גנץ בגד במיליון ממצביעיו, והלך להתפקד לממשלת נתניהו

עובר אורח נקלע לרחובה של עיר, מול סניף בנק. מכונית נעצרת בחריקה, גבר יוצא ממנה בריצה ומבקש, "שמור לי רגע על האוטו". האיש נענה; למה לא, אם אפשר לעזור. כעבור דקה נשמעת ירייה, הנהג חוזר בריצה מהירה עוד יותר, שק תפוח בידו, קופץ למכונית ודוהר משם.

זאת הגרסה התמימה. גרסה אחרת, משוכללת: האזרח מבין שהבנק נשדד, וכשהשודד יוצא הוא מחליט לחבור אליו ונוסע איתו לחלוקת השלל, כשהוא מאמין שהשודד יהיה נדיב כלפיו וגם ישאיר אותו בחיים.

והגרסה האפלה מכולן: זה לא עובר אורח, אלא שוטר שהוצב שם כדי ללכוד את השודד, קלייד בארו הנודע לשמצה, והפיתוי המשחית הופך אותו לשותפו. בני וקלייד.

בנימין גנץ, רב-אלוף בדימוס, קיבל את פטיש היו"ר כדי להכות במסמר האחרון בארונו הפוליטי. הפוליטיקה הישראלית, שראתה הרבה תרגילים ועיכלה הפתעות ותהפוכות, עמדה היום נדהמת ודוממת. שפל כזה לא היה. הייאוש מהדמוקרטיה מעמיק. (החברה האזרחית - עמותות, עתירות, מחאות, הפגנות, מקצת מהתקשורת - עדיין מפרפרת) ההתנגדות הפוליטית ספגה מכה אנושה.

גנץ עבר זובור משפיל במיוחד, כשחבריו החדשים מהליכוד, מכפישיו עוד הבוקר ומעל כולם שכנתו מירי רגב, הצביעו בעדו והרעיפו עליו ברכות לבביות, מגחכות לאידו, ממרפקים אותו כמנהג ימי הקורונה. לא במקרה בחר במעריצה ממפלגתו שתלתה בו עיני עגל, מיקי חיימוביץ', ללחוש לה ולשדר לציבור, הפעם בלי פצחנות איראנית, שמעולם "כל כך לא רציתי להיבחר למשהו", המסכן. ככה זה אצלו: כשהוא רוצה להיבחר, אינו מצליח, וגם ההיפך נכון.

בדרכו למעמד הנכסף של גדול הבוגדים הפוליטיים בתולדות ישראל עבר גנץ שלושה שלבים. כללית, מאז בחירות אפריל אשתקד, נשא את דגל ההתנערות מבנימין נתניהו, חשוד על סף כתב אישום ובמהרה נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. מלכתחילה בצבצו אצלו סימני פריכות ורפיסות ונכונות להיכנס תחת כנפי נתניהו להשתלמות שבסופה יוסמך לראש הממשלה, אבל לא הרי מאמץ כושל כהרי מעילה באמון.

השלב השני נפתח לפני שלושה שבועות, כשגנץ יצא מבחירות מרץ 2020 חמוש ב-61 ממליצים, עם כל חברי הרשימה המשותפת ובלי אורלי לוי-אבקסיס. אז גם התברר שאינו מצליח לכפות את מרותו על שניים מחברי הכנסת שנבחרו בזכותו, אחד המזכיר שחיונית שטיפת יד (הנד) ושני שמצווה להישאר בבית (האוז). גנץ נזקק רק לעצבים חזקים, כדי להגיע לסוף תקופתו כמרכיב הממשלה, בעוד ארבעה שבועות (כולל ארכת שבועיים), כשהאחריות לסיכול הקמתה של ממשלה משותפת לכחול לבן ולליכוד מוטלת על הנדל-האוזר ועל הליכוד. עצבים לא היו לו. הוא לא חתר למגע; אולי חתר למיטה, לנוח מעמלו, להתפקד אצל נתניהו.

ברור איך היה נתניהו נוהג במצבו של גנץ. מפרפר, מתמרן, מתמקח, מבטיח אותה הטבה לשלושה גורמים שונים ומשאיר אותה בכיסו. מי שגרף שלוש פעמים יותר ממיליון קולות כתשליל ביבי נפל מיריבו כמעט בכל ממד, חוץ אולי - גם זה לא בטוח - מכשירותו להיות סגנו. לפי ביצועיו העלובים של גנץ, ייתכן שנתניהו היה מקרקס אותו גם בתפקיד הסגן של עצמו.

וחטא על פשע, השלב השלישי, ביומיים האחרונים. גנץ הניח לח"כים שלו להוביל מהלך פוליטי ומשפטי להפלת יולי אדלשטיין ולבחירת מאיר כהן ליו"ר הכנסת. שמו של כהן נכלל במפורש בנוסחה שהגיש היועץ המשפטי של הכנסת, עו"ד איל ינון, לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ולחבריה בבג"ץ. גנץ הוליך שולל את חיות, כשהשתמש בהחלטתה להניע את גלגלי החלפת אדלשטיין בכהן כדי לחבור לנתניהו. בכך גרם לעליון להיכנס לקרב קשה על סמכות הרשות השופטת מול המחוקקת. יצא שגנץ, לא פחות מאדלשטיין, אחראי לבזיון בית הדין.

ולא רק בשופטים בגד גנץ, לצד הבגידה בבוחריו. הוא שלח את הח"כים של כחול לבן, ובתוכם במיוחד את אנשי יש עתיד, להסתער ולנצח - רק כדי לסגת במורך-לב ולהסגיר את היעד שנכבש לידי האויב. הוא נהג בסיעת יש עתיד כבמאהבת שסר חינה וביאיר לפיד, אישית, כמו במדחת יוסף. במלחמת וייטנאם נפרעו לוחמים אמריקנים ממפקדי מחלקות ופלוגות שנואים בפיצוץ רימוני רסס, "פראגינג" בעגה הצבאית. גנץ הוא הקצין הראשון שביצע פראגינג במחלקה שלו.

מילה לא נשמעה הערב מפי גנץ על כתבי האישום של נתניהו. כלא היו. מאחר שהקורונה מצדיקה הכול, עוד יקום גנץ ויסביר שהצפיפות בבתי הכלא מעודדת תחלואה ומחייבת חנינה כללית, שבמקרה תחול גם על נאשמים.

שותפו של גנץ לבגידה, גבי אשכנזי, יאפיל עליו במהרה, אם אשכנזי ינחת בביטחון וגנץ בחוץ, ולא להיפך. בממשלות נתניהו אין שום חשיבות למשרד החוץ. תואר ממלא-מקום ראש הממשלה ריקני. מהדהדים ממנו נלעגי עבר כמו יגאל אלון, כשנאחז בתואר הסגן כשהחיים והצעירים חולפים על פניו, ויגאל ידין, כשאריאל שרון איים עליו באכזריות באחת מישיבות ממשלת בגין, "הסגן, היום אפשיט אותך ערום ועריה על השולחן". המ"מ, ייקרא גנץ בלגלוג, משכיח את ימיו כרמטכ"ל.

אשכנזי, לעומתו, יהפוך את משרד הביטחון - לאחר שיפרק את הקירות בחיפוש מכשירי הקלטה מימי אהוד ברק ויצטלם עם הנשיא יחד עם חברו החדש יואב גלנט - למעוז שיחזיר לו משהו מדימויו הצבאי מלפני עשור. אשכנזי היה להוט אף מגנץ להתמגנט לליכוד. אפשר להבין, אם גם לא להצדיק, את חשבונו המעשי, המתנכר לשיקולים ערכיים. בשנים קודמות, כשהתלבט אם ומתי להסתכן בפוליטיקה, רצה לבוא בראש סיעה של כחצי תריסר אישים, לערך כמו איציק מרדכי במפלגת המרכז או בוגי יעלון בתל"ם. מאחר שנרתע, והגיע ברגע האחרון לגשר בין גנץ ללפיד, נותר לבדו, ללא עוצמה מספרית. אילו הצטרף עכשיו ללפיד וליעלון בהתנגדותם, היה אשכנזי מסכל את בגידת גנץ. הוא עודד אותה, ואם יצליח - בניגוד לנפתלי בנט - להפוך למצביא מלחמת קורונה, עוד יהיה לו עתיד פוליטי בזמן שגנץ יפרוש לראש העין, או שמא בשן ועין.

המהלך כולו, על מחירו האישי הבלתי-הפיך ("אל תגנצץ אותי", יתרה ישראלי ברעהו כשיחשוש מבגידה), נגזר מההנחה שנתניהו, הנאשם, לא ייפסל משפטית להרכיב ממשלה. גנץ הרי יצביע נגד יוזמותיו מאתמול, לחקיקה שתמנע מנתניהו להתמודד בבחירות הבאות. הכול, שוב, תלוי בבג"ץ. לכאורה, היו לפחות שלושה סימנים לעמדת העליון בנשיאות חיות, בסוגיה זו: העדפת טוהר המידות על רצון הבוחרים, בפסיקות קודמות; אמירתה של חיות ש"דבר לכל עת" כי נתניהו טרם התמנה למרכיב הממשלה; הערת השופט נועם סולברג, באותו הקשר, שמאחר שההרכבה הוענקה לגנץ ולא לנתניהו, העותרים שביקשו סעד נגד הנאשם נמצאים "בפרוזדור ולא בטרקלין".

אין לדעת בוודאות כיצד היה בג"ץ פוסק בסוגיה זו בעוד חודש, אילו גנץ ניסה במלוא כוחו, נכשל והעביר את ההרכבה באמצעות הנשיא ריבלין לנתניהו. אבל קל לשער, שתרגיל הסרק בבג"ץ השבוע, בשליחות גנץ כהכנה לפניית פרסה שתחזיר את אדלשטיין, בזבז תחמושת יקרה, החליש את העליון ועלול לגרום לשופטים להימנע מפסילת נתניהו. אם כך יקרה, גנץ ייזכר לא רק כפוליטיקאי רפה ובוגדני, אלא גם כמי שהעמיק את השחיתות שיומרתו להיאבק בה פיתתה מאות אלפי ישראלים לתת בו אמון שנשדד.