במציאות הסוריאליסטית, משפחות שכולות מיהרו למלא את החלל בבתי העלמין

בצל המאבק בקורונה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל החל השנה באופן לא רשמי עבור משפחות החללים וחבריהם. בשל ההנחיות, הקדימו השנה לעלות לקברים לפני שבתי העלמין הצבאיים יסגרו את שעריהם. רבים מהם מצדיקים את המגבלות: "הם ציוו לנו את החיים, לא את המוות"

בווידאו: שלח על ההחלטה אסור כניסה לבתי העלמין ביום הזיכרון (צילום: ערוץ הכנסת)

הגשם שירד בשבת ניקה את שכבת החול הדקה שנאספה בשבוע שעבר על לוחות השיש בבית העלמין הצבאי קריית שאול. גם הצמחייה המטופחת, ירוקת העד, חזרה לתפארתה בתזמון שנדמה שנקבע מראש. אמנם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה יתקיים ביום שלישי, אך השנה, באופן לא רשמי, הוא התחיל כבר מהבוקר. החלטת הממשלה לאסור הגעה של אזרחים לבתי העלמין ביום הזיכרון מחשש להתקהלות המונית בעקבות התפשטות נגיף הקורונה הובילה את בני משפחות החללים וחבריהם להקדים ולפקוד את הקברים עד לנעילת בתי העלמין מחר בערב.

עבור חלקם מדובר במציאות סוריאליסטית. בשנה שעברה, כמדי שנה, פקדו את בתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ עשרות אלפי אנשים. בית העלמין בקריית שאול היה מלא עד אפס מקום, ובצד הכבישים המובילים אליו, לאורך כמה קילומטרים, השתרכו מאות כלי רכב חונים של מבקרים שנאלצו לצעוד דקות ארוכות עד לבית הקברות. השנה הכבישים יהיו ריקים לחלוטין. מלבד ייצוג ממלכתי של צה"ל וכוחות הביטחון, לא ינכחו במקום אנשים נוספים.

באופן לא רישמי, יום הזיכרון כבר החל. בית העלמין בקריית שאול, היום (צילום: ראובן קסטרו)

השנה, לאורך "ימי הזיכרון", הימים שקודמים השנה ליום המסורתי, תנועת הרכבים לבתי העלמין משתלבת עם זו של האנשים הנוסעים לעבודתם ולסידוריהם היום-יומיים. ועבור חלק מהמשפחות השכולות והחברים של הנופלים, לא מדובר בהכרח בדבר רע. סא"ל (במיל') ארקדי אהרונוב, מפקד גדוד פלסי סיני בחיל ההנדסה הקרבית, מספר כי השנה הצליח להגיע כמעט לכל הקברים של חללי היחידה, בניגוד לשנים קודמות בהן היה מדובר באופרציה מורכבת. "זה מוזר להגיע כל כך מהר מקבר לקבר. בדרך כלל אני נדחף בין ההמון. זה שונה. זה חלק מהחוויה של מפגש רעים עם אנשים שנלחמו איתך בקרב. עם משפחות שמחכות לחיבוק. השנה זה אחרת".

וכך, הוא נוסע ברחבי הארץ, מתל אביב לאלקנה ועד לרמת ישי, לפקוד את הקברים, חלקם של פקודיו, ולהניח עליהם פרח. לצד זאת, הוא גם פונה באופן אישי למשפחות. "זה שאני מגיע השנה לכל הקברים זו זכות. גם הפנייה למשפחות והנגיעה בכל קבר, למרות שזו 'הזדמנות מאולצת', זו הזדמנות".

"הם ציוו לנו את החיים, לא את המוות"

כבכל שנה, גם השנה עומדים בכניסה לבית העלמין נציגי צה"ל ותנועת הנוער העובד והלומד" ומחלקים פרחים למבקרים, שיניחו אותם על הקברים. לדברי שני החיילים שעמדו בשער שבע, עד לשעה עשר בבוקר הגיעו רק לשער זה כמאה איש. "זו הרגשה מיוחדת, אני מבין את החשיבות שבדבר הזה", מספר רועי גל, קומונר במסגרת שנת שירות בקן קריית אונו של הנוער העובד והלומד.

"אמנם לא קל לעמוד מול אמא ואבא שנכנסים לפה עם דמעות בעיניים, אבל זה גורם להרגיש. יש בזה תחושה מיוחדת. אנחנו מתנדבים בהרבה מסגרות, וכל הנושא של ההתמודדות עם המחסור במגע אנושי זה דבר שאנחנו מתמודדים איתו הרבה, ועכשיו זה מאוד מורגש. אבל יכול להיות שדווקא הפרטיות שנוצרת עכשיו היא דבר טוב למשפחות השכולות", אמר.

במרחק מה מעמדת הפרחים, העין מבחינה מיד בחיפושית ירוקה שכמעט משתלבת עם הצמחייה שמסביבה. לצדה יושב על ספסל השחקן שלמה וישינסקי, ששכל את בנו ליאור בפעילות מבצעית בציר פילדלפי ב-2004. הוא ממתין לצוות טלוויזיה שיגיע בקרוב לצלם אותו ליד קבר בנו. "בכל יום שישי אנחנו פה, אבל היום באתי להיות לבד, כי ביום הזיכרון לא אהיה", סיפר בעודו שואף מהסיגריה שבידו. "בצדק אהיה בבית. המשפחות השכולות, אנחנו לא מועדון אקסקלוסיבי. האנשים הצעירים האלה הצילו לנו את החיים", אמר והצביע על חלקת הקבורה, "אבל האנשים שיגיעו לפה עלולים להדביק ולסכן אנשים אחרים".

עוד בוואלה! NEWS

יו"ר ועדת הקורונה בכנסת: ההחלטה לאסור כניסה לבתי העלמין ביום הזיכרון מוטעית

לכתבה המלאה
הצליח להגיע כמעט לכל הקברים של חללי היחידה. סא"ל במיל' ארקדי אהרונוב בבית העלמין בקריית שאול (צילום: ראובן קסטרו)

וישינסקי מדגיש כי הוא מבין לחלוטין את ההחלטה על סגירת בתי העלמין. לדבריו, מדי שנה מבקרים אותו בערב יום הזיכרון כ-250 איש בביתו, אך השנה ידליק נר בחדר המדרגות. "אני נמצא פה בכל יום זיכרון, וכל משפחה גרעינית בממוצע זה עשרה אנשים. לא רק מצוק איתן והמלחמות האחרונות, מגיעים קרובי משפחה של חללים ממלחמות קודמות, אנשים מאוד מבוגרים", הוא מסביר בפשטות. "באים מהגדודים, מכל היחידות, החברים והמשפחות. לפעמים מגיע גם שר הביטחון. יש מאה אנשים מסביב לקבר, ומסביב לקברים האחרים עוד רבים. מתעלפים פה אנשים, ולא מקורונה".

"ממש אין לי רגש של אכזבה שלא יהיו פה הרבה אנשים ביום שלישי", הוא פוסק. "הם ציוו לנו את החיים, לא את המוות. יום הזיכרון זה לא למשפחות, זה לעם ישראל. אנחנו באים כל הזמן, ליום הולדת וגם לאזכרה".

"באתי להיות לבד". וישינסקי (צילום: ראובן קסטרו)

השנה התרשם מהגינה המטופחת שסביב הקבר ומהצמחייה שעליו, והחליט שלא להוסיף ולשתול עליה פרחים נוספים. "יש פה קבר ריק", הוא משתף, ומזהיר מפני הסיפור העצוב שישתף. "ליאור לא נמצא פה. לא מצאו אותו. בכל מקרה, ביקשתי שיביאו לפה ארגז חול מהמקום שבו הוא נפל. יכולתי גם לבקש קבר ריק, אבל לא רציתי".

ליאור התנדב לשירות ביחידת האיתור והלוחמה במנהרות בחיל ההנדסה הקרבית. "הוא לא היה בתנועת נוער, הוא היה בחור תל אביבי רגיל. אבל גם הוא רצה להתנדב. הוא נכנס למנהרות עם אקדח כי הרובה היה גדול מדי. אלה היו חבר'ה שלא היה בטוח שיחזרו. אבל הוא רצה. הוא אמר לי שהוא לא רוצה שיתפוצצו אוטובוסים בתל אביב".

"יום הזיכרון הוא לא עבורנו, אלא עבור כל עם ישראל". משפחתו של יובל מנע בבית העלמין בקריית שאול (צילום: ראובן קסטרו)
"זה קשה שלא מגיעים לפה הרבה השנה". קרוביו של אבישי בושארי בבית העלמין (צילום: ראובן קסטרו)

במעלה המדרגות נמצאות החלקות הוותיקות של החללים. שם, מעל אחד הקברים בחלקה 13, עומדים אב ובנו וקוראים פרקי תהילים. "אבישי אח שלי מת בדרכו חזרה הביתה מחופשה", מספר רפאל בושארי ועיניו דומעות. "בכל שנה אנחנו מגיעים ביום הזיכרון, אבל החלפתי שני מפרקים, יש לי פציעות, וזה ברור לי שזה היה מסכן אותי להגיע לכאן ביום הזיכרון. זה קשה שלא מגיעים לפה הרבה השנה, אנחנו משפחה גדולה - שמונה ילדים. ההורים כבר הלכו לעולמם. יש חברים שלו שמגיעים, וזה גם אולי מקל עליי קצת שזה ביחידות. זה משחרר את המתח".

"אנחנו באים לכבד את אבא ואת הדוד", משתף בנו עדיאל. "אני יודע שהוא היה אדם מאוד חביב, ולא יצא לי לשמוע הרבה עליו". אביו מוסיף ברגש כי המציאות הנוכחית היא "חלק מההווי של העם היהודי. אני מקווה לימים טובים יותר".

"בן זה בן"

בדרך ליציאה, צוות הטלוויזיה כבר סיים לצלם את וישינסקי ומקפל את חפציו. מטרים בודדים משם נמצא קברו של יובל מנע, יובי, לוחם בחטיבת הצנחנים שנפל בפעילות מבצעית בגבול רצועת עזה ביוני 2017. סביבו יושבים אימו דניאלה, אחותו קורל ושלושת חבריו מהיחידה - צדף, נדב ועמית. עם מסיכות על פניהם, ובמרחק ביטחון, הם יושבים ומשוחחים ביניהם על יובל ומשלימים פערים. "הוא היה בחור מדהים, תמיד דאג לכל אחד - לא משנה מאיפה הוא הגיע. ''קינג', במילה אחת'", מספר צדף. "הוא נפל בזמן שהיה מפקד סיור בעזה, סיור שגרתי של סוף היום. הרכב התהפך, ההאמר היה תקול. אני הייתי באזור אבל לא נתנו לי להגיע לזירה. זו הייתה הרגשה נוראית".

"הוא היה הפסיכולוג של כולנו", אומר עמית. "היינו יושבים על ופלות ופחית קולה. הוא היה מייעץ לי על זוגיות. תמיד ניסה להכווין אותי, תמיד היה כיף לפתוח בפניו את הלב". קורל, אחותו, אומרת כי "היה לו את הלב הכי גדול. הוא תמיד היה אופטימי ושמח, למרות הקשיים".

בית העלמין בקריית שאול, היום (צילום: ראובן קסטרו)

בדומה למשפחות שכולות אחרות, גם עבור משפחת מנע הזיכרון והגעגוע הם בלתי פוסקים, ולא מקודשים ליום אחד. "אנחנו מגיעים לפה לפחות שלוש פעמים בשבוע", אומרת דניאלה. "יום הזיכרון הוא לא עבורנו, אלא עבור כל עם ישראל. לראות את החברים שלו עכשיו זה נחמד. בפעמיים הקודמות באתי בגלל העדר. קשה לי להגיע. גם בעלי הוא ממשפחת השכול. אחיו נפל ב-86'. זה קשה מאוד, אבל אין ברירה. אז אתה מגיע כדי להיות, אבל לא בגלל הכורח. השנה יש פחות עצבים. אולי מחר בערב זה יפריע לי, בזמן הצפירה".

קורל, שהגיעה בימי הזיכרון הקודמים לעמוד מעל קברו של אחיה דווקא בערב יום הזיכרון, אומרת שגם עבורה החיסרון יהיה קשה. "יש פה בדרך כלל פחות אנשים, אז אנחנו יכולות להתייחד איתו. ביום עצמו יש המון, אז קשה יותר להתחבר למעמד. הוא תמיד אהב שיש סביבו אנשים, ובכל שנה מאז שהוא נולד הוא הלך ביום הזיכרון לבית העלמין בחיפה, לקבר של דוד שלו. מאז שהוא נפל, אבא שלי הגיע לפה בזמן הטקס ונסע אחר הצהריים לקבר של אחיו. זה קשה בשבילו, אבל בן זה בן".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully