שלושה משברים חופפים פוקדים את ישראל בשבועות האחרונים: משבר בריאותי, משבר כלכלי ומשבר מנהיגות. לולא השלישי, קל היה יותר לטפל בשני הראשונים.
הזעם הציבורי על התנהגותם של ראובן ריבלין, בנימין נתניהו ויעקב ליצמן, בניגוד בוטה להטפותיהם לכל מי שאינו חבר מועדון, ובה בעת גם הכעס על בוגדנותו של בני גנץ בבוחריו, מלמדים כמה חזק כוחו של דימוי. אזרחי ישראל, למרות כל הראיות הסותרות, מתעלמים מעובדת היסוד המחברת את הביבים והבנים והרובים והליצמנים: קטטותיהם מתנהלות באוויר פסגות, שם מתחרים על תפקידי היו"ר והמזכיר והגזבר, ומאנפפים באנינות כלפי החגבים למטה.
לקריאה נוספת בנושא:
נתניהו הוא במעמד של נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, משמע יש לו רישום פלילי שיימחק רק אם יזוכה. משפטו אמור להיפתח בעוד שישה שבועות, ב-24 במאי. התאריך חשוב: הוא יצטלב עם התהליך הפוליטי.
ריבלין לקה במחלת הנשיאים, שמאז שנות ה-90 חמק ממנה רק שמעון פרס. חמש השנים הראשונות לכהונה עוברות על הנשיא בנעימים; הוא צובר אהדה, ובחוץ אין יודעים מה באמת מתחולל במשכן. בשנתו השישית או השביעית נתפס עזר ויצמן בקלקלתו, משה קצב נחשף במערומיו, ומריבלין מתקלפת החביבות ונשאר החירותניק הוותיק, העוצם את עיניו לשחיתות המיוחסת לנתניהו ומוכן להטיל עליו שוב את הרכבת הממשלה. בכך, עוד לפני הפרת ההנחיות הבריאותיות, איבד ריבלין את יומרתו למנהיגות מוסרית. מוטב לחזור למתכונת הקודמת, של בחירת נשיא לחמש שנים, ולשמור על ההגבלה לכהונה אחת.
שותפם הסביל של הפוליטיקאים להתגרות בחוק ובתקנות הוא היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. לנגד עיניו מתרחשת התופעה המקוממת של ההפרות, והוא אינו מורה על חקירה משטרתית, לפחות נגד נתניהו וליצמן (ריבלין חסין, למעשה אם גם לא לחלוטין להלכה). מנדלבליט נדרך לפעולה רק כשדורכים על כבודו. אז הוא מתאר את המלל המיוצר בקרבת נתניהו כ"שקרי וכוזב".
אבל כשעליו לאשר למשטרה לבדוק את הצהרות ההון שנתניהו הפקיד ב-11 השנים האחרונות במשרד מבקר המדינה, שמא גם בהן דבק רבב שקרי וכוזב (כי עסקת המיליונים שלו עם דודו נתן מיליקובסקי סותרת לכאורה את דיווחיו הרשמיים), מנדלבליט נאלם דום; והוא גם ממשיך, זה החודש העשירי, לעכב את תביעת 120 אלפי השקלים, שלטענת הפרקליטות הכפופה לו, שרה נתניהו חייבת למדינה. חלפו חמישה חודשים מאז הודיע על העמדת נתניהו לדין, נתניהו עודנו ראש ממשלת מעבר, גנץ פועל להעביר לו את הרכבת הממשלה - והיועץ משתמט מלומר שנאשם בפלילים פסול להקים ממשלה. מנדלבליט בז לציבור: הוא פוטר את עצמו מכל הסבר למחדליו.
בקיץ 2023, שנה וחצי של צינון לאחר תום כהונתו כיועמ"ש (אם נתניהו לא יפטר אותו לפני כן), יהיה מנדלבליט כשיר להתמנות לבית המשפט העליון. נתניהו רוצה לשלוט בוועדה למינוי שופטים, בארבע שנות הממשלה הבאה, כחרב מעל ראשו של מנדלבליט, וגם כדי להזכיר לכל השופטים המחוזיים - העתודה העיקרית של העליון - במי תלוי קידומם.
ממשל ריצ'רד ניקסון לימד את העולם כלל גדול: התבוננו במה שאנו עושים, לא במה שאנו אומרים. נכונותו של גנץ לעשות ההפך ממה שאמר היא כהצטרפות ג'ורג' מקגאוורן לניקסון, כסגנו ויורשו המיועד לעת התפטרותו. גנץ וגבי אשכנזי הוכיחו עד כמה הם מנותקים ממצביעיהם. הם שכחו את הלקח שצה"ל מרביץ בכל קצין צעיר: לא הדרגות ולא המינוי מרעיפים עליך סמכות פיקודית - היא חייבת לזרום מלמטה, מאמון החיילים. מי ייתן בהם אמון מעתה ואילך? ובשבתם בתא הטייסים של כחול לבן, לא עלה בדעתם לשאול את הדיילים - חברי הכנסת ברשימתם - ועוד יותר מכך את הנוסעים, לפני שריסקו את המטוס?
אז מה חושב גנץ עכשיו על נתניהו - הוא מושחת, או לא? מושחת, אבל ראוי לכהן בראשות הממשלה? ומה ההבדל בין גנץ לבין מי שמחמם למענו את כיסא שר הביטחון, נפתלי בנט, המניף כמותו את שוט המאבק בשחיתות רק כדי לשפר את עמדת המיקוח הפוליטי?
גנץ טען שלנוכח שתי חלופות רעות, ממשלת מיעוט ובחירות רביעיות, בחר בשלישית - כניעה לנתניהו. הוא ויתר ללא קרב על משיכת ח"כים מהגוש של נתניהו, וסירב להכיר בחלופה הנוספת, המתבקשת מהערכת המצב שלו: הודאה בכישלון והתפטרות.
גנץ איבד את עולמו. כמעט ואין לו תקומה. אחד מידידיו נד לו בשבוע שעבר ותהה בקול, "האם אפשר עוד לעשות מהחביתה ביצה? להחזיר את משחת השיניים לשפופרת? לאחות את גוש ה-61 של ממליצי בני, או לפחות ה-59 בלי הנדל והאוזר?".
צמד הצבועים, או בשמם היומרני "דרך ארץ", סירבו להצביע בעד ממשלת גנץ אם הקמתה תלויה בקולות הרשימה המשותפת. גנץ, ברפיונו, תיגמל אותם בהצעת תפקידים במחצית שלו בממשלת נתניהו ובכנסת. אבל בשבוע שעבר, בזכות הצבעת האוזר והנדל עם אחמד טיבי ועוד שניים מחבריו לסיעה - נציגיה בוועדת הכספים - בעד חוק יסודות התקציב, הצליחה מדינת ישראל לתקצב את עצמה. אין שום הבדל עקרוני בין הצבעה זו לבין הקמת ממשלה בלי נתניהו, שהליכוד יוכל לחבור אליה בהמשך.
למרות הטינה הבוערת מצד יש עתיד, ישראל ביתנו, מרצ והמשותפת כלפי גנץ (ושותפו למעל, עמיר פרץ), ההיגיון יגבר על הרגש אם גנץ יחזור בתשובה. זה יכול לקרות בשלושה שבועות של החתמה בכנסת, בחזרה להסכם הרוטציה של גנץ עם יאיר לפיד; הפעם אין מדובר בהתעקשות ילדותית ומבריחת קולות של לפיד, אלא בזהות השותף-שאינו-נתניהו של גנץ. בגלל עריקת גנץ אל נתניהו, יחסי הכוחות ביניהם ודימוייהם בציבור השתנו, לטובת לפיד. ועדת הקורונה בראשות עפר שלח והעבודה המשולבת של טיבי עם עודד פורר ממפלגת אביגדור ליברמן בוועדת הכספים הבליטו את כוחה המעשי של כנסת בניהול יריבי נתניהו, בעוד ממשלתו משותקת.
רעיון ההודנה בלי אהבה בין גנץ ולפיד, למען סילוק נתניהו (וליצמן), הניב צחוק מר ורועם אצל הגרושים זה מקרוב שאינם להוטים להתחתן בשנית, אך ההצעה מועילה יותר מהחלופות המעשיות האחרות. היא תאפשר הצבת שרים רציניים במשרדי הבריאות (שלח, ליאוניד אידלמן מטעמו של ליברמן, תא"ל במיל' ד"ר יצחק קרייס משיבא), המשפטים וביטחון הפנים, ומינוי יו"ר הגון לוועדת החוקה, חוק ומשפט; ותסכל את מאמצי נתניהו להשפיע על מינוי פרקליט מדינה, מפכ"ל, שופטים ויועמ"ש.
ולא פחות חשוב: היא תשחרר את ההתמודדות עם הקורונה מחשבונות נתניהו נגד בנט ומהתלות במפלגתו של ליצמן. החסמים המפריעים לניהול מושכל - ייעלמו. נתניהו פוחד מליצמן יותר מאשר מהקורונה. בממשלה בלעדיהם, הטיפול יהיה ענייני.
לנוכח זלזולם של ליצמן, נתניהו וריבלין בהנחיות, ראוי להחיל על הציבור כולו מה שבעלי זכויות היתר הרשו לעצמם: להסב את ההוראות המחייבות להמלצות, שיישומן מותנה בשיקול דעת ובניהול סיכונים; מרמזור אדום לצהוב מהבהב. יחליט כל בגיר, בינו לבינו ובהנחה שהוא דואג לבריאותו הפרטית והמשפחתית, כיצד לנהוג. אם הגננות השתוללו, אפשר לסגור את הפעוטון.
מגיפות, גם קטלניות במיוחד, הן תופעות התנהגותיות. נזקן מופחת אם נמנעים מהתנהגות מסוימת ונוקטים באחרת. עישון, למשל. המעשנים מוזהרים מפני סכנת מוות, לעצמם ולסביבתם. ההחלטה - שלהם.
או איידס. בין 1981 ל-2004 מתו מאיידס 530 אלף אמריקנים - יותר מאשר בשתי מלחמות העולם גם יחד - ועדיין מתים מאיידס כ-6,000 אמריקנים בשנה (בארבעת העשורים הללו מתו מאיידס למעלה מ-1300 ישראלים). חיים עם התופעה, לומדים להתנהג בזהירות או לשלם את המחיר; ויש שהמדינה רואה את התחלואה - למשל במפרץ חיפה, במחקרי הבריאות והגנת הסביבה - ואינה מגיבה. למעשה, היא אומרת לתושבים, עליכם לבחור בין פרנסה ודיור לבין בריאות.
בפילוח נפגעי הקורונה בישראל לפי גיל, מתוך כ-100 אלף חיילים בשירות קבע וחובה חלו עד כה כ-150, כולם קל, והחלימו 35. כמעט 3,000 נמצאים בבידוד. זאת אוכלוסייה צעירה, בין 18 לשנות ה-40 המאוחרות או ה-50 המוקדמות. הנתונים היחסיים בקרב 30 אלף השוטרים דומים. זה מדגם גדול דיו לתמוך במסקנה הגלויה - המאשרת את האזהרות המוקדמות - בדבר מתאם בין גיל הנדבק וחומרת המחלה. המשמעות היא שארגונים אזרחיים וכלכליים, שגיל עובדיהם דומה לזה של הצבא והמשטרה, יכולים לתפקד, בתנאי שיינקטו בהם אמצעי מניעה וזהירות, ללא בהלה וללא אכיפה ממשלתית.
תוחלת החיים בישראל, מהגבוהות בעולם, היא 83 שנים. זהו גם, פחות או יותר, הגיל הממוצע של תמותת הקורונה. כלומר, בראיית כלל האוכלוסייה ולא כל מקרה לגופו, עם הקורונה (לרוב כזרז מסבך ולא כגורם עיקרי) או בלעדיה, לא נפגעה אריכות ימיהם של 43 אלף הישראלים המתים מדי שנה. הסיבות יכולות להשתנות - יותר (או יותר מהר) בגלל הקורונה, פחות בגלל תאונות דרכים וזיהום אוויר בתקופת הסגר - אך התוצאה בעינה עומדת.
ומכאן, שבחלוף הגל הראשון, הגדול והמבהיל של הקורונה, וכשעתודת מכונות ההנשמה מנוצלת רק כדי עשירית, אסור לתת למגיפה לספק אמתלה להשארת נתניהו בשלטון, ונכון לאפשר לכל אזרח שאינו חסר ישע או מתקהל להכעיס להיות הנשיא, ראש הממשלה ושר הבריאות של עצמו ולהחליט כיצד לנהוג.