נכנסתי למיון, יצאתי אל החלל: כך נראה יום של "רופאת קורונה" במתחם בידוד

אני מגיעה לבית החולים בבוקר, ומקבלת משמרת מהרופאה התורנית. היא מספרת לי על בחור בן 27, ששהה שלושה שבועות בספרד - ברצלונה, ולנסיה - ונפגש עם איטלקים רבים. בשבוע טרם עלייתו למטוס הוא חש רע באופן כללי, והיו לו כאבי שרירים, שיעול ונזלת. במטוס עלה לו החום עד 39, והוא החליט שיותר בטוח להגיע למיון לפני שהוא מגיע הביתה.

"ואיפה הוא כעת, בבידוד?" אני שואלת.

"ממתין באגף מחמש בבוקר", היא עונה.

"ומישהו חשב שהוא צריך בידוד?"

"אין הנחיה מספרד, לכן האחות האחראית החליטה שאין צורך".

אני עושה סיבוב באגף עם הצוות הסיעודי לראות את המטופלים, אלו שממתינים לבדיקה ואלו שממתינים לעלות למחלקה. אני מציצה על הבחור הצעיר שחזר מספרד. הוא שוכב על המיטה, בלי מסכה, המזוודה מהטיסה לצדו. הוא מחכה שייגשו אליו.

אצלי בראש המחשבות רצות: יש סיכוי סביר שיש לו קורונה. יש לי ילדים קטנים. האם אקח את הסיכון ואכנס לבדוק אותו? אולי עם מסכה? אולי אתלבש ואתמגן מחשש להידבקות בקורונה? ואם כן, איך זה ייראה לשאר המטופלים ומלוויהם אם אתמגן כדי לבדוק מטופל שאף אחד לא חשב להכניס לבידוד במיון?

אני מתייעצת עם רופאים אחרים לצדי. לאף אחד זה לא נראה קריטי, אבל אף אחד מהם לא הולך לבדוק אותו במקומי. לבסוף אני מקבלת הנחיה מהרופא האחראי במיון: "תיכנסי אל המטופל ותתשאלי אותו היכן היה ומה הסיפור. ואם את חושבת שהוא צריך בידוד - נוציא אותו ל'נקודת הטריאז הקדמית'" - זה הכינוי המכובס לאוהל מחוץ למיון לבידוד מטופלים עם תסמינים החשודים כקורונה. עוד נחזור אליו.

ועדיין, לא הרגשתי בטוחה. התקשרתי לרופא מומחה למחלות זיהומיות, שהסכים איתי, והוחלט להוציא את החולה אל אוהל הבידוד. בתשאול הסתבר שהמטופל בכלל לא נפגש באמת עם איטלקים, אלא אולי ראה בודדים. ככל הנראה, היה לו זיהום נשימתי, אך החשש לקורונה היה נמוך מאוד.

אחרי שעה קיבלנו הנחיה שכל מטופל מגיע מחוץ לארץ - נכנס קודם לבידוד בתוך "נקודת הטריאז הקדמית" עד להערכה רפואית ותשאול. כנראה ההחלטה שקיבלתי לא הייתה כזו גרועה. הוקל לי. אחרי יומיים יצאה הנחיה של משרד הבריאות, לפיה גם כל מי ששהה בספרד נדרש להיכנס לבידוד.

בכל מה שקשור לקורונה, למרות כמות המקרים הרבה בסין ומחוצה לה, עדיין ישנה אי-ודאות. ההנחיות משתנות משעה לשעה, ההערכות משתנות מרגע לרגע - ובהתאם אנחנו מקבלים בקבוצת הווטסאפ של רופאי המלר"ד (המחלקה לרפואה דחופה) הודעות על הנחיות מיגון, אוכלוסיות יעד נוספות בסיכון לקורונה, הנחיות לנשים בהריון ועוד.

המיון מתנהל בסך הכל כרגיל. בנוסף לתפקוד השוטף, במחלקה ישנה קבוצה של שמונה רופאים ורופאות שכל יום החל מהשעה 16:00 אחר הצהריים ועד הבוקר אחראים על מתחם הקורונה וערוכים לכל תרחיש: במקרה הקל לקבל מטופלים חדשים ולרשום את התרופות הקבועות, ובמקרה הקשה לנהל על החייאה.

מדי יום יוצא לבידוד הרופא הייעודי לקורונה, ומתמגן אינספור פעמים ביום. דרך המיגון קשה לראות - נכנסים אדים למי שחובש משקפיים - וקשה לשמוע, והרי בכל זאת צריך להאזין בסטטוסקופ מתחת למסכת פנים, כובע, ומגן פנים. בימים שאני "רופאת קורונה" אני לא רואה מטופלים אחרים, אלא עסוקה בעיקר בלהתמגן, לתשאל ולהחליט אם יש צורך בבדיקת קורונה או בבדיקה אחרת, ואם יש צורך באשפוז של המטופל. אם אני תורנית במיון אני ממשיכה עד הבוקר.

בשבועות הראשונים בקושי הגיעו מטופלים עם תסמינים: בעיקר שיעול או חום פחות מ-38 מעלות, אבל הם חזרו מהמזרח ולכן באו להיבדק. ככל שמרחיבים את הבירור למדינות נוספות, כך גם נוספים המטופלים. מדי יום נבדקים עשרות כאלו. השבוע אובחן המטופל הראשון עם קורונה שהגיע קודם למיון. כמובן, כמו כל השאר, הוא חיכה ב"נקודת טריאז הקדמית", שוחרר לאחר שנלקחה הבדיקה, וכשחזרה תשובה חיובית נקרא לשוב לאשפוז במתחם הייעודי לקורונה.

"מתחם הקורונה" הוא מתחם סגור מחוץ לכותלי בית החולים שיבא בתל השומר. אם בית החולים תמיד נראה לי כמו יקום מקביל, אז מתחם הקורונה מרגיש כמו החלל: מקום שקט עם בניין מבודד, אוהל גדול שבנוי על חצץ באמצע שום מקום, ואנשים שמתלבשים כמו אסטרונאוטים.

המתחם מחולק לשני אגפים: מזרחי ומערבי. בתחילה האגף המזרחי אכלס את החבר'ה שחזרו מהספינה היפנית ולא נושאים את הנגיף. האגף המערבי אכלס את המטופלים שנושאים את הנגיף. מאז שכל נוסעי הספינה השתחררו לביתם, המתחם כולו התמלא בנשאי הנגיף. חלקם עם תסמינים קלים וחלקם עם דלקת ריאות.

המקום מתפקד בצורה בלתי רגילה. יש חמ"ל שמתקשר עם הצוות הרפואי ומקפיץ אותנו בעת הצורך. יש גם את בניין המאושפזים בבידוד, שבו אין אף אחד אחר מלבדם, למעט מכשור רפואי מתקדם ורובוט שמאפשר לתקשר עמם.

המאהל של הצוות נמצאת במרחק של כ-100 מטרים מבניין המיון. זהו מאהל גדול שבו "גרים" אחיות ואחיות, עם ריבוי מחשבים ומצלמות המתעדות כמעט כל תזוזה של הדיירים, שיסגרו את הדלת, שלא יפתחו חלון יתר על המידה, בסגנון "האח הגדול". הצוות מתקשר עם הדיירים ומנחה אותם לבדוק לעצמם חום, לחץ דם ודופק כשלוש פעמים ביום, או לפי הצורך, ואם יש צורך לשוחח עמנו, הרופאים, אנחנו זמינים. אף אחד לא נכנס.

לפני שבועיים הייתי הרופאה האחראית בפעם הראשונה. בערב התקשרו מהחמ"ל והקפיצו אותי למתחם, גם כדי להעריך את זמן הגעתי למתחם בעת הצורך, וגם כדי לתרגל את ההתמגנות המלאה.

תלבושת המיגון חשובה אך מסורבלת ולכן התרגול. היא כוללת ערדליים, סרבל, שני זוגות של כפפות, מסכה ומגן פנים. מחוץ למאהל יש אוהל המיועד להתלבשות, ועל דפנותיו תלויות תמונות המסבירות את הסדר הנכון להתמגנות - כדי שבמקרה של דחיפות רפואית לא נתבלבל ונסכן את עצמנו. בתוך האוהל, בסוף ההתמגנות, גם תלויה מראה שעושה פלאשבק לימינו בצבא, כמו אומרת: "חייל, שפר הופעתך!".

הסרת המיגון לאחר מגע עם המטופלים היא הבעיה העיקרית הגורמת להתפשטות הנגיף בין צוותים רפואיים, ולשם כך גם ישנו אוהל התפשטות ביציאה מהמתחם. בתוכו נמצא כיסא פלסטיק צבוע באדום ("הכיסא המזוהם"), שניתן לשבת עליו ולהסיר את המיגון לפי הסדר הנכון ובזהירות. גם לצורך כך יש תמונות ופחים מסודרים, ועל זה והרבה יותר חשוב להקפיד.

אז "הוקפצתי" לתרגיל, למזלי היה בסך הכל שקט במהלך הלילה. הטיפול נעשה בשימוש בטכנולוגיות מתקדמות, ולמזלנו ולמזלם של המטופלים, טרם נאלצנו להיכנס לבניין עצמו בו הם מתגוררים. יש תחושת שליחות ואחריות גדולה יותר למרות שהחולים כעת "פשוטים" יותר מבחינה רפואית ביחס למטופלים ברפואה דחופה או בפנימית. יש אווירה של "לא נודע", אך בהחלט מאתגר. מיקום מקביל - לתחושה של "על הירח".

תמיד התייחסתי לעבודה שלי כאל יקום מקביל. כי באמת קורים דברים הזויים, ואז אתה יוצא הביתה והשמש זורחת כרגיל, ואנשים מסתובבים בעולם כאילו כלום לא קרה. התחושה במאהל הקורונה השקט על החצץ מאוד מזכירה את הירח. אולי זה קשור לעובדה שאנחנו מקריאים לאלון, ילדי הבכור, כל היום סיפורים על מערכת השמש.

הכותבת היא גל בן-חיים, רופאה בכירה בתת-התמחות רפואה דחופה, בית החולים שיבא-תל השומר