פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הוא היה מהראשונים לחתום על שותפות הגורל בישראל. זה נגמר בטרגדיה משולשת

      בגיל 92, הח"כ לשעבר אמל נסראלדין מטפל במשפחות השכולות הדרוזיות ונזכר ברגעים הקשים בחייו: כשהרדיו הסורי חגג את נפילת בנו, כשנכדו נהרג והוא נאלץ לבשר על כך לבתו, וכשבן נוסף נעלם לפני 24 שנים בג'נין. "השכול הדרוזי הוא חלק בלתי נפרד מהשכול היהודי", הוא אומר

      הוא היה מהראשונים לחתום על שותפות הגורל בישראל. זה נגמר בטרגדיה משולשת
      צילום: שלומי גבאי, עריכה: טל רזניק ואסף דרורי

      השכול נוכח ומורגש בביתו של אמל נסראלדין בדלית אל-כרמל. הוא התדפק על דלתותיו שלוש פעמים: ב-1969 הוא ורעייתו דאז קאידה איבדו את בנם לוטפי; ב-2008 נהרג גם נכדו לוטפי, שנקרא על שם הבן המנוח; בין לבין, ב-1996, נעלם בג'נין הבן סאלח ועקבותיו לא נודעו עד היום. המשפחה משוכנעת כי נחטף ונרצח על ידי חוליית חמאס.

      נסראלדין, בן 92, שימש חבר כנסת מטעם הליכוד במשך 11 שנים, וכיום משמש יו"ר יד לבנים של העדה הדרוזית. ב-2005 נבחר להדליק משואה ביום העצמאות, וסיפורו האישי עובר כחוט השני בקשר המיוחד שבין הדרוזים למדינת ישראל.

      תמונות מתוך קיר ביתו של אמל נאסר אל דין (יואב איתיאל)
      "השכול הדרוזי הוא חלק בלתי נפרד מהשכול היהודי. יש בינינו שוויון מלא". נסראלדין בביתו (צילום: שלומי גבאי)

      הבית המרווח שבו הוא מתגורר עם אשתו השלישית, חפידה, מעיד על השנים הארוכות שבהן הצליח בעולם העסקים, כשבמקביל הוא מניף תמיד את קשריו כדי לקדם את ענייניהם של בני עדתו. מאז ועד היום הוא נחשב חריג משהו בנוף הכפר; איש העולם הגדול, שתמיד היה חנוט בחליפות אירופיות, וביתו הפך אתר עלייה לרגל עבור מנהיגים שונים. כשצריך, הוא זה שיצא אליהם, גם למדינות שישראל אינה מקיימת איתן קשרים דיפלומטיים. על אחד הקירות בבית תלוי צילום שלו עם שר הביטחון הלבנוני, איתו נועד בשליחות ראש הממשלה המנוח מנחם בגין.

      כבר בשנת 1947 החליטו מנהיגי העדה הדרוזית בכרמל ובגליל לאפשר את התנדבותם של בני העדה לשורות ההגנה. תרמו למהלך השייח אמין טריף מג'וליס, מנהיגה הרוחני של העדה, השייח לביב אבו רוקון מעספיא, ושניים שבדומה לנסראלדין הפכו בהמשך לחברי כנסת - שייח אבו חסן סאלח חניפס משפרעם ושייח ג'בר מועדי מירכא. בצד היהודי נזקפת היוזמה לאנשי הצפון: אבא חושי מחיפה וחתנו אמנון לין ממשמר העמק, שניהם יכהנו אחר כך כחברי כנסת, גיורא זייד איש השומר מטבעון ומשה דיין מנהלל, לימים הרמטכ"ל ושר הביטחון.

      הדרוזים התמחו בפעילות מודיעינית וברכישת נשק והברחתו ליישוב היהודי, בין היתר מסוריה. נסראלדין נחשב לראשון המתנדבים לשירות בצה"ל, עם הקמת המדינה, אז הוקמה יחידת המיעוטים שאחר כך תהיה הבסיס לגדוד 299 (גדוד חרב, הידוע גם כגדוד הדרוזי).

      קברו של לוטפי נסראלדין (יואב איתיאל)
      "חבר שלו תמיד אומר 'הבן שלך לקח לי את הנשק ונתן את החיים'". קברו של לוטפי הבן (צילום: יואב איתיאל)

      ב-1953, לבקשת הרמטכ"ל, רב אלוף מרדכי מקלף, גייס נסראלדין עוד מאות חיילים דרוזים מתנדבים, עד שב-1956 הוחל חוק גיוס חובה גם על בני העדה בתום מגעים בין מנהיגי הדרוזים לראש הממשלה דוד בן-גוריון. הרעיון נולד מתוך בקשה מפורשת של ראשי העדה; נטען כי בכך מנעו חכמי הדת מחלוקת על רקע סוגיה הלכתית, בבחינת "דינא דמלכותא דינא" ביהדות - כלומר דין המלכות או המדינה, דין הוא ויש להישמע לו.

      כעבור 15 שנים, ב-1971, התקבלה בצה"ל החלטה לאפשר להם להשתלב ביחידות שונות על פי כישוריהם ורצונם, ולא רק ביחידת המיעוטים. באמצע שנות ה-70 נפתח גם חיל המודיעין לשירות של דרוזים, וב-1990 נפתחו בפניהם כלל היחידות בצבא, ביוזמת שר הביטחון משה ארנס.

      העדה כולה מונה 145 אלף אנשים. שיעור הדרוזים הגברים המתגייסים עולה על 80%, כשני שליש מהם בתפקידי לחימה. ב-2015 החליט הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, על ביטול גדוד חרב; 400 החיילים שעוד נותרו בו שולבו ביחידות היבשה השונות. היום משרתים בצה"ל כ-3,000 דרוזים, כ-1,000 מתגייסים מדי שנה, ו-10% מהם במסלול העתודה האקדמית. יש כבר מתגייסים גם בין הדרוזים המתגוררים ברמת הגולן.

      השיח אמין טריף (במרכז) במהלך טקס צבאי (אתר רשמי , משרד הביטחון)
      "הלכנו עם העם היהודי, לא כתבנו ולא התנינו שום דבר". במרכז: השיח אמין טריף (צילום: משרד הביטחון)

      כשהשכול היכה באמל נסראלדין בפעם הראשונה, הוא כבר שימש מזכיר מועצת פועלי דלית אל-כרמל ועוספיה, וראש מדור החיילים הדרוזים שליד הוועד הפועל של ההסתדרות. הוא היה הדרוזי הראשון בהנהגה העליונה של הארגון באותם ימים. בנו, לוטפי, היה מראשוני התלמידים הדרוזים שמשפחתם בחרה כי יתחנכו בחיפה; הוא למד בתיכון עירוני א' בעיר, והיה חבר פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד וראש שבט בצופים הדרוזים.

      רס"ל לוטפי נסראלדין, בן 23 במותו, הותיר אחריו אישה ושלוש בנות. הוא נפל בקרב ב-7 במאי 1969, היום בו היה אמור להשתחרר משירות קבע בצה"ל. יום קודם לכן הוא כבר הזדכה על הנשק והציוד. "'תשמע אבא', הוא אמר לי, 'גמרתי, אבל אני עוד לא יוצא הביתה כי החברים עושים לי חאפלה. ירקדו דבקה'", משחזר אמל את שיחת הטלפון האחרונה מבנו. "אני נסעתי לתל אביב לישיבה בהסתדרות, אבל ליד חדרה קרה לי איזה שיתוק לא ברור. פתאום לא יכולתי להמשיך לנסוע. עצרתי לחצי שעה, עשיתי אחורה פנה ונסעתי למשרד בחיפה. רק אחר כך התברר לי שבאותה דקה כשאני שותקתי - הבן שלי נפל.

      "זה לא ייאמן. אחרי שעה קיבלתי טלפון וביקשו ממני מצה"ל לחכות במשרד, שבאים אליי. לא חשבתי לרגע שזה קשור לבן שלי, כי הרי דיברתי איתו בלילה הקודם. הגיע קצין העיר עם צבי שפאן, מפקד היחידה, וסברי עמאר המנוח, קצין הגיוס של העדה. הם ישבו מולי ובמשך דקות ארוכות לא היו מסוגלים לדבר. אמרתי להם 'נו, תדברו, מה יש, מה קרה?'. עמר אמר לי, 'שמע, לוטפי נהרג".

      אמל נסראלדין ורעייתו חפידה (יואב איתיאל)
      "אמרתי לבגין: 'יש אצלנו בית היסטורי לעם היהודי, ומזניחים אותו'". נסראלדין ורעייתו חפידה (צילום: יואב איתיאל)

      הימים היו ימי ארץ המרדפים בבקעת הירדן, ולוטפי שירת שם. חוליה של שמונה מחבלים חצתה את הגבול מירדן, במטרה לבצע פיגוע המוני במושב עין יהב, הראשון והגדול ביישובי הערבה. "לוטפי שמע את דוד מימון (מח"ט הערבה) אומר 'תכינו את הכוח, אנחנו יוצאים להתקיל אותם', אז במקום לנסוע הביתה לצפון, הוא לקח נשק של החבר שלו. שחי בכפר ירכא. בכל פעם שאני בא לשם החבר אומר לי 'הבן שלך לקח לי את הנשק ונתן את החיים'. מימון אמר לו 'אסור לך', אבל הוא ענה: 'שמע, זה מרדף אחרון, אני צריך להיות עם החבר'ה שלי. אני חייב"'.

      "הוא יצא בראש הכוח והגיע לוואדי, שם היו המחבלים. הוא עמד מעליהם ולא ראה אותם. הם פתחו כולם באש. הוא נפל, אבל על פי תחקיר הצבא עוד הספיק להשתמש בנשק אחרי שנפגע, וחיסל שלושה מתוך ארבעת המחבלים שנהרגו בהיתקלות. לבית החולים הוא לא הגיע. בדרך הוא נפטר. הוא היה פייטר וככה מת. נסעתי הביתה ובישרתי למשפחה".

      "כאשר נודע לציבור בישראל שהבן של אמל נסראלדין נפל, היה זעזוע של ממש. יותר מ-30 אלף איש הגיעו לכאן. הגיע גם העוזר של דיין, שהיה אז שר הביטחון, ואמר לי 'אמל, אני חייב להשמיע לך דבר מה'. תמהתי, 'עוד לא קברתי את הבן שלי, איך אתה מבקש ממני דבר כזה?', אבל הוא התעקש ואמר שאני חייב לשמוע ולהגיב. ואז שמעתי את ההקלטה שהביא, איך בתחנת הרדיו של סוריה שרים ושמחים מאוד, ואומרים ששר המלחמה היהודי הרג את בנו של הציוני הדרוזי, וכך יעשו היהודים עם היתר. כינסתי את הטלוויזיה והרדיו למסיבת עיתונאים. ונתתי להם באבי אביהם והשתקתי אותם".

      תמונות מתוך קיר ביתו של אמל נאסר אל דין (יואב איתיאל)
      נועד עם שר הביטחון הלבנוני בשליחות ארנס. קיר בסלון ביתו של נסראלדין (צילום: יואב איתיאל)

      חלפה שנה. במאי 1970 נולד בן לווג'יה ולטיפה, בתו של אמל, והם קראו לו על שם אחיה המנוח. לוטפי הנכד התחנך בתיכון החקלאי כפר גלים, התעניין בספורט ושיחק בקבוצת הכדורגל של דלית אל-כרמל. הוא היה מהדרוזים הראשונים שהתגייסו לחיל הים, אבל בתום שמונה שנות שירות אף הוא מצא את דרכו לגולני, ושירת כאחראי הציוד האופטי בחימוש של גדוד 13. ב-29 בדצמבר 2008, כשהוא בן 38, נהרג מנפילת מרגמה בבסיס נחל עוז, והיה החלל הראשון של מבצע עופרת יצוקה.

      "הם היו בכלל בגולן, אז לא האמנתי כשבאו להודיע לי. אמרו לי 'אתמול הם ירדו לעזה, ושם הוא מצא את מותו'. באתי לאמא ואבא שלו והודעתי להם יחד עם קצין הגיוס".

      הנכד, רס"ב לוטפי נסראלדין, קבור בבית העלמין הצבאי בעספיא, מטרים ספורים מקברו של דודו, רס"ל לוטפי נסראלדין הבן. הוא הותיר אחריו אישה ובת.

      גורלו של הבן, סאלח נסראלדין, נותר כאמור בגדר תעלומה. הוא נראה לאחרונה בכפר ב-22 באוקטובר 1995, ומאז חלפו כמעט 25 שנים; רשמית, משטרת ישראל עדיין מחפשת אחריו.

      "את האמת? סבלנו מאוד ונפגענו קשה", מודה אמל. "אחרי חגיגת אוסלו הוא יצא ליהודה ושומרון, כמו כל יהודי ודרוזי, הגיע לג'נין ושם הוא נעלם. הפעלתי את דגן (ראש המוסד מאיר דגן) ואת שירות הביטחון, ולא מצאנו אותו עד היום הזה. גם הוא השאיר לי שלוש בנות".

      קברו של לוטפי נסראלדין (יואב איתיאל)
      החלל הראשון במבצע עופרת יצוקה. קברו של הנכד לוטפי נסראלדין, שנהרג ב-2008 (צילום: יואב איתיאל)

      "בימים ההם, היחידה הדרוזית בממשלה טיפלה בכל מה שקורה לדרוזים. אני הייתי ביחידה וטיפלתי בכל נושאי הפרט, גם בשכול. הייתה התנגדות להנצחה, כי הדת הדרוזית אומרת שהנשמה של אדם שנהרג עוברת באותו רגע לילוד אחר, ולכן אין ערך להנצחה. באתי לשייח אמין טריף, ואמרתי לו שאם אנחנו לא נהיה כמו היהודים בכל הדברים, אז יהיו לנו בעיות. אמרתי לו שיבואו אנשים שהם שונאי המדינה, והם לא בעד שאנחנו נתגייס לצבא, ויגידו 'הנה, היהודים לא רק דופקים אותם שאין להם חשמל ומים ואין להם כלום, אלא שאפילו למתים שלהם הם לא מתייחסים'. הוא היה איש חכם עם שכל ישר, ואמר לי 'אתה צודק' והקמנו את הארגון".

      בית יד לבנים בדלית אל-כרמל שוכן בבית אוליפנט, שנבנה ב-1882 עבור לורד לורנס אוליפנט ובו התגורר מזכירו, נפתלי הרץ אימבר, מחבר המנון התקווה. על אחד הקירות, בהמשך לתמונות הנופלים, מופיע פסוק מקינת דוד: "מנשרים קלו, מאריות גברו", כולל תרגומו לערבית.

      "כשנבחרתי לכנסת, באתי לבגין ואמרתי לו 'שמע, יש אצלנו בית היסטורי לעם היהודי, שאימבר כתב בו גירסה ראשונה למילות ההמנון הלאומי, והיהודים מזניחים אותו'. כבר למחרת הוא חזר אליי ואמר 'אתה צודק, צריך לקנות את הבית ואת והאדמה שעליה הוא יושב'".

      "בגין מינה אותי ואת מנהל מינהל מקרקעי ישראל, יעקב עקנין, לאחראים למו"מ עם משפחת סואידן מחיפה, והגענו להסכם על שבעה מיליון שקלים. באנו לחתום, ואז אמר מר סואידן 'אני רוצה עשרה מיליון. יש לכם הרבה כסף'. עניתי לו, 'אני חבר כנסת חדש. אני הולך להפקיע לך את האדמה על פי חוק ואתה לא תקבל גרוש אחד'. הוא נבהל ושאל 'השתגעת?'. עניתי לו: 'אתה השתגעת, לא אני'. הוא הלך לעורך הדין שלו ג'מיל שלהוב, שאמר לו 'תחתום מיד ואל תדבר כי ייקחו לך את האדמה'. וכך היה. הקמתי את האגודה להקמת ארגון יד לבנים, וקיבלנו את השטח למבנה. באתי לשר דוד לוי, חבר שלי, והוא עשה את השיפוץ ואת הפיתוח".

      העמותה הוקמה ב-1980, וכעבור שנה נפתח "בית יד לבנים הדרוזים", שמנציח כיום 451 חללים. בשל ההיסטוריה המפוארת, הוא מוכר כאתר מורשת לאומי, וב-2008 נפתחה לצידו מכינה קדם צבאית ראשונה לבני העדה.

      אמל נאסר אל דין (יואב איתיאל)
      "אנחנו מטפלים במשפחות השכולות הדרוזיות. לא יכולים להשאיר אותן בידי עורכי דין". נסראלדין (צילום: יואב איתיאל)

      רשמית, הארגון מטפל ב-431 משפחות דרוזיות המוכרות על ידי משרד הביטחון. "אנחנו מטפלים בהן באופן יומיומי", אומר נסראלדין, שמכהן במקביל כחבר ההנהלה הארצית של יד לבנים. "אנחנו לא יכולים להשאיר אותן בידי עורכי דין שייקחו מהן הרבה כסף. אנחנו מייצגים אותן מול הצבא, המשטרה, משרדי הממשלה. אנחנו חלק בלתי נפרד מהארגון הארצי, והיו"ר אלי בן שם הוא חבר טוב שלנו. שיהיה ברור: השכול הדרוזי הוא חלק בלתי נפרד מהשכול היהודי. יש בינינו שוויון מלא, ואין שום הבדל גם מבחינת הטיפול של משרד הביטחון".

      פרויקט הנצחה נוסף לבני העדה שנפלו הוא "בשביל הבנים", יוזמה של תא"ל (מיל') אמל אסעד; מדובר בתוואי טיולים שאורכו 250 ק"מ, המחבר בין הכפרים הדרוזיים בכרמל ובגליל - מדלית אל-כרמל ועספיא עד קבר יתרו ונבי שועייב. בכל שנה מתקיימים מרוץ אופניים וריצה לאורכו.

      ביישובים הדרוזים השונים הוקמו בתי עלמין צבאיים לאורך השנים, אבל טקס יום הזיכרון המרכזי של העדה מתקיים בעספיא, ובדרך כלל מגיע אליו שר מהממשלה, יחד עם מפקד משמר הגבול, קצינים בכירים בצה"ל ואישי ציבור דרוזים. על קיר הנצחה מיוחד מופיעים שמות כל הנופלים, על פי מועד נפילתם. בפתיחת הטקס קורא השייח מואפק טריף, מנהיגה הרוחני של העדה הדרוזית בישראל ונכדו של השייח המנוח אמין טריף, את פסוקי "סורת אל פאתחה", הפרשה הפותחת את הקוראן, הספר הקדוש גם לדרוזים. כמקובל, שלושה מטחי אש ושירת התקווה חותמים את הטקס.

      יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - חללים דרוזים - שיח מוואפק טריף (שלומי גבאי)
      "ניתן אצלנו פסק הלכה שלכל מי שנופל מיוחסת מעין קדושה". שייח מואפק טריף (צילום: שלומי גבאי)

      "הקשר הזה החל ללא שום תנאי", מדגיש השייח מואפק טריף. "הלכנו עם העם היהודי ועם מנהיגי המדינה, לא כתבנו שום דבר ולא התנינו שום דבר, והיינו יכולים לעשות את זה בזמנו. את ההחלטה על גיוס חובה של הדרוזים קיבלו המנהיגים הפוליטיים בעדה, ועד היום הבנים שלנו משרתים בצה"ל. אנחנו כמובן מחזקים את זה, ממשיכים ונשמור על זה מכל משמר.

      "כולם יודעים שמבחינה דתית, לגופה אין ערך ואין משמעות אצלנו, אבל לחללים שנפלו במערכות ישראל אנחנו נותנים מעמד מיוחד, שאינו מובן מאליו. ניתן פסק הלכה שלכל מי שנופל מיוחסת מעין קדושה, ומכאן גם השתתפות אנשי הדת בכל טקסי החללים והתפילות שהם עושים למענם. יש אפילו חובה דתית להשתתף בטקסים לחלל הקדוש, וכולם אצלנו משתתפים. לא רק המשפחות, אלא כל בני העדה וההנהגה הפוליטית שלה, חילוניים ודתיים. השתתפות אנשי הדת מסמלת עוד יותר את הביחד שלנו. זה אירוע מרגש ביותר עבורנו, בו אנחנו מחזקים את המשפחות השכולות. אנחנו איתן לאורך כל השנה וכמובן גם ביום הזה. זו החובה שלנו עבורן ולמען כולנו", הוסיף השייח טריף.

      "לצערי, עם המגיפה שפקדה את כל העולם ושיתקה אותו, השנה יהיה טקס מצומצם של כמה חיילים", הסביר השייח את השוני שיחול ביום הזיכרון. "זה למען בריאותנו ובריאות הציבור, למען הכלל. אחד השייחים יקרא את תפילת 'אל פאתחה', ואנחנו מקווים שעד השנה הבאה הכל יעבור ונחזור יחד עם המשפחות השכולות לחזק את ידן, ללחוץ את ידן, לראות אותן. הכל יעבור בקרוב, אינשאללה".