שני טרמפיסטים מנסים לחטוף את גנץ. הוא חייב להשתלט על ההגה

אילו היו יועז הנדל וצבי האוזר פוליטיקאים ממולחים, אפשר היה להחמיא למיומנות התכסיסית שלהם. הם השתלטו על תפקיד שובר השוויון בין בני גנץ לבנימין נתניהו, שלכאורה התייתם מאביגדור ליברמן ומהרשימה המשותפת ככל שהבשילו מגעיהם לתמיכה בגנץ. הנדל והאוזר מיצבו את עצמם כמי שאינם בכיסו של גנץ. יש להם תג מחיר: סגן-שר, בתחלופה ביניהם, במשרד מרכזי, אולי אף בביטחון. במקרה קיצוני, שר, במכסה של תלם, סיעתו של בוגי יעלון.

אבל הנדל והאוזר הם אנשי עקרונות, שהגיעו לפוליטיקה כדי לקדם רעיונות ולא את עצמם. אותם לא יקנו בכיסאות, לא מעור צבי ולא מעור יועז. כשהציבו לגנץ וליעלון את אתגר ההתנגדות לעסקה עם המשותפת, המעיטו בחשיבותה של עובדה בסיסית: גם לזולת יש שאיפות, יצרים ורגשות.

החזית שנראתה קשה ביותר לפני שבוע, כשנודעו תוצאות הבחירות והתברר שניתן להפיל את נתניהו ברוב של 62 - או לפחות 59 - נגד 58, היא הבוקר הנשלטת מכולן. בעקבות מגעי גנץ עם הרשימה המשותפת מתגבשת ההבנה שאליה חתרו מנהיגי הרשימה, איימן עודה ואחמד טיבי, להימנעות שלושת אנשי בל"ד בהצבעת האמון על ממשלת גנץ, כשתוצג בכנסת. זאת לא תהיה הצהרת אהבה, רק הכרה בכך ש"כן" לגנץ הוא האמצעי היחיד לומר "לא" לנתניהו.

גזרה אחת שעודנה עמומה, בחזית זו, היא עמדת ליברמן - האם הוא מעוניין להצטרף לממשלה מבראשית (מה שעלול לצנן את נכונות המשותפת לתמוך בה) או להמתין עד לאחר כינונה. התקדימים מלמדים שליברמן אינו להוט להמריא עם הממשלות ושהוא קצר-רוח מכדי להישאר בהן עד הנחיתות. אם כך, ודאי שאין סיבה שיתעקש הפעם, שהרי בכך תימנע הקמת הממשלה ולנתניהו ינעם.

נותרו האוזר והנדל, פצצות-זמן שבחרו ברגע זה להצית את הפתיל. ברגע שגנץ מיזג את תל"ם לתוך "חוסן לישראל", נכתב שזהו משגה חמור שלו, רכישת אורווה של סוסים טרויאנים, ועוד במחיר מופקע. אפשר להבין מדוע השתלם לפייסבוק להוציא מקופתה 19 מיליארד דולר לקניית ווטסאפ, כדי להצטייד בנכס ולסלק מהשוק מתחרה. אין נימוק משכנע להענקת ארבעה-חמישה חברי-כנסת ליעלון, שלא היה מצליח בבחירות אפריל 2019 יותר מאיתמר בן גביר או מאורלי לוי-אבקסיס.

קבוצת יעלון הורכבה מנעלבי נתניהו, שנותרו נאמנים לקו המדיני של הליכוד. המחלוקת שלהם עם מפלגת האם, שהעניקה להם תפקידים נאים (שר הביטחון, מזכיר הממשלה, ראש מערך ההסברה) עד שנתניהו התנער מהם כי העדפותיו השתנו, אינה רעיונית. הם ליכודניקים מינוס נתניהו. בכך אינם שונים מקודמיהם, גם מלשון קדימה, ליכודניקים אוהדי אריק שרון שחזרו הביתה לאחר ששרון נרדם. אלא שנתניהו ער, בועט ונאחז.

שתיים מתכונותיו הבולטות של יעלון הן נקמנות ורכרוכיות. בהיותו ראש אמ"ן, בבחירות 1996, הצביע בעד נתניהו בהתמודדות עם שמעון פרס, כי התקומם על תרגיל שרקמו עוזרי פרס, בהסתמך על חומר מודיעיני - שתילת שאלה עיתונאית, בתדרוך בתום מבצע "ענבי זעם", האמנם נכון שאיראן דרבנה את חיזבאללה לפעול כדי לגרוע מסיכויי פרס. קל לו יותר להגיב כך כלפי מקורות ירי מאשר לאכוף את סמכותו. כרמטכ"ל הוא רצה למנות את אל"מ גל הירש, קצין האג"ם המצטיין של פיקוד המרכז במבצע "חומת מגן", למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה 35. רצה, אבל לא מימש את רצונו. לנוכח התנגדותם של אלוף פיקוד חדש, משה קפלינסקי, ומפקד זרוע היבשה, יפתח רון-טל, ויתר. רמטכ"ל אחר היה מסכם, מודיע ולא נרתע מעימות עם זוטרים ממנו.

הפעם זה שונה, ויעלון נזעק ורתח, כי האוזר והנדל - המציגים את עצמם לנוכח המשותפת כשומרי נגיעה ואותו כמופקר, יחסית - מאיימים הן על הסבירות הגבוהה להפלת נתניהו, שנוא-נפשו של יעלון מאז שסילק אותו כדי לתגבר את ממשלתו בליברמן, והן על הישרדותו הפוליטית של יעלון. אם בגללם לא תקום עכשיו ממשלת גנץ, כחול לבן תאבד את טעם חייה ותתפורר עד לבחירות הבאות. ליעלון, בן 70 בקיץ, לא צפוי גלגול עצמאי נוסף, ואם הוא יוחזק אחראי לכישלונו של גנץ, שום מפלגה לא תיגע בו.

זה חל שבעתיים על גנץ, הנהג ששני טרמפיסטים מנסים לחטוף, ושהוא מחטיף להם מרפק למושב האחורי כדי לחזור ולהשתלט על ההגה. גנץ לא יוביל מפלגה לבחירות פעם רביעית בתוך שנה וחצי. ראשו מתחכך בתקרה. הוא אינו בגין, שדיכא מרידות, התמזג והתגבר ולבסוף ניצח. גנץ גם אינו נתניהו, ששלוש פעמים רצופות בשנה החולפת נכשל - בנוסף לכשלונותיו ב-1999 וב-2006 - ועודנו שם. מנתניהו יכול גנץ ללמוד איך משעבדים מפלגה, ואף ארבע בגוש, כולל החתמה על טפסים, שבועות ונדרים. מה פשוט יותר מהטלת משמעת סיעתית בהצבעה המכוננת. אחר כך יכולים ההנדלים וההאוזרים לקבל חופש הצבעה בנושאים מדיניים ולהציל את נפשותיהם.

ולא רק להם יש מצפון. כל ח"כ ופשרותיו. יואב סגלוביץ', לשעבר מפקדם של חוקרי ליברמן, יכול במאמץ קל לחשוב על שותף רצוי יותר (וזה נכון גם בכיוון הנגדי). עומר ינקלביץ' אולי אינה מאוהבת בחקיקה החילונית של ליברמן. אז מה? האוזר והנדל אינם טהורים יותר והמגע עם הרשימה המשותפת אינו מטמא יותר.

מגוחך במיוחד במסע הצלב של האוזר והנדל, שאינם מוכנים להבליג על הצבעה אחת ויחידה של המשותפת שתפיל את נתניהו, בשעה שלנתניהו לא היה קושי להסתייע במשותפת בשתי הצבעות - לפיזור הכנסת, כדי שגנץ לא ינסה להרכיב ממשלה, ולבחירת מבקר המדינה, כדי שיסוכך על נתניהו.

האוזר והנדל השאירו לעצמם פתח מילוט, בדמות מיצוי חלופת האחדות, כאילו לא ידעו מראש שאין לכך סיכוי, ובצדק, כל עוד נתניהו עומד במריו. מתווה המוצא ממשברון התמימות הקדושה של הנדל והאוזר, המעכב רגעית את חילופי השלטון, כבר כתוב - אך יתכן שהפסד הזמן והעצבים יצא בשכר תרגולו של גנץ במנהיגות - בשלב זה, עדיין רק פנימה, לתוך מפלגתו. בני "חייבים להתקדם" גנץ למד שכדי להתקדם בנתיב חסום, חייבים לפעמים לדרוס.