ערב קודם לכן הם עוד חגגו את הכרזת המדינה בריקודים. בשבת, 15 במאי, השמחה נעלמה במהירות. צהלות הריקודים הפכו להפצצות, בגדי השבת החגיגיים הוכתמו בדם. 39 צעירים וצעירות, חלקם ניצולי שואה, שלא חששו, הצליחו לגרום לצבא המצרי לסגת, והיו לגיבורים.
זה סיפור על עוצמה ונחישות, של טנקים, מרגמות ותותחים מול מעט נשק, על איבוד חברים בקרב ועל ניצחון גדול, מעטים מול רבים, חסרי הנשק מול הצבא המסודר. על כל אלה חיפו אומץ והקרבה שקשה לעכל במושגים של ימינו. זהו הסיפור על דנגור - קיבוץ נירים.
אין עוררין על אומץ ליבם של הלוחמים בקרב חסר הסיכוי לכאורה. רבים מהמפקדים אז הבינו שאם נירים לא נפלה, אז המלחמה תוכרע לטובת ישראל. בסופו של הקרב הזה שלח המג"ד דאז חיים בר לב מכתב לנחום שריג, מפקד חטיבת הנגב. "בקרב נירים הוכרעה המלחמה", כתב. "אם 39 מגנים עמדו מול כאלף מצרים שיסתייעו במטוסי קרב, תותחים ושריון ויכלו להם - יעמוד כל היישוב העברי במלחמה".
הקרב הקשה כל כך נצרב היטב בתודעה המצרית. "הופתענו מהתנגדות אנשי דנגור", כתב שנים אחר כך נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, שהיה אז קצין בחטיבה שניסתה לכבוש את נירים. "נרקמו אצלנו אגדות וגוזמאות על כוחו הצבאי של האויב, קצין סיפר לי על מגדלים מונעים בחשמל שמתרוממים מעל פני האדמה ויורים לכל הכיוונים".
בשנת 1946 החליטה הסוכנות היהודית לחזק את האחיזה היהודית בנגב ולצאת למבצע "11 הנקודות" - 11 יישובים שהוקמו בנגב הצפוני. קיבוץ דנגור היה אחד מהם. בתוך לילה אחד הגיעו מחצית מחברי גרעין השומר הצעיר מגבולות ומראשון לציון לשטח שנקנה על ידי משפחת רבנים ממצרים, משפחת דנגור - שעל שמה נקרא הקיבוץ שהפך לאחר מכן לקיבוץ נירים. חצי הגרעין הנותר נשאר בינתיים בראשון לציון כדי לעבוד במסגרייה, בלול ובתחנת הקמח.
"הכסף הגיע מהעיר אל המתיישבים שעבדו את אדמת הקיבוץ, בגודל 1,600 דונם, שלא הייתה מתאימה לחקלאות אז. אחרי שהקימו צריפים ששימשו למגורים וחדר אוכל, החלוצים הקימו גם גדרות סביב היישוב וכמובן תעלות לחימה למקרה של התקפה של הצבא המצרי", סיפרו חברי הקיבוץ.
כמה ימים לפני הקרב, דודו אלון, המפקד בנירים, קיבל ידיעות מודיעיניות על כוונת המצרים לפלוש לשטח ישראל ולתקוף. הוא הכין את החברים, אך הם לא ציפו שיהיה קשה כל כך, ששמונה מהם יהרגו ועוד כמה ייפצעו.
שבת בבוקר, קצת לפני השעה 07:00 החלו ההפצצות. מטוסי קרב, ארטילריה, שריון ומרגמות. "אין מטר שלא נפלה בו פצצה", סיפרו החברים. הקיבוצניקים רצו לתעלות ולעמדות. "עברתי הפצצות במלחמת העולם השנייה של הגרמנים, אבל פה זה היה הרבה יותר קשה", סיפר אריה גניסלב, הלוחם היחיד שנשאר עד היום לגור בקיבוץ נירים. "ההפצצות לא פסקו, אין רגע שבו מישהו יכול היה להוציא את הראש מהתעלות, היינו בטוחים שאנחנו הולכים למות".
גניסלב, ניצול השואה שמשפחתו נמחקה כמעט כליל במלחמה, תיאר את המפגש עם הצבא המצרי, ואת מכת האש הראשונה שפתחה את הקרב העקוב מדם. "אנחנו הראשונים שהצבא הסדיר המצרי התקיף אותו. בשבת ההיא היינו 39 גברים ונשים בקיבוץ: לבנות נתנו רובים איטלקיים ישנים, אנחנו קיבלו רובים בריטיים ממלחמת העולם הראשונה, והיו לנו עוד שני מקלעים וקצת רימונים. בשבע בבוקר נוחת הפגז הראשון", סיפר גניסלב. "אנחנו נכנסים לעמדות ולתעלות, בעוד הפגזים של גדוד תותחי השדה המצרי נורים לכיווננו".
חבר הקיבוץ סיפר על השתלשלות האירועים בקרב שכלל תקלות בלתי צפויות, וגבורה רבה מצד הלוחמים. "המקלעים שלנו יצאו משימוש במהירות. בזמן ההפצצה הארטילרית והאווירית, הייתי בתוך תעלה ובעת שנשלחתי לזרוק רימונים לעבר הטנקים המצריים, חיילי הגדוד המצרי הסתערו לכיווננו והתחלנו לירות. היינו מוכנים להסתערות והרגנו 35 חיילים. לא התכוונו להיכנע", אמר גניסלב, "חשבתי שאני אמות בקרב הזה, ונשארתי בחיים".
עם תחילת הקרב נותק הטלפון בין העמדות, וסגן מפקד האזור, בצלאל איתן, רץ בין התעלות להעביר הוראות עד שנהרג. דודו אלון, מפקד הכוחות, זיהה כי איתן בן ה-25 נפל בקרב, וזימן אליו תחת אש את שלמה לבקוביץ המכונה "פחוס". לבקוביץ אמור היה להיות הסגן של סגן המפקד, אך סיים את הלחימה כמפקד על הכוח כולו ופצוע קשה. "הייתה הפצצה חזקה, לא היה מקום בקיבוץ שלא נפלו בו פצצות, היו שם מאות חיילים מצרים", סיפר לבקוביץ. הוא תיאר את רגע נפילת חברו, שלאחריו תפס את הפיקוד בעצמו: "דודו המפקד סימן לי להגיע אליו. חילקנו את הגזרות בינינו וברגע הפרידה, כשכל אחד הספיק להתרחק חמישה מטרים, נפלה פצצה ליד דודו והוא נהרג. הפכתי להיות המפקד".
שלוש שעות מאז תחילת הקרב, בסביבות השעה 10:00, בעוד ההפצצות נמשכות ללא הפסקה, מאות חיילים מצרים מתחילים להסתער לכיוון הקיבוץ. "נתתי הוראה לירות רק במפקדים, לא לבזבז תחמושת מיותרת סתם, הרגנו 35 מהם", סיפר לבקוביץ' ותיאר גם את רגע פציעתו: "הצלחנו לבלום את ההסתערות ואז שוב היכו ההפצצות. נשכבתי מתחת לגשר הצינורות, והפצצות נפלו על הצינורות - עד שנפצעתי ברגל. הבנתי שזאת פציעה קשה, אבל המשכתי להילחם", תיאר שלמה.
אליעזר הדס ואשתו צופיה שמתה לפני כשנה היו בין הלוחמים בקרב הקשה בנירים. "חשבתי שאני הולכת למות אז חיפשתי אקדח, כי לשבי אני לא נופלת", סיפרה צופיה לפני כמה שנים. אליעזר הצטרף לדנגור בשנת 1947. "כל קבוצת גרעין הנוער שלי עברה לקיבוץ נירים. היו לנו כמה צריפים, בית, ביטחון וחדר אוכל. היינו כל הזמן עובדים על תעלות ועמדות", משחזר הדס, ומתאר את בוקר הקרב שעל אף ההכנות, הצליח להפתיע את חברי הקיבוץ: "היה יום חם מאוד, כולם התלבשו יפה, ובבוקר פתאום נשמעו פצצות שלא מפסיקות במשך שעות. לפתע ראינו שצבא שלם מתקרב אלינו, לא היה לנו הרבה נשק, אבל הצלחנו להדוף אותם".
את הסיבה לבריחת הצבא המצרי מתקשים עדיין הלוחמים להסביר. "אני לא יודע למה הם נסוגו, זה מזל שלנו. הרגנו להם לא מעט חיילים ואולי הם פחדו, אולי הם ראו את הגדר הכפולה והבינו שיהיה להם קשה לעבור אותה", אמר הדס.
ביום הקרב, בשעות הערב, יצאו השורדים מן העמדות, אספו את גופות חבריהם וטמנו אותם בקבר אחים. לאחר מכן הועברו עצמות הלוחמים אל בית העלמין בקיבוץ נירים במיקומו היום. ההפצצות המאסיביות של המצרים חירבו את הקיבוץ כולו, והוא נהרס עד היסוד. "הכל נמס מהאש", סיפר הדס, אך הקרב עוד לא הסתיים. "באותו הערב הלכתי לפזר מוקשים ולמחרת היו עוד הפגזות".
השריד האחרון שנותר מהקיבוץ אחרי ההפגזות היה חדר הביטחון. הכתובת שרוססה על אחד מקירותיו, קודם לקרב, נשארה במקומה: "לא הטנק ניצח אלא האדם".