יום הזיכרון לשואה ולגבורה

מנגנון היח"צ שהדיר את יהודי צפון אפריקה מנרטיב השואה הולך ונשחק

ריטואל יום השואה של התקשורת יחזור על עצמו גם השנה. ברדיו יושמעו שירי אבל חילוניים, הטלוויזיה תשדר סרטים הוליוודיים וברשתות יידרשו נקמה. ואולם, בתוך המיתוג המסודר הזה, אט אט בוקעים מן הארכיונים סיפורי הגבורה של האחרים שקולם נבלם לאורך שנים. דעה

דוד רגב
בווידאו: יום השואה תש"פ (צילום: רוני כנפו, ShutterStock, באדיבות משפחות המצולמים, יד ושם, ראובן קסטרו, רויטרס, גחש״א ״קהילת ירושלים״, עריכה: אביחי ברוך)

בכל יום שואה הריטואל חוזר על עצמו. ערוצי הטלוויזיה משדרים סרטי שואה הוליוודיים, תחנות הרדיו משדרות מוזיקת אבל חילונית, עמודי העיתונים מלאים בסיפורי הניצולים לצד הצילום המסורתי של "שוב החרדים לא עמדו בצפירה" והרשתות החברתיות מלאות בסרטי זוועה ישנים של הוצאות להורג לצד טוקבקים הקוראים לנקמה. סיפוריהם של אנה פרנק, יאנוש קורצ'ק ואחרים שבים ומתקבעים כמותגי השואה. אלא שבתוך המיתוג היחצני הזה לא נשמע קולם של האחרים. אותם אחרים שלא תאמו את הנרטיב ונותרו לצד הדרך.

סיקור השואה בתקשורת הישראלית טרום עידן הטלוויזיה היה צנוע והכיל בעיקר מידע. הסיקור הנרחב של משפט אייכמן חשף בצבע את היקף הזוועות בפני הציבור בישראל. הטלוויזיה שבאה בסוף שנות השישים הכניסה לסלוני הבתים את האלמנט הגרפי של השואה: סרטוני שחור לבן ישנים שחשפו את הזוועות. ירי המוני מעל בורות קבורה, ערימות נעליים וניצולים החושפים את המספר שקועקע על ידיהם. את הסרטונים ליוו עדויות הניצולים שנותרו. ריבוי הערוצים שהוליד עימו את עידן הרייטינג התחרותי הפך את סיקור השואה להוליוודי: הניצולים הלכו והזדקנו והראיונות איתם התמעטו. סרטי העבר התיעודיים הפסיקו לעורר עניין. את החלל החלו למלא סרטי שואה עלילתיים שהקרנתם ביום השואה הפכה למסורת. המשקל עבר לטובים מול רעים, מנצחים מול מפסידים.

לא חוו שואה, אך חיו תחת שלטונות פרו-נאצים. מבקרים במוזיאון יד ושם (צילום: רויטרס)

תחנות הרדיו פיתחו תפילה חילונית שעיקרה שירים עבריים המזוהים עם השכול והאבל של ארץ ישראל הישנה והטובה. בין לבין נערכים ראיונות עם המעטים שנותרו.

העיתונות הכתובה מקדישה מצידה מקום נרחב ביום עצמו אך נאלצת להמציא את עצמה מחדש. ממרחק הזמן, הסיפורים הישנים והתמונות הדהויות הן בגדר ארכיאולוגיה לדור הצעיר. הפתרון: האנשה צעירה של מותגי השואה, חיבור לניצולים שנותרו באמצעות דיווח על מצבם הכלכלי, חשיפת פרשה עלומה ודיווח מסורתי על הסוררים שלא עמדו בצפירה או פתחו את בתי הקפה.

והרשתות החברתיות מציגות ברובן את "הפורנוגרפיה של השואה". סרטוני זוועה של הרצח ההמוני והשיטתי, צילומים נדירים של תהליך ההשמדה וטוקבקים זועמים ומתלהמים של קוראים שדורשים לא לסלוח, לזכור ולנקום.

עוד בוואלה!

ללא קהל: הטקסים והאירועים המרכזיים ביום השואה

לכתבה המלאה
סיפורי הגבורה שנבלמו. המתאגרף היהודי מתוניס ויקטור פרז (צילום: אתר רשמי, ויקיפדיה (נחלת הכלל))

השיח התקשורתי על השואה בעשורים הראשונים לקיום המדינה היה בעל נרטיב אירופי ברוח המפקד של האליטה השלטת. השואה התרחשה על אדמת אירופה, הנספים, הניצולים ואנשי המחתרת הם מאירופה. שום מילה על הנספים והניצולים מהמזרח. שום מילה על המחתרת היהודית מאלג'יר ששינתה את פני המערכה בצפון אפריקה.

את המיתוג היחצני הזה מנסים לשבור בשנים האחרונות פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, סופרים ואנשי תרבות ובידור ממוצא מזרחי. אט אט גוברים הקולות הקוראים לספר את סיפורם של היהודים במדינות צפון אפריקה בתקופת השואה. אחד הסיפורים שהופץ בהצלחה היה סיפורו של המתאגרף היהודי מתוניס ויקטור פרז, אלוף עולם באיגרוף שהפך לאטרקציה בקרב הנאצים באושוויץ, עד שנרצח בצעדת המוות בינואר 1945. סיפורו היה אחד המעטים.

למען ההגינות יש לדייק: לא התרחשה שואה בקרב היהודים במדינות צפון אפריקה בדומה לאירופה, אך יהודי צפון אפריקה חיו תחת שלטונות פרו-נאצים. רובם נרדפו, חלקם הושמו במחנות ריכוז ונדרשו לענוד טלאי צהוב. חלקם הקטן הושמדו באושוויץ.

נקודת המפנה התקשורתי בשיווק הנרטיב החדש של יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה התרחשה לפני מספר שנים באחד הפרקים של הסדרה "זגורי אימפריה", שעסקה בקורות חייה של משפחה מזרחית מבאר שבע. בסצנה המיוחדת נשמעת צפירת זכרון של יום השואה בעוד אבי המשפחה יושב בכורסתו. כשבני משפחתו מבקשים ממנו לקום ולכבד את זכר המתים, הוא אומר "זו לא השואה שלנו זו שלהם". משפט אשר מתמצת את ההדרה של יהודי המזרח מהשיח התקשורתי על השואה.

עשרות סיפורי גבורה שוכבים בתוך אבק הארכיונים

עד כמה השיח התקשורתי מוטה? רובנו גדלנו על סיפורה של אנה פרנק ועל יומנה. כמה מאיתנו מכירים את סיפורה של עו"ד הלן קאזס בן עטר?

לפני שנה נחשפתי במקרה לסיפורה המדהים של בן עטר, עורכת הדין היהודייה הראשונה במרוקו, נשיאת ויצו ומנהלת ארגון הג'וינט במרוקו שהצילה עשרות אלפי יהודים שנמלטו מאירופה דרך מרוקו בדרכם לארצות אמריקה. תוך סיכון חייה היא דאגה להם לאוכל, מקומות לינה, מקומות מסתור ואפילו לספרי תפילה בנוסח האשכנזי. לאחר השואה היא גייסה כספים לסיוע ליהודי ארצות צפון אפריקה ואף סייעה בהעלאתם למדינת ישראל.

סיפורה המופלא של בן עטר מפרנס את הארכיונים של יד בן צבי וקומץ חוקרים שהתוודעו לפועלה. הציבור בישראל מתחיל להיחשף רק עתה לסיפורה בעיקר בעקבות יוזמות מקומיות. כמוה שוכבים בתוך אבק הארכיונים עוד עשרות סיפורי גבורה והצלה מדהימים של אלה שנבלמים בפתח הדלת של משרדי היח"צ של השואה.

השינוי בשיח על השואה הוא מבורך אך איטי. ככל שיגבר ויהיה מגוון יותר, הוא יקרב אליו אוכלוסיות אחרות שקולן לא נשמע.

דוד רגב הוא נציב פניות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה לרדיו ומרצה לתקשורת ומשפט במכללה האקדמית ספיר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully