האיש ששאף להפסיד: גנץ פשוט לא העז להיות ראש ממשלה

יו"ר חוסן לישראל מעל באמון שולחיו, הפקיר את הח"כים שלחמו בגזרת מאיר כהן, נכנע לנתניהו - וכצפוי התכסה באצטלת פטריוט. גנץ נוהג כאילו הפסדו הוא נצחונו, ומרוב עיסוקו בעצמו - אינו מבחין עד כמה שרף את כל גשריו

עריכה: שאול אדם

על פני השטח, הכל בגלל חודשיים ב-1952. עמיר פרץ ממפלגת העבודה נולד בתחילת מרץ. משה גפני מיהדות התורה - בתחילת מאי. שניהם, יחד עם בנימין נתניהו וצחי הנגבי, נבחרו לכנסת לראשונה ב-1988 והם כיום ותיקי החברים בה. לצורך מילוי-מקומו של היו"ר, כשחברים בממשלה אינם נחשבים, ותיק הח"כים הוא המבוגר בין שווי ותק. פרץ נכלל בגוש של בני גנץ. גפני - בגוש נתניהו. אילו טרח גפני להקדים ולהיוולד בפברואר, לא היה מהלך הדחתו של יולי אדלשטיין לצורך בחירתו של מאיר כהן אפשרי, ולפיכך יתכן שבחירת גנץ ליו"ר לא הייתה באה לעולם והתפרקות כחול לבן הייתה נדחית.

אולם, במהות - זה לא היה משנה. אחרי "איפוק הוא כוח" של אריאל שרון ולפני שירו של נתניהו "אהבה זה ריחוק", בא המוטו של גנץ: "הפסד הוא ניצחון". רק אם מפנימים שגנץ שאף להפסיד, מבינים שלשיטתו הוא בעצם המנצח בכניעתו לנתניהו.

כך, בערך, התנהל המיקוח בין השניים, לאחר פרסום מודעת נתניהו, "למכירה, כחדשה, סובארו 2009, יד שנייה מנאשם, בתנאי שהיא נשארת אצל המוכר".

בני: איתי כאן גם יאיר, בוגי וגבי. רק לא סובארו.

ביבי: סובארו.

בני: בסדר. ליבת הדרישה שלנו - סובארו. מוותר על רק לא, וגם על בוגי ויאיר. כמה?

ביבי: 10,000.

בני: בשום פנים. 20,000.

ביבי: 10,000.

בני: אין על מה לדבר. 30,000 ולא שקל פחות.

ביבי: סגרנו, ואני מוסיף את המנוע וטסט לשנה.

בני: שנה וחצי, ואתה נשאר לנהוג.

התמסרות עד כדי השתעבדות. נתניהו וגנץ (צילום: ראובן קסטרו)

גנץ בחר לעצמו את המונח "חוסן" מאותה סיבה ששרון הרבה לומר "האמינו לי". שניהם ניסו לחפות מילולית על נקודות התורפה שלהם. חוסן אזרחי, להבדיל מצבאי, אינו המאפיין המגדיר את גנץ. הוא רצה בתפקיד בכיר, כי הרי חייבים להתקדם, אך לא ייבא את התעמולה שייצא לציבור, כאילו הוא מתאים לראשות הממשלה. רצה, אבל פחד, לנצח ולהיכשל.

בצבא, וטוב שכך, היה סגן לפני שהוסמך כמפקד, והצליח פחות בתפקידים שאליהם שובץ ללא סגנות קודמת. סגן בשלדג. סגן ב-890. סגן רמטכ"ל. בני סגנץ. הקצין לומד, רואה, רואים אותו, צובר ניסיון, לפני שנותנים בו אמון, מטילים עליו אחריות למשימה, לחיילים, לארגון. ועדיין חש שזהו דילוג עצום, במעבר הקצר מהקצה המזרחי של הקומה ה-14 במגדל המטכ"ל לקצה המערבי, ממספר 2 של אשכנזי למספר 1.

לנתניהו אצה בשעתו הדרך לקפוץ מסגן-שר לראש ממשלה, ללא תחנת ביניים של שר. גנץ אינו נתניהו. הוא חסיד המסלול וההכשרה. צוער, חניך, משתלם ורק אחר-כך בטוח בעצמו דיו לקבל סמכות. זה גם מסתדר היטב עם השקפת עולם של טוראי ומפקד זוטר בפלמ"ח: לפקודה תמיד אנחנו. לא לנו לתת את הפקודה, או את ה"דירקטיבה" כמקובל במטכ"ל הנושא עיניו אל הדרג המדיני. אתם תפקדו - אנחנו נבצע. אמנם "זמר הפלוגות" נכתב לפני שהמחלוקת בין בן-גוריון לטבנקין פילגה את נותני הפקודה ואת אנחנו שתמיד, אבל המדרג נשמר.

איינשטיין וזוהר, מיקי ומוטי, טאבו וטוטם. גנץ ואשכנזי (צילום: מערכת וואלה!, אבישי פינקלשטיין)

גנץ היה הצנחן הגבוה ותכול העיניים מהגלויות של מצעדי שנות ה-60 בירושלים, אלה שצולמו מלמטה, מזווית נתן אשל, כדי להגביה עוד יותר את הטורים והצועדים בראשם, דורון רובין ואלישע שפיגלמן, שצנחני העשורים הבאים היו אחייניהם הצעירים. הוא היה החייל הטוב, הקרבי והמקריב. כמי שאמר פעם כי הרגע הבולט ביותר במסלולו בצה"ל היה תובלתי-אזרחי עם נופך של הסכמה לאומית רחבה, הפיקוד באתיופיה על אבטחת עולים והטסתם, הולם אותו תפקיד יו"ר הכנסת, בגרסה הממלכתית, הלא-אדלשטיינית, ובעבודה נינוחה בין שני לרביעי. אחד ממכריו הפחות נלהבים מציע אותו לנשיאות, בתא הכבוד ביציע בגמר גביע המדינה בכדורגל, בתנאי שהמשחק יסתיים בתיקו ולא יהיה צורך להכריז על אחת הקבוצות כמנצחת.

לפנים דאגה המדינה למנוע אבטלה מרמטכ"ל פורש: יעקב דורי לטכניון; מרדכי מקלף לים המלח ולמועצה לשיווק פרי הדר (זלזולו של יאיר נתניהו בתפוזים לא הובא בחשבון); חיים לסקוב לרשות הנמלים; צבי צור למקורות; דדו אלעזר לצים. ברבות רבי-אלופים, זה נמאס: אלופים נפלטו לשוק בעשרות והסתפקו במפעלי מלט וברכבת הקלה. לגנץ, טרום רמטכ"ל, הוצע בין השאר לנהל את תנובה. כנראה חיפשו שם דמות חלבית. כרמטכ"ל פורש, לא ראשון, שלא הלך מיד לפוליטיקה וגם לא הבריק בעסקים פרטיים אך חי ברווחה מגמלת רבבות, השתעמם. אז אולי בכל זאת פוליטיקה.

גנץ ואשכנזי, הגבוה והממזר, הם אריק איינשטיין ואורי זוהר של הפוליטיקה, מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי. ויש עוד צמד: טאבו וטוטם. נתניהו הוא הטוטם של שבט חסידיו, נערץ אל-געת. לשבט הנגדי, התרפסות גנץ ואשכנזי בפני נתניהו היא שבירת טאבו. הם יקלטו את מלוא המשמעות של השותפות עם השחיתות כאשר ינחיתו יחד עם נתניהו הוראות לחיילים ולאזרחים ויישאלו, בפשטות, איך פושטי-רגל מוסריים מעזים להטיל מילווה דם.

כפוליטיקאי עבש, ללא הנחת טירון

בנסיבות רגילות, אפשר היה להבליג בדוחק על הסתירה שבין הרצון המוצהר ביציאה לדרך, להחליף את השלטון, לבין ההשלמה איתו וההצטרפות אליו, בתום ספירת הקולות. כך קבע הבוחר, ובלחישה ניתן להוסיף, שזה בכלל לא רע, שחייה קשה ללמוד בהתכתבות.

אלא שהתמסרותו של גנץ לנתניהו, עד כדי השתעבדות, אינה פוליטיקה רגילה. היא שייכת לתחום אחר של כפירה בעיקר. גנץ אף אינו שבוי ההופך לחייל של שובהו נגד שולחיו, בנוסח מפקד הגליל יוסף בן מתתיהו אצל הקיסר אספסיאנוס במלחמות היהודים או אנדרי ולאסוב הסובייטי בשירות הצבא הגרמני. הוא דומה יותר למילו מינדרבינדר ב"מילכוד 22", המזמין הפצצה של בסיס הבית שלו כי זה כדאי, ולבנדיקט ארנולד, המצביא האמריקני נגד האנגלים שהפך ביטנה וצד. בני-דיקט, מצביא המלחמה בשחיתות - כמה אהב להיצמד לצורך זה ערב הבחירות ליואב סגלוביץ', שמינויו לשר המשפטים היה מצמרר את נתניהו - שהיה לסגנו של המואשם בשחיתות.

מגוחך המאמץ להעמיד כנגד הפרת ההתחייבות שלא לשרת תחת נתניהו את הפרת ההתחייבות שלא להישען על תמיכת הרשימה המשותפת. הפלת נתניהו הייתה המטרה שנחקקה על הדגל. אם התורן יהיה ארוך או קצר - זהו עניין משני של אמצעי. נתניהו התחייב שניר ברקת יהיה שר האוצר בממשלתו. אולי היה בוחר כלשהו, חוץ ממשפחת ברקת, שהצבעתו הושפעה מכך. אבל לא על הפרת הבטחה זו יבואו חשבון עם נתניהו, מה גם שיש לו נימוק משכנע: הוא לא קיים את ההבטחה לברקת (ולציבור) כדי שלא ליצור תקדים.

גנץ הפקיר, בלי להסביר את התנהגותו את חברי-הכנסת שלחמו בגזרת מאיר כהן (צילום: ראובן קסטרו)

את השיעור הזה גנץ כבר חסך לעצמו, כי אמנם נתניהו הוא אשף בו אך גם גנץ הצטיין בו עוד בימיו כמפקד זרוע היבשה ורמטכ"ל, שהתנכר אישית למתאמצים למענו. הוא הפקיר, בלי להסביר את התנהגותו, לא לפני וגם לא אחרי, את חברי-הכנסת שלחמו בגזרת מאיר כהן. סתם כך, באטימות, בגבהות-לב, מאחורי הגב שאינו נרפא לעולם מהדקירה, כפוליטיקאי עבש ללא הנחת טירון.

אצל שמעון פרס, כשרקח ב-1984 עם אריאל שרון בבית ידידם המשותף עזריאל ענב בסביון את הממשלה המשותפת עם יצחק שמיר, בעוד מפלגתו טועה לחשוב שהוא חותר לבכורתה הבלעדית, זה היה תקני ולאחר 40 שנות פוליטיקה. גנץ נזקק לשנה אחת. כצפוי, המועל באמון שולחיו ושליחיו התכסה באצטלת פטריוט. על כך נאמר, פטריוט מורעלוט.

עוד בוואלה!

אחרי שלוש מערכות בחירות שהסתיימו עם תיקו, נתניהו הוציא מגנץ ניצחון משולש

לכתבה המלאה

גנץ אינו ראשון החייבים - לא שניתן לגבות ממנו את החוב - בהכאה על חטא. קדם לו אלוהים, שלא היה עירני דיו להתערב כשהסיני שתה את מרק העטלף וגם לא כשיעקב ליצמן החריג מסיבות פורים ותפילות המוניות מכללי הריחוק. יתכן שהיה עסוק בניטור הכתבים המקורבים לנתניהו, לוודא שאכן צולמו ביום חול ורק קלסתרם המוקלט והמשודר באיחור מחטיא את הרבים בשבת קודש.

לגנץ לא סוגדים ולא מתפללים. הימנעותו מתביעה להדחת ליצמן, עד שביקורת ציבורית חריפה עוררה אותו לתוספת מאוחרת לרשימה הצמוקה של תנאיו, שיקפה את להיטותו להיכנע באמתלת הקורונה. בשיטת המיקוח המקורית של גנץ, קודם מרימים ידיים ואז רבים על הדרגש העליון באוהל הקצינים במחנה השבויים.

חליפה לדחליל

הפיכתו הקוטבית ממחוקק פסילתו של נאשם לראשות ממשלה לתומך בחוק המכשיר את השרץ חושפת את תהומות ההידרדרות, המוסרית והתכסיסית. גנץ, המרכיב המיועד של הממשלה, ויתר על ראשוניות ההובלה לנוכח סירובו הנחרץ של נתניהו לפנות את התפקיד. למה? ככה. כי נתניהו התעקש. ומדוע נתניהו התעקש? כי אם גנץ יהיה באפריל ראש ממשלה, נתניהו אף לא יוכל לכהן בממשלה, לפי הלכת דרעי. בהמשך, בסתיו 2021 ובעוד משפט נתניהו משתרך, יתחלפו השניים בתפקידיהם, ובלבד שהחוק ישתנה ותוכנס בו פיסקת התגברות על הלכת דרעי.

אם זה ההסבר, הטיפשות בו מתחרה בבורות. אין צורך בשינוי החוק כדי לחדול לדרוש משרים-נאשמים להתפטר. כבר היום, ומאז 2001, סעיף 23 לחוק יסוד הממשלה מציין מתי על שר להתפטר - לא עם הגשת כתב האישום נגדו, לפי הלכת דרעי מ-1993, אלא רק כאשר בית משפט מחוזי מרשיע אותו ומוסיף קביעת קלון. גם כיום, שר-נאשם יכול לאתגר את ההנחה המקובלת שהלכת דרעי עדיין תקפה.

סעיף 18 לאותו חוק, והדברים ידועים ואף יגעים, עוסק בקשר שבין משפט ראש הממשלה לבין מועד התפטרותו, שהיא כהתפטרות הממשלה כולה ולכן אינה דומה להרחקת אחד השרים מהממשלה. סעיף 18 מאלץ את ראש הממשלה להתפטר לאחר הרשעתו בקלון וכתום שני הליכים בכנסת. הוא אינו מתיר לנאשם להרכיב ממשלה ואינו מעניק יתרון ליצור האגדי המתקרא "רצון הבוחר", שמאז ביטול חוק הבחירה הישירה (שם נולד הסעיף, כאיזון בין רה"מ לבין הכנסת שנבחרה במקביל) הוא למעשה רצון הנבחרים, חברי-הכנסת שכרתו עסקה למשיחת אחד מהם לראש הממשלה.

רצוי, שפסילת נתניהו תטלטל שוב את המערכת ותזרוק לפח את כניעת גנץ (צילום: פול צלמים, עמית שאבי)

נכון אף לראות בסעיף 18 החלטה של המחוקק להסיג את הרוב בכנסת, אם הוא מצדד במושחת, מפני טוהר המידות, כי אם 61 ח"כים אינם מממשים את סמכותם להדיח את ראש הממשלה שהורשע בקלון יבוא החוק לכפות זאת. כך ראש הממשלה מכהן, להבדיל מראש ממשלת מעבר, ולקראת הרכבת ממשלה - זאת השאלה הממתינה ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ובעקבותיו בג"ץ, להביע סוף-סוף עמדה כלפיה, באיחור יקר שהטיל את ישראל לבחירות שלישיות ושרבב את קשיי הקמת הממשלה למשבר הקורונה.

יתכן, רצוי, שפסילת נתניהו תטלטל שוב את המערכת ותזרוק לפח את כניעת גנץ, כך שהנשיא ריבלין, בסבב נוסף של התייעצויות, ייאלץ למצוא מועמד אחר להרכבת הממשלה. לגנץ זה כבר אבוד: חבריו-לשעבר ואביגדור ליברמן, היודע להתחשבן עם מי שפגע בו, לא יניחו לו. הוא יגורש בזפת ובקוצים. אבל גם אם חקיקה בהולה חדשה, סלחנית למושחתים, תכשיר אותו ובה בעת תכלול גם למעלה מן הצורך סעיף 23 משוכתב הפוטר את ממלא-מקום רה"מ מהלכת דרעי, הרי זה אפשרי גם עכשיו - ואם כך מתבטל תירוצו של גנץ, שנתניהו מוכרח להיות ראשון.

האמת הפשוטה, היורקת בפרצופם של בוחריו בשלוש המערכות, היא שבני גנץ אינו מעז להיות ראש ממשלה. מסעו המדומה לניצחון היה המרוץ ממיליון תומכיו ואל זרועותיו של החונך המצליף בו, בסגנון עדות סאדו-מאזו. הוא נוהג כאילו הפסדו הוא נצחונו, כי בעוד שנה וחצי יקבל את הראשות מוכן ומנוסה. מרוב עיסוקו בעצמו, אינו מבחין עד כמה שרף את גשריו למי שלא ימחלו לו לעולם על ששיטה בהם, וכי גם אם יישא בתואר ראש הממשלה, כשלפקודתו סיעה שגודלה חמישית בלבד מהממשלה ופחות ממחצית מהליכוד, זאת תהיה חליפה לדחליל, כאילו החרדים סרבני הגיוס בירושלים, השורפים בובת חייל, הלבישו אותה במדי רב-אלוף.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully