תפילות מסתוריות וכנף של חסידה: "התרופות היהודיות" נגד המגיפות

(בווידאו: אל על הוציא טיסת חילוץ לישראל מקולומביה)

בעבר, בימים של מגיפה מתפרצת, פנו אזרחים ברחבי העולם לא פעם לעזרה מקמעות ולחשים, ולבני אדם שהכינו אותם. כך היה גם סיפורה של הגברת הזקנה מרת פיגה גולדה, אישה צנועה וחסודה, שהייתה מומחית ובקיאה בקמעות ולחשים. בכל ירושלים הכירו אותה בזכות אותן יכולות נסתרות. סיפורה הובא לפני 110 שנה בעיתון "הצבי" ונדמה שהוא נע בין מציאות לבדיה, אם כי הוא מוגדר כ"מעשה שהיה" ומובא על פי "סיפורו של עד ראיה".

מרת פיגה גולדה הזקנה הייתה ממציאה רפואות וסגולות מיוחדות לכל מחלה ותקלה, כפי שמתואר בעיתונו של אליעזר בן יהודה. מסופר כי היו חבויים אצלה קמעות עתיקים וסגולות בדוקות כמו דונג מהבדלה, כנף חסידה לבנה, טבלאות שונות, וגווילים כתובים בסתרי תורה, ברמזים ותגים. "עוד לא קרה אף פעם שקמע שתלתה פיגה גולדה על צווארו של חולה, לא תהא מביאה רפואה שלמה", נכתב. אפילו הרופא חיים הצרפתי היה רועד מפניה.

גם אם מרת פיגה גולדה הזקנה היא דמות דמיונית, הרי שהיא מבוססת על מציאות ומסורת יהודית שנמשכת כבר מאות שנים - הניסיון למצוא בקמעות מענה למחלות, מצוקות והגנה מפני צרות ופגעים, כמו גם בקשה לעזרה בפרנסה טובה. בשנים בהן פעלו פיגה גולדה או כותבי קמעות כמוה, היה בוודאי ביקוש גדול לסגולות ולברכות שלה. מדי מספר שנים נפגעו יושבי הארץ ממגיפת הכולרה, הנחשבת כמגיפה העולמית הראשונה של העולם המודרני, שהחלה להתפשט בראשית המאה ה-19.

דן בראל, בספרו "רוח רעה" העוסק במגיפת הכולרה והתפתחות הרפואה בארץ ישראל, כותב כי "המגיפה התפשטה במהירות מדהימה על פני יבשות, וקטלה בייסורים אלפי אנשים בתוך ימים ואף בתוך שעות מרגע הופעתה. האימה שהתלוותה למגיפה הייתה כה גדולה, עד שלעתים לא הייתה דרושה יותר משמועה על הופעתה כדי שהמוני תושבים יימלטו אל עבר ההרים, הרחק ככל האפשר מנתיב מעבר הכולרה. עצם קיומה של המגיפה כה החריד את הציבור, עד ששמה נהפך לקללה השגורה על לשונם של רבים המתארים מקרה שלילי, בלי שיקשרו אותו בהכרח לאותה מגיפה אימתנית".

לצד התפתחות הרפואה בעולם, אנשים המשיכו להאמין בכך שכוחות עליונים שיכולים לשמור עליהם מפני פגיעתה הרעה של המגיפה. נשיאת קמעות שנכתבו על ידי מומחים לדבר, הייתה עניין מקובל בעת התפרצותה.

המגיפה שפגיעתה הייתה הרעה והקשה מכל, במשך מאות שנים, היא מגיפת הדבר. ההתפרצות הראשונה המתועדת של מגיפת דבר בהיסטוריה של המזרח התיכון הייתה "מגיפת יוסטיניאנוס", על שם קיסר ביזנטיון, שהגיעה ממצרים לארץ ישראל בשנת 542-541 לספירה. כרבע מאוכלוסיית האימפריה נספתה במגיפה, ובמהלך השנים היא הכתה במקומות שונים בעולם. לישראל ולמזרח התיכון שבה המגיפה הנוראית אחרי כאלף שנה, כשהתפרצויות דבר פשטו במזרח התיכון לאורך המאה ה-16. החוכמה המקובלת בירושלים קבעה שגל חדש מכה בעיר בכל שש או שבע שנים.

בספריה הלאומית מרוכז אוסף קמעות גדול, כמו גם פשקווילים המתייחסים לתופעה. חן מלול, עורך תוכן בספריה הלאומית, ריכז את אותם קמעות שנועדו להגן מפני מגיפות ושמורים בספריה הלאומית. מלול אומר כי "בחיבוריהם של כמה מקובלי צפת, אנו מוצאים שמקובלי העיר הקדושה נלחמו במגיפה, בין השאר, באמצעות קמעות".

כך לדוגמה, קמע שמיוחס לאר"י הקדוש ("קמע זו למגפה מהאר"י הקדוש") נמצא בספר "שער היחודים" של רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. לדברי מלול "מדובר למעשה בשני קמעות מחוברים - קמע עליון וקמע תחתון. אומנם הקמע לקוח מהדפסה מאוחרת של הספר, הכוללת תוספות ופירושים רבים על חיבורי ויטאל והאר"י, אבל גם בהדפסות מוקדמות של היצירה מופיע הקמע - או גרסאות אחרות שלו". הקמע המדובר הודפס בשנת 1855 בעיר למברג, כיום לביב, במערב אוקראינה. אגב, האר"י נספה במגיפה בשנת 1572, כשהוא בן 38 בלבד.

כתב יד נוסף השמור באוסף משפחת ביל גרוס בספריה הלאומית, נקרא "תפילות נגד המגפה". כתב היד נפתח במילים "שויתי יהוה לנגדי תמיד", ומיד לאחר מכן מזמור צ"א בתהלים, שבו שר הדובר על ההגנה שחש תחת כנפי האל, ומציין את הצרות שיחסכו ממנו ובהן "דבר הוות" - ביטוי המפורש כמגפות ומחלות קשות.

לדברי מלול, "בהמשך מסופר סיפור עצירת המגיפה בידי אהרן הכהן והקטורת שהקטיר, נוסף על מה שנקרא כמו מתכון". הוא מציין כי "בניגוד למקובלי צפת, שהשתמשו בשמותיו הנסתרים של האל כדי להושיע את עצמם, בחרו מחברי כתב היד לשלב טקסטים קאנוניים המספרים על ניצחון אלוהים על מגיפות שונות שפשו בעם ישראל. היות שהכתיבה היא כתיבה איטלקית מרובעת, ושם הצעיר שעבורו הוקדש כתב היד (נכתב שם "לזכות הבחור נעים יוסף צמח גבריאל דונאטי יצ"ו") - אפשר לשער שכתב היד חובר באיטליה, סביב המאה ה-18 או ה-19".

באיטליה, המדינה המתמודדת היום באופן הכואב ביותר עם התפרצות הקורונה, נכתב כנראה גם קמע נוסף, בעת מגיפת כולרה שהתפרצה במהלך המאה ה-19. כתב היד שמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.

הקמע נועד להגן מפני ה"קולירה מורביץ שנתפשטה בקצת מדינות", ובתקווה ש"לא תאונה אלינו רעה לא יקרב באלהנו". לדברי מלול, "כתב יד זה, כמו רבים אחרים מסוגו, מקשר בין שמירת חוקי השם שניתנו למשה בסיני לבין בריאות היחיד והקהילה בימינו (המאה ה-19). ההבטחה נכתבה בפשטות: 'כי אני אדוני רופאך, ועוד כתיב וזרחה לכם ירא שמי שמש צדקה ומרפא בכפניה"'.

מלול זיהה כי בפשקווילים מאוחרים השתנתה והתרחבה משמעות המילה "מגיפה". המילה החלה לשמש עבור תיאור של כל חולי שפשה בארץ ישראל - ביולוגי, תיאולוגי או מוסרי. לדוגמה, בתמוז תשמ"א (1980), נדפס ונתלה פשקוויל שהזהיר מפני "מגיפת הארכיאולוגיה" בארץ הקודש, ה"מתפשטת והולכת לדאבונינו יותר ויותר, מזמן לזמן מתגלים אזורים חדשים, אשר מגיפת הארכיאולוגיה אחזה בהם, בדרום ובצפון ובמרכז".

על מגיפה אחרת, שמלווה אותנו עוד מימי היישוב העברי בארץ, אנו קוראים בפשקוויל ישן יותר "פרצה בתוכנו מגיפה של מכירת והאכלת נבלות וטרפות".

הקמעות נכנסו גם לפוליטיקה הישראלית, ויתכן כי מהמגיפה הנוכחית יישמרו בספריה הלאומית קמעות נגד קורונה, שפעילי ש"ס חילקו בבחירות האחרונות. שימוש בקמעות במערכות בחירות בישראל מקובל כבר מ-1992, אז חילקה ש"ס לציבור הבוחרים קמעות של הרב כדורי. בעקבות כך נוסף סעיף לחוק הבחירות לכנסת, הקובע כי המשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע באמצעות השבעה, קללה, נידוי, חרם, נדר, התרת נדר, הבטחה להעניק ברכה, או מתן קמע - עונשו מאסר חמש שנים או קנס.