שלושת הכשלים של מערכת הבריאות שמאיימים על הטיפול בקשישים

(בווידאו: הקורונה בדיור המוגן "זהבית" באשקלון)

שיעורם של הקשישים בישראל נמצא במגמת עלייה, בדומה לשאר מדינות העולם, וכעת הוא 11%. רמת הרפואה הטובה בישראל, לצד טכנולוגיות רפואיות מהמתקדמות ביותר בעולם, תורמת רבות לעלייה בתוחלת החיים ושיעור הקשישים באוכלוסייה. לפי נתוני ה-OECD, תוחלת החיים בישראל הגיעה ב-2019 ל-82.6 שנים בממוצע - 84 לנשים ו-81 לגברים, והיא נמצאת במקום גבוה בין מדינות העולם, לאחר שוויץ ויפן. מרביתם של הקשישים בישראל מתגוררים בקהילה, לרבות דיור מוגן, ורק 4% אחוזים שוהים במוסדות לטיפול ממושך (1% באוכלוסייה הערבית).

על פי נתוני משרד הבריאות, נמצא שמספר המונשמים והחולים הקשים בנגיף הקורונה הולך ועולה, למרות שנצפתה לאחרונה מגמה של השתטחות עקומת מספר הנדבקים החדשים בכל יום. הנתונים מראים ש-19% מהחולים בווירוס הקורונה הם בני 60 ומעלה, אך הנתון המדאיג יותר הוא ש-96% מהנפטרים מהקורונה הם בחתך האוכלוסייה הזה. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, אוכלוסיית בני ה-60 ומעלה נמצאת בסיכון גבוה לחלות בנגיף הקורונה, ולסבול מתחלואה חמורה יותר ומשיעור תמותה גבוה. הסיבה לכך היא גורמי סיכון רבים שמחלישים את המערכת החיסונית, בהם מחלות קרדיווסקולריות, סכרת, מחלות נשימה ויתר לחץ דם.

יחד עם הסכנות הבריאותיות האורבות לקשישים בימים אלו, לא ניתן להתעלם מהפגיעה ברווחתו של הקשיש ואיכות חייו. תחושת הבדידות בקרב הקשישים היא תופעה חברתית מדאיגה, שמתגברת בתקופה זו בצל הקורונה, וזאת עקב הצורך לבודד את הקשישים מהרשת החברתית שלהם, כצעד חיוני הנדרש על מנת להגן עליהם. מחקרים מראים בצורה עקבית שלבדידות יש השלכות שליליות על רווחתם הנפשית ועל בריאותם של הקשישים. תמיכה רגשית ואינטראקציות חברתיות (מרחוק) עשויות להפיג את בדידותם ולו במעט.

תופעה מדאיגה נוספת היא תחושת הפחד והחרדה אצל המבוגרים. השילוב של חוסר הוודאות השורר ברחבי תבל מצד אחד, והפחד מהמידע המופץ באמצעי התקשורת על התחלואה והתמותה בארץ ובעולם מנגיף הקורונה מאידך, הכניס לא מעט מבוגרים לתחושה של פחד וחרדה מהעתיד לבוא. חלקם של הקשישים אף הסתגר לחלוטין ונמנע מכל מפגש עם אנשים, גם לא עם קרוביהם. הסתגרותם זו של הקשישים עשויה להביא את חלקם להימנעות ולדחיית פנייה דחופה לרופא, או אי-פנייה לקבלת שירות רפואי חיוני במיון ובבתי החולים, מחשש שידבקו בקורונה. מדיווחים שמגיעים מבתי חולים, כבר מורגשת ירידה משמעותית בפניות למחלקות לרפואה דחופה ולניתוחים אלקטיביים. דיווחים אלו מציגים מקרים של אנשים שהגיעו בעיכוב רב למיון לקבלת טיפול רפואי, חרף התסמינים מהם סבלו בבית, בעקבות הפחד. חלקם אף הגיע באיחור, ונקבע מותם. מקרים אלה גם הם "קורבנות הקורונה" לא פחות מאלו המתים ישירות מהמגיפה.

עוני היא תופעה חברתית וציבורית נוספת המדאיגה בימים אלו, באוכלוסייה בכלל ובקרב הקשישים בפרט. על פי נתוני הביטוח הלאומי, יותר מ-29% מהקשישים הם עניים, וחיים בתנאי דיור, בריאות ומצוקה קשים ביותר. בימים שהמשק עובד במתכונת מצומצמת, הרבה מבוגרים שעדיין נמצאים במעגל העבודה הוצאו ראשונים לחל"ת, וכנראה שהם האחרונים שיחזרו אליו, אם בכלל. כמו כן, לחלק גדול מהקשישים אין קרנות פנסיה (כמו אוכלוסיית הקשישים הערבים), ומחייתם מתבססת על קצבת זקנה או תמיכת בני המשפחה. אולם, חלק גדול מבני המשפחה יצאו גם הם לחל"ת ומצבם הכלכלי גם הוא הידרדר. צמצום מעגל התמיכה ומקורות ההכנסה לקשישים עשוי להכניס למעגל העוני עוד אלפי קשישים, דבר שיפגע בבריאותם ורווחתם עקב האילוצים הכלכליים שלהם לצמצם ברכישת מצרכים בסיסיים כמו בגדים, אוכל ותרופות.

צריך לזכור גם שחלק גדול מהעובדים החיוניים היום במשק, וחלק מהאנשים המנהלים את המשבר ואת מקומות העבודה החיוניים, הם בני 60 ומעלה בעצמם. ניסיונם ותרומתם של בני 60 ומעלה שהוצאו לחל"ת וכאלה שהמשיכו לעבוד הוא הכרחי וחיוני מאוד בהחזרת המשק לתפקודו התקין. אולם, כל תרחיש להחזרת המשק שהוצג בימים האחרונים על ידי בכירי מערכת הבריאות והממשלה משאיר מאחור את בני ה-60 ומעלה בסטטוס "מבודדים" עד יעבור זעם. מתרחישים אלו לא ברור מה היא אסטרטגיית "היציאה" לגביהם, ולא ברור איך תפעל הממשלה כדי לשמור על אוכלוסייה פגיעה זו ולדאוג לכל ההשלכות הנוגעות להם, לא רק מנגיף הקורונה אלא גם מהבידוד שבו הם ימשיכו לשהות עוד זמן רב.

תופעות חברתיות אלו צריכות להיות חלק מסדר היום הציבורי, כי הן פוגעות בבריאות הציבור לא פחות מהקורונה. שילוב של עבודה ושיתוף פעולה בין-מגזרי ובין-משרדי עשוי לתת מענה הולם לבעיות אלו.
ברמת המאקרו, שלושה כשלים מדאיגים של מערכת הבריאות, שנחשפו ביתר עוצמה בעקבות משבר הקורונה, עשויים להגדיל את הפערים הקיימים בין האוכלוסיות השונות בישראל, במיוחד בין אוכלוסיית הקשישים לבין כלל האוכלוסייה.

1. מחסור בכוח אדם רפואי ופרא-רפואי: המחסור בכוח אדם רפואי ומקצועי לטיפול בקשישים, הוא ידוע ומוכר במערכת מזה שנים רבות. אולם, מחסור זה התעצם בצל משבר הקורונה במוסדות לטיפול ממושך, ובבתי חולים הכלליים והגריאטריים. יתרה על כך, מאז תחילת המשבר עובדים רבים במערכת הבריאות, ולפעמים אף צוותים שלמים, יוצאים לבידוד, ומחלקות נסגרו או אוחדו עקב חשיפתם לחולה קורונה. מחסור בכוח אדם מיומן והעומס הרב שנופל על הצוותים המטפלים עשויים לפגוע באיכות הטיפול בחולי הקורונה ולהסיט את תשומת הלב מהטיפול בחולים אחרים המאושפזים באותם מוסדות לקבלת טיפול רפואי אחר.

2. רזרבות מצומצמות של ציוד לשעת חירום ומחסור רב בציוד הרפואי במערכת הבריאות: מערכת הבריאות בישראל הייתה אמורה להיות מוכנה לכל תרחיש חירום, בין אם הוא קונבנציונלי, כימי או ביולוגי, ולהעמיד לרשות מערכת הבריאות את המחסנים של הציוד הרפואי (כמו ציוד מיגון, מכונות הנשמה וכו') לטיפול באירוע רב נפגעים במצב חירום, כמו במגיפת הקורונה. אולם, המשבר חשף את מערכת הבריאות הישראלית במערומיה, ככזו שאינה מוכנה מראש לתרחיש בסדר גודל כזה.

3. פערים עצומים בהקצאת המשאבים המצומצמים בין קבוצות אתניות שונות ואזורים שונים במדינת ישראל (ערבים, עולים לשעבר מברה"מ, עולים מאתיופיה וכו'), כדוגמת הקצאה לא הוגנת של בדיקות הקורונה, והיעדר שירותי רווחה ובריאות מותאמים ונגישים לאוכלוסיית הקשישים בלבד, בשל הצורך לבודד אותם משאר האוכלוסייה.

אי לכך, ולאור חוסר הוודאות על משך המשבר והתגברותו בישראל, עולה השאלה מה יהיו שיקולי המערכת בהקצאת המשאבים ובקבלת ההחלטות לטיפול בקשישים בהתעצמות המשבר, נוכח המשאבים המצומצמים שהולכים ואוזלים או מושבתים. סוגיה זו צריכה להדאיג אותנו כאזרחים וגם כאנשי בריאות הציבור, ואנחנו צריכים להיות על המשמר בכדי לדאוג לאוכלוסייה חלשה ופגיעה זו.

יחד עם זאת, צריך להדגיש גם את ההיבטים החיוביים שהתרחשו בעקבות משבר הקורונה. דהיינו, ביטויי הסולידריות החברתית והערבות ההדדית שהפגינו קבוצות רבות בקהילה. למרות השסעים הרבים בחברה הישראלית בכללותה, בין יהודים וערבים, בין חילונים וחרדים, בין מזרחים ואשכנזים, משבר הקורונה חשף עורף חזק שיודע להתמודד ולהתלכד, ולשים את המחלוקות בצד בעת משבר לאומי שמאיים על כולם. מתקיימת פעילות חברתית והתנדבותית ענפה של יחידים, קבוצות ועמותות להושטת יד למתן מענה לצרכי האוכלוסייה בכלל ולקשישים בפרט, כמו חלוקת מצרכים בסיסיים לאוכלוסיות ייחודיות, מתן תמיכה רגשית להפגת בדידותם של הקשישים והנגשת המידע בשפות שונות המותאמות לגילאים השונים - ואלו הן רק דוגמאות אחדות מיני רבות למתן העזרה ולערבות ההדדית של כל אזרח באשר הוא, ללא הבדלי דת, גזע, מגדר וגיל, שחווינו מאז תחילת המשבר.

פרופ' רביע חלאילה הוא חוקר בתחום הזקנה ובריאות, סגן נשיא המכללה האקדמית צפת