בליל הפריימריז האחרונים במפלגת העבודה, ביולי אשתקד, בוטלו חגיגות הניצחון. אלה היו הימים הראשונים אחרי מותו של סלמון טקה, והארץ סערה בהפגנות וחסימות כבישים של בני העדה האתיופית. עובדי ועסקני המפלגה כבר התקבצו באודיטוריום באוניברסיטת תל אביב, וחיכו לקבל בתשואות את המנצח, אך שעה קלה אחרי שנודע על ניצחונו של עמיר פרץ, הוא חיזל"ש את הממתינים ושלח אותם לביתם. אחד הבכירים שבהם התבונן בעצב בפודיום הריק וקבע שפרץ "יהיה היו"ר האחרון". בדיעבד, הוא צדק. הערב בו פרץ נבחר לראשות העבודה לא היה שחר של יום חדש, אלא יותר כמו תחילת מסע הלוויה. ההודעה של פרץ על ההחלטה שלו ושל יו"ר כחול לבן, בני גנץ, על "הסדרת שיתוף הפעולה בין הסיעות ובין המפלגות", היא סימן שהגענו לשלב הקדיש.
פרפורי הגסיסה של העבודה בשבועות ובחודשים האחרונים לא רשומים רק על שמו של פרץ, וכרוכים בשרשרת החלטות אומללות של מנהיגי המפלגה בעשור האחרון, ובנטייתה האומללה לאכול את ראשיה ולהחליפם כמעט מדי קדנציה, אבל הוא זה שמביא אותה לנשימתה האחרונה. להגנתו ייאמר שהסחורה שהשאיר לו קודמו, אבי גבאי, היתה כבר פגומה לגמרי; עם שישה מנדטים אחרי בחירות מועד א' באפריל ואחרי משא ומתן כושל על כניסה לממשלה עם נתניהו, פרץ קיבל את המפלגה במצב אנוש. אבל שמונה חודשים ושתי מערכות בחירות אחר כך, עם שורה של צעדים מפוקפקים וחיבורים אומללים ובדרכה להיכנס לאותה ממשלה שבה נשבעו לא לשבת, הוא זה שככל הנראה יוביל לקבורתה. זה לא רק שיש לה בקושי שלושה מנדטים, אלא בעיקר - אובדן הדרך.
עוד בוואלה!
לרשות הציבור מבחר קטעי ארכיון מהחודשים האחרונים בהן פרץ, ושותפו/יריבו ח"כ איציק שמולי, התחייבו בריש גלי לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה שנאשם בכתבי אישום, ובראשם - גימיק גילוח השפם המטופש, שאנשי הקמפיין של פרץ יזמו כדי לבנות אמון ולבלום בריחת מצביעים. פרץ, שבנובמבר 2014 התפטר מהממשלה בטענה שחייבים להחליף את נתניהו, ושמולי, שנהנה בעבר להתרברב בכך שהוא זה שסיכל את דיל גבאי-נתניהו בבחירות אפריל, רצים עם גנץ עכשיו פנימה.
אם היה אפשר לחזור בזמן, ושמולי היה נוהג אחרת, כל שנת הבחירות המתישה האחרונה היתה נחסכת מהציבור הישראלי; ובדיעבד, גם השפם של פרץ קוצץ לחינם ואפשר לצייר אותו בחזרה. בחסות ההחלטה של גנץ לפרק את כחול לבן ולהיכנס לממשלה תחת נתניהו, גם הם תפסו טרמפ על האלונקה, וצפויים להתמנות לשרים בממשלה. המקורבים משננים ש"לא היתה להם שום ברירה", אבל עד כה, אף אחד מהם לא טרח להסביר לציבור מה גרם להם לשנות את עמדתם ולזנוח את ההבטחה המפורשת שלהם לבוחר.
בעבודה מנסים לשכנע שה"חיבור האסטרטגי" עם גנץ הוא לא מיזוג מפלגות, אך פרץ, שנדד בחייו הפוליטיים בין העבודה, "עם אחד", התנועה, וחזרה לעבודה, ימצא כנראה בכחול לבן את ביתו הפוליטי האחרון. השנה האחרונה הוכיחה שבחיבורים הוא מוצלח פחות; בבחירות מועד ב', הוא סירב להיענות ללחץ של אהוד ברק וסתיו שפיר לחבור עם מרצ לרשימת שמאל אחת, והעדיף את השותפות עם אורלי לוי אבקסיס, שדחקה אחורה חכים ותיקים ונאמנים ובסופו של דבר לא הביאה את המנדטים המיוחלים מימין. בבחירות מועד ג' הוא נשמע לקריאות הבייס והסכים לחבור למרצ, אך הגן בגופו על לוי אבקסיס, שנטשה אותו בהזדמנות הראשונה. פרץ הבליג ושמר על שתיקה, כעת ברור שזו היתה הסנונית הראשונה גם לגירושים שלו ממרצ. המכשול האחרון שנותר בפניו כעת היא ח"כ מרב מיכאלי, שמסרבת להיכנס לממשלה ותנסה להעביר את עמיתיה דרך חתחתים בוועידת המפלגה, במאמץ אחרון להציל את מורשת בן גוריון, רבין ופרס.
הפרחים, כרגיל, לנתניהו, שתוך חודש מהבחירות הצליח לפרק ולרסק את הגוש ממולו. מתוך 62 מנדטים של ארבע מפלגות שהתחייבו בקמפיין האחרון לא לשבת תחתיו, 20 ח"כים יישבו גם יישבו. גנץ עזב את לפיד, האוזר והנדל עזבו את יעלון, פרץ, שמולי ולוי אבקסיס עזבו את מרצ, אין יותר הפרד ומשול מזה. שנאמר, אין יותר ימין ושמאל, יש רק ביבי לפני הכל. (והתוספת העדכנית: יש אפס משמעות להבטחות לבוחר). הפעולות הכירורגיות של נתניהו והליכוד הותירו את השמאל מושפל ומפוצל מאי פעם, ואת מפלגת העבודה, ככל הנראה, הם העלו על דרך ללא מוצא. אבל יש בשמאל מי שמאמין שדווקא מתוך השפל, תתחיל גם התקומה. העבודה, על שלל ראשיה מוסדותיה ועסקניה, איבדה בעשור האחרון את מעמדה כאלטרנטיבה שלטונית ואת דרכה כאלטרנטיבה רעיונית, ובמקביל חסמה כל יוזמה שרצתה להפיח בשמאל רוח ושינויים. אולי עכשיו, כשהיא עם רגל אחת בקבר, השמאל יוכל לצאת לדרך חדשה.