השני יצוק תבליט המתאר שלושה שלבים בהתפתחות העיר - תל אביב הישנה, העיר החדשה ויישור החולות לקראת הקמת השכונה.

לדברי מומחים, התבליט מסמל את תל אביב ומבדיל אותה משאר הערים. "בתל אביב בניגוד לערים אחרות חשבו על פיתוח לפני הבנייה, כלומר אם בערים אחרות רק רצו לבנות ומהר, בתל אביב זה היה אחרת. ולכן לקח יותר זמן להרבה שכונות לקום, כי חשבו על כל דבר".

הרכבת שהגיעה לעכו בשנים שלפני הכרזת המדינה עברה מעל נחל נעמן דרך גשר בריטי שהיה רעוע ונדרש לשדרוג. אלברט לוי, מוותיקי העיר, סיפר כי "בין השנים 1950 ל-1951 הקימו גשר שמגיע מכיוון חיפה לכניסה לעכו על נחל נעמן. היה גשר בריטי במשך עשרות שנים שקרס ולא היה ראוי לשימוש. הגשר החדש כבר היה מבטון".

"אחרי מלחמת השחרור רוב תושביה הערבים של עכו ברחו מביתם ובעיר הוקמה מעברה גדולה לקליטת עולים", סיפר לוי. "חלק מהעולים השתכנו בבתי הערבים שנסוגו. בתחילת שנות ה-50 הרוב היהודי בעכו היה יוצאי אשכנז והיו פחות עולים מארצות ערב, אך עם השנים חלק מתושבי עכו הוותיקים שהתבססו כלכלית עברו לקריות ולחיפה".