בכל שנה, החגים יוצרים מציאות מוזרה של שבתון כפוי בקרב הציבור הערבי בישראל. בפסח הזה, נפל עליהם גם העוצר שנועד לאכוף על היהודים את המשמעת הנדרשת והמובנת מאליה - לשבת בבתים ביום חגם. מהעוצר המחמיר היו פטורים בליל הסדר מי שמתגוררים ביישוב ערבי, או כהגדרת התקנות לשעת חירום, "יישוב שמרבית תושביו אינם יהודים", אלא שהסגר נותר, ובבלבול הזה של סגר-לא-עוצר, מתנהל חג הפסח הזה בכפריהם, בחופש תנועה מסוים, ויחסית פחות הדוק, לעומת הציבור הערבי המתגורר ביישובים מעורבים.
בכפרים הערביים מותרת גם במהלך חג הפסח יציאה לעבודה בהתאם למגבלות, ביצוע עבודות תחזוקה חיוניות ותיקונים דחופים. כנגזר מכך, מותרת הסעה של עובד למקום העבודה. הסגר, עדיין בתוקף, כמו גם האיסור על היציאה מהיישובים. משתם העוצר רשאי אדם לצאת מיישוב מגוריו ליישוב סמוך לשם הצטיידות במזון, בתרופות או במוצרים חיוניים אחרים או לשם קבלת שירותים חיוניים, אם לא ניתן לקבלם ביישוב; אלא שהבלבול חוגג, והאכיפה אינה אחידה. המחסום שמוצב בכניסה לג'סר א-זרקא כבר במשך שבוע, היום הוא מפקח רק על היוצאים. בפוריידיס לא מצאנו נוכחות משטרתית כלל הבוקר (חמישי).
אל תפספס
במעבר דרך כפר יפיע אל נצרת אפשר היה להבחין בשוטרים בצד הדרך, אולם הם לא עצרו כלי רכב שנעו על הכביש הראשי. בכל הצפון לא הבחנו כמעט בשוטרים הרושמים דוחות. חלקם, מיחידות של המשטרה שגויסו לתגבור, אף אינם ערוכים או מצויידים לכך.
ביום ראשון יחול חג הפסחא. כיכר המעיין בנצרת ריקה לחלוטין מתיירים ומטיילים. "האזור הזה הומה תמיד באנשים, והנה עכשיו אין אף אחד", אמר לוואלה! NEWS מרואן מזאווי, בן 47, בעל עסק למערכות אזעקה ותקשורת הנותן שירותים לבעלי חנויות. "נותרו רק העסקים החיוניים כמו המכולות ושאר העסקים סגורים. היו עסקים שעמדו להיפתח בקרוב והכל נעצר. ברוב העסקים זו ירידה של 100%. פשוט לא פועלים. אין הכנסה כלל. לבן דוד שלי יש חנות מזכרות, אבל מההתחלה של הקורונה סגורים, אין תיירים ואין כלום. אני מתעסק עם בתי מלון וגם אצלם, הכל נחסם, הכל סגור". הוא הוסיף, "גם בפן האישי ההרגשה קשה. אנשים חוששים להיות במגע עם אנשים אחרים. אנחנו בתקופת הפסחא אבל אפילו הכנסיות סגורות, אנחנו יושבים בבית, בלי שנכדים רואים את סבא-סבתא".
כמה בעלי עסקים חרוצים מנצלים את ההפוגה מהתיירים לשיפוצים בעסק. "אני בא רק לכמה שעות, ורק כדי להעביר את הזמן", הסביר נג'יב תומא בן ה-60 שמנהל בשלוש השנים מנהל את פלאפל 'אבו האני ג'באלי' המיתולוגי בעיר. "אצלי המכירות ירדו ב-90%", העריך. "אני עובד רק על משלוחים, אין מישהו שבא לאכול כאן, אין תיירים מחו"ל, אין מטיילים ישראליים והמקומיים גם הם מפחדים לצאת מהבתים. קיבלנו את ההנחיות ורוב האוכלוסיה שומרת עליהן". האוירה סביב מלנכולית. "חיים בהרגשה של חוסר אונים", הוסיף תומא, "לא רואים את קצה המנהרה".
הרחובות הראשיים לא ממש ריקים, שכן ביישוב ערבי כמו נצרת לתחבורה הציבורית הפנימית מותר לפעול לטובת העובדים, ואוטובוסים עוד חולפים במרכז העיר. יש מי שיוצאים לקניות חיוניות או להצטיידות בתרופות, או לקבלת טיפול רפואי, אבל יש גם כאלה שמסתובבים להם סתם, רוכבים על אופניים, או יושבים בטלים, בוהים ביונים בכיכר העיר ברחוב פאולוס השישי, רחובה הראשי של נצרת. רבים ללא כל אמצעי מיגון. לא כפפות, לא מסיכה.
"מה שבא מאלוהים זה טוב", אומר עלי עבדא בן ה-70 שצעד סמוך לכיכר. "לא מפחד מהקורונה. לא מפחד משום דבר חוץ מאלוהים". עבורו ועבור תושבים אחרים שעוד לא הפנימו את הסכנה, בעיקר כאלה בקבוצות הסיכון, חולפת ברחוב ניידת צהובה של העירייה עם דגלים ורמקולים גדולים ומכריזה בשם ראש העיר, עלי סלאם, "שבו בבתיכם. אתם יקרים לי. הבריאות שלכם חשובה לי".
יש כאלה שרואים במאבק בקורונה הזדמנות עסקית. כך למשל, לצד קיוסק ברחוב הראשי הוקם דוכן מאולתר שמוכר מסיכות פנים בחבילות של 50 ב-160 שקלים. "זה יוצא רק 3.20 שקלים למסיכה", מיהר בעל הדוכן להכריז והודה, "עד לפני שבוע-שבועיים זה עוד היה 70 אגורות לאחת". בינתיים הוא התארגן גם על מאות מסיכות כאילו-ממותגי-על, נייקי, ספידו, ועוד, הנושאות לוגו, מן הסתם מזויף, על גבי מסיכות N95 שנראות אותנטיות ונושאות כיתוב סיני. 25 שקלים למסיכה כזו באריזת צלופן. המכירות בעצלתיים, אבל הוא בונה על התקנות החדשות שמיום ראשון יחיבו חבישת מסיכה בכל יציאה למרחב הציבורי.
ריק ועצוב גם ברחובות פוריידיס. "שלושה שבועות לא הייתי במסגד", הלין לוטפי גנאם, בן 68 העומד לצד החנות של חתנו. "מתגעגעים לחברים אבל יש נגיף, ויש חוק וסדר, וחוץ מזה אני שומר על עצמי שלא להידבק. המדינה עושה עבודה יוצאת מן הכלל בניהול של המבצע. פעם ראשונה שאני רואה את הכבישים לידינו ככה שקטים. אפילו ביום כיפור יש עליהם יותר תנועה מהיום. יש הרגשה שמדינת ישראל דואגת לנו לגמור עם זה, וכולנו צריכים לעזור".
כיכר הכניסה לישוב ריקה אף היא מאדם. בימים כתיקונם היא השער ליישוב, מקום מושבם של "הפרלמנטים" השונים ונקודת ההשקה ללקוחות שבאים מהחוץ. קצת יותר פנימה, חנות הירקות והפירות המשפחתית של החתן, איהאב חוסנייה. "ההרגשה מחורבנת", אמר. "בדרך כלל תוסס כאן בפסח, השכנים מגיעים מזכרון יעקב ומחוף הכרמל ואנחנו אוהבים את זה.. בכל חג כזה יש גם אלפי מטיילים שעוצרים אצלנו ומצטיידים בדרך לטנטורה, לחוף דור, לנחשולים. היום כלום. גם תושבי הכפר קונים פחות".
ירידה בעסקים מורגשת אפילו במאפיות המייצרות את המזון החיוני מכול. "עובדים פחות, אנשים בבית ויש הרבה כאלה שלא עובדים", אמרו מילא עבד אל האני, במקור מהפיליפינים שנישאה לבן הכפר ונותרה בארץ ועובדת לצד אחותו, מואהב אבו אל היג'א, במאפיה שבאחת הסמטאות במרכז הכפר. השתיים משתדלות לשמור על שגרה אבל מבטאות כמו כולם, בכל המגזרים, את הקושי התודעתי. "הבעיה העיקרית היא שלא יודעים עד מתי זה יימשך", אמרו.
"ההרגשה הכללית קשה לכולם", הסביר עו"ד מודאר יונס, יו"ר הועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל. "יושבים בבית, אין בתי ספר ויש סגר, אבל בישובים הערבים המשיכו בשגרה כמה שאפשר. התנהגו כרגיל ובאחריות, ולא נצלו את החופש היחסי כשהוחרגו מהעוצר וכמה מתנאי הסגר".
הוא הוסיף כי למרות החשש הכלכלי, הציבור הערבי מבין את חשיבות המאבק בקורונה. "אנשים רוצים לשמור על הבריאות, זה אינטרס משותף של כולנו, לא רוצים שהמחלה תתפשט יותר", הבהיר. "בחברה הערבית היא פגעה במינון נמוך יחסית של כ-2% וזה כי קיימנו את ההוראות, אין לזה הסבר אחר. הוכיחו בגרות בימים האחרונים. הדאגה הגדולה שלנו כעת היא שיידעו להישמר ולמלא אחר ההנחיות גם בחג הרמדאן, בחג הפסחא ובחג נבי שועייב המתקרבים".