מובארק זנח את המו"מ בין ישראל לפלסטינים, וייזכר רק כהערת שוליים

במצרים הפרעונית, המתקיימת עד עצם היום הזה, סגנו של פרעה אינו חשוב כלל, ולכן הוא שורד עד למינויו כפרעה החדש. זאת הייתה סגולתו של אנואר סאדאת, כסגנו של גמאל עבד אל נאצר, וכשסאדאת נרצח - תכונתו של חוסני מובארק.

אבל היה הבדל מהותי בין מובארק לבין שני קודמיו. נאצר - שהנהיג למעשה את כת הקצינים החופשיים, אך כקצין זוטר למדי השכיל גם הוא להעמיד תחילה בחזית דמות בעלת מעמד ציבורי, גנרל מוחמד נגיב - היה מנהיג סוחף, גדול מנהיגי ערב עד שהתפתה לאתגר את ישראל במשבר מאי-יוני 1967. סאדאת חתום על שתי הכרעות גורליות, לפתוח במלחמת יום הכיפורים ולכרות שלום עם ישראל (השנייה הייתה גלומה בראשונה, אך בירושלים לא הבינו זאת). מובארק, הממשיך, נרתע מכל יוזמה. הוא רק רצה לשבת בארמונותיו בשקט. ואכן, נאצר שלט 18 שנה ומת מהתקף לב בגיל 52. סאדאת הוסיף לכך את עשור שלטונו ונפל בקליעי מתנקשים בגיל 62. מובארק, בנוסף לאופיו הסביל והזהיר, למד את הלקח והאריך ימים, בשלטון (שלושה עשורים) ובכלל.

לאסונה של ישראל, מובארק לא היה סאדאת, ואף לא עבד אל-פתח א-סיסי, שותפה הביטחוני היציב כיום; אבל לאסונה הגדול עוד יותר, לא היו בירושלים, רוב שנותיו, ממשלות מפוכחות ונועזות, כנדרש ממיצוי תהליך השלום עם מצרים כך שיקיף גם את ירדן, סוריה ולבנון. סאדאת העדיף את טובתה של מצרים וחתם על שלום נפרד, אך בתנאי שיכלול גם אוטונומיה לפלסטינים. מותו סיפק למנחם בגין הזדמנות לסיפוח הגולן ולקבורת האוטונומיה. מובארק רטן אך לא התעקש. הוא שקע יחד עם יצחק שמיר במחלוקת השולית על טאבה והניח לחזית המזרחית של הדיפלומטיה הערבית להזיז את המחוג מהמלך חוסיין ליאסר ערפאת.

ישראל סבלה באותן שנים גם מהתיקו בין שמיר לבין שמעון פרס ומסירובו של ממשל רייגן להתערב בתהליך, כדי לסייע לפרס להשיג הסכם עם חוסיין. שר החוץ ג'ורג' שולץ אמר לעוזרו הפעלתן ריצ'רד מרפי כי תמיכה בהסכם כזה עלולה להשפיע על הפוליטיקה הישראלית. חוסיין קלט את המסר, ניתק מגע מהשטחים ופינה את הזירה לערפאת.

כממשיכו של סאדאת בקו הפרו-אמריקני, שהרגיע את הצבא המצרי בזכות הסכם קמפ דיוויד בסיוע צבאי, התייצב מובארק נגד איראן של חומייני ולפיכך גם לצד עיראק של סדאם חוסיין. אולי משום כך טעה קשות, כמוהו כמלך ירדן, בהערכתו שסדאם לא יפלוש לכוויית. לבסוף התעשת ויחד עם סוריה וערב הסעודית השתתף בברית שבמרכזה הכוחות האמריקניים.

שלטונו של מובארק נשען על שירותי המודיעין של עומר סוליימאן ועל שחיתות מקורבים אישיים וצבאיים. הוא לא קידם את מצרים ולא הפיח בה רוח חדשה. אולי אין זה אפשרי כלל, אך לגנותו ייאמר שלא התאמץ לחדש.

השלום עם מצרים הוא ההישג האסטרטגי הגדול ביותר בתולדות ישראל. למובארק נודע בו תפקיד שולי, בעיקר על דרך השלילה - הוא לא נסוג ממנו גם בתקופות משבר. בחלוף השנים, ככל שהתברר שאינו טורח להטיל את כובד משקלו למען קידום תהליך אוסלו שאחד מצמתיו החשובים נרשם בקהיר, הפך מובארק להערת שוליים, מקף ארוך בין נאצר וסאדאת לבין תסיסת 2011, האחים המוסלמים עם מוחמד מורסי והשלטון הצבאי המחודש של סיסי.