רבע מהמשפחות קרובות לעוני, פערי ענק בין העשירונים: תמונת אי השוויון

ההכנסה החודשית הממוצעת של העשירון העליון גדולה פי 12 מההכנסה של העשירון התחתון - כך עולה מדוח מרכז אדווה, שמתפרסם היום (רביעי) ומציג גידול בפערי ההכנסות בין העשירים לבין העניים. בנוסף לכך, הדוח מעלה כי רוב ההכנסות משכר דירה הולכות לעשירונים העליונים וכי המעמד הבינוני בישראל הוא מהקטנים ביותר במדינות ה-OECD.

על פי הדוח, בשנת 2018 ההכנסה הממוצעת ברוטו של משקי בית שבראשם עמד שכיר עמדה על 66,584 שקלים בעשירון העליון - לעומת 5,501 בעשירון התחתון בלבד. בשלוש השנים האחרונות, משנת 2016, הכנסתו של המאון העליון - האחוזון הגבוה בעשירון העליון, גדלה ב-20%. לעומת זאת, הכנסתו של העשירון החמישי גדלה ב-10% בלבד.

הסוגיה הבולטת בדוח היא הגידול בהכנסות במאון העליון: כך, בשנת 2018 שכירה מהמאון העליון הרוויחה 138 אלף שקלים בממוצע - נתון גבוה פי שמונה מזה של העשירון החמישי. הוא אף גבוה משמעותית, פי 2.4, גם מההכנסה הממוצעת של תשעת המאונים הנותרים בעשירון העליון.

במרכז אדווה מגדירים את השכירות הפרטית כהסדר של העברת הון מהשכבות מעוטות ההכנסה לשכבות המבוססות. 10% מכלל משקי הבית היו בשנת 2018 בעלי שתי דירות ומעלה, כשבמרבית המקרים הדירה או הדירות הנוספות מניבות הכנסות מתשלומי שכר דירה או שנושאות תשואה מעליית שווי הנכס. "דירות פיננסיות" הן נחלתה של השכבות המבוססות בעיקר. 35.2% ממשקי הבית בעשירון העליון החזיקו בבעלותם שתי דירות או יותר - בהשוואה ל-14% ממשקי הבית בעשירון השמיני ול-5.3% ממשקי הבית בעשירון החמישי.

בשנת 2018, סך ההכנסה משכר דירה עמדה על 17.06 מיליארד שקלים. מתוך הכנסה זו, 7.18 מיליארד שקלים הגיעו לעשירון העליון, 3.1 מיליארד לעשירון התשיעי ו-1.7 מיליארד לעשירון השמיני. כלומר - שלושת העשירונים הגבוהים קיבלו יחד 70% מסך ההכנסות משכר דירה של כלל משקי הבית, כשהעשירון העליון לבדו גרף כ-42% מהכנסה זו.

מהצד השני של המתרס מצויים מי שאינם רוכשים דירה ופונים לשוק השכירות הפרטי. שיעור הישראלים שגרים בשכירות בקרב כלל משקי הבית עלה מ-24.3% בשנת 1997 ל-28% בשנת 2018. בתקופה זו, העלייה בשיעור המגורים בשכירות בלטה במיוחד בקרב זוגות צעירים, נשואים בגיל 20-24, ומשקי בית מעשירוני הביניים 4 עד 7.

מהדוח עולה כי בעוד שנרשם גידול בצמיחה, השכר צומח בקצב נמוך. בעבר, בשני העשורים שבין 1968 ל-1989, הגידול בתמ"ג לנפש היה מלווה בעלייה מקבילה של השכר הריאלי. אלא שבתחילת שנות ה-90 נפתח פער בין השניים, כשהתמ"ג לנפש החל לגדול יותר מהשכר הממוצע. בשנים 2013-2014 הגיע לשיאו הפער בין שיעור הגידול בתמ"ג לנפש לבין שיעור הגידול בשכר הריאלי.

בשנת 2017, 22.6% מהשכירים בישראל קיבלו שכר נמוך. נתון זה מציב את ישראל במקום גבוה, ולא מאוד מחמיא, בהשוואה למדינות המערב שבהן השיעור הממוצע עומד על 15.4%. ב-OECD מגדירים שכר נמוך כשכר שאינו עולה על שני שליש השכר החציוני במשק, והוא כולל רק שכירים העובדים במשרה מלאה.

שיעור המשתכרים עד שכר מינימום עמד בשנת 2017 על 33.6%. לעומת זאת, בשנת 2015 הוא עמד על 30.8%. ראיה לכך היא שרבות מהמשרות שנוספו למשק היו בשכר מינימום. הגידול הרב ביותר נרשם במיוחד בקרב המשתכרים בהתנחלויות החרדיות והוא עומד על 55%. ביישובים הערביים הוא עומד על 45%, בעיירות הפיתוח על 37%, בהתנחלויות הלא חרדיות 31% וביישובים המבוססים על 26%.

הדוח מצא כי פירמידת השכר לפי מוצא, מגדר ולאום איננה משתנה. בשנת 2018, בראש טבלת השכר ניצבו גברים אשכנזים שעלו לארץ עד 1989, עם שכר ממוצע 18,772 שקלים. אחריהם, גברים אשכנזים מדור שני עם 16,483 שקלים.

בהמשך הטבלה נמצאים גברים מזרחים מדור שני, עם שכר של 14,153 שקלים. גברים מזרחים מדור ראשון שעלו עד 1989 קיבלו שכר ממוצע שך 13,578 שקלים.

לעומת זאת, גברים אשכנזים שעלו לארץ אחרי שנת 1990 קיבלו שכר של 13,179 שקלים, ונשים אשכנזיות מדור ראשון שעלו עד 1989 קיבלו 11,918 שקלים. בתחתית הטבלה נמצאות נשים ערביות ונשים יהודיות יוצאות אתיופיה - עם 5,722 שקלים ו-5,619 בהתאמה.

בשנת 2018, לכמעט מחצית ממשקי הבית שבראשם עומד מבוגר או מבוגרת בגילאי 67 ומעלה, כלל לא הייתה הכנסה מפנסיה - 44.7%. בסך הכול, בשנת 2018 ל-20.7% ממשקי הבית, שהעומד בראשם הוא שכיר או עצמאי, כלל לא הייתה הפרשה לפנסיה.

רק 47.2% ממשקי הבית בעשירון התחתון, שבראשם עומד שכיר או עצמאי, הפרישו לחיסכון לפנסיה. בעשירון השני, השיעור עמד על 63.8% ובעשירון השלישי - על 74.9%. מהעשירון הרביעי ואילך שיעור ההפרשה לחיסכון פנסיוני עמד על הטווח שבין 83% ל-88%.

מהדוח עולה כי רק 53.8% ממשקי הבית הישראליים נמנים עם המעמד הבינוני. כך, ישראל היא בעלת המעמד הבינוני מהמצומקים ב-OECD - קטן מזה של כל החברות האירופיות בארגון, למעט אסטוניה וליטא.

חיבור של משקי הבית שמתחת לקו העוני ושל משקי בית הקרובים לעוני (משקי בית שהכנסתם היא בטווח שבין קו העוני ל-25% מעל קו העוני) מעלה כי בין 2003 ל-2012, שני הרבדים הקיפו כ-28% מכלל משקי הבית. ב-2016 נרשמה ירידה ל-26.6%. בשנת 2018 נרשמה ירידה נוספת בתחולת העוני הרשמית ויחד עם אוכלוסיית קרבת העוני עמד השיעור הכולל על 26% ממשקי הבית - אחת מכל ארבע משפחות לערך. יש לציין כי חלק מן הירידה בתחולת העוני הרשמית ב-2018 מוסבר על ידי דגימה חסרה של האוכלוסייה במזרח ירושלים.

בסך הכל, אי השוויון הצטמצם במקצת אך הוא עדיין גבוה מאד: מדד הג'יני המעודכן ביותר שפרסם המוסד לביטוח לאומי, לשנת 2018, הוא 0.3559. זהו הנתון הנמוך ביותר מזה כשני עשורים. עם זאת, הוא עדיין גבוה מזה של רוב המדינות החברות בארגון ה-OECD.

בין שאר הנתונים שעולים מהדוח מתברר כי בעוד ההוצאה של משקי בית על ביטוחים משלימים ופרטיים והשתתפות עבור תרופות וטיפולים עמדה בשנת 2000 על 4.6 מיליארד שקלים (בהתאמה למחירי 2018), הרי שב-2018 היא גדלה עד כדי 14.4 מיליארד שקלים.

רק 32.7% ממי שנמנו עם גילאי 17 ב-2010 הגיעו עד ל-2018 לאחד המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. מן הנתונים בתחום החינוך עולה גם כי ההוצאה הכספית בשנת 2018 לילדים עד גיל 18 על שיעורי עזר וחוגים עלתה עם המעמד הכלכלי של משק הבית. במשקי בית יהודיים, ההוצאה לילד על שיעורי עזר וחוגים ברובד הגבוה עמדה בממוצע על 401 שקלים לחודש - פי עשרה מזו של ילד המצוי מתחת לקו העוני או בקרבתו. במשקי בית ערביים, ההוצאה ברובד הבינוני עמדה בממוצע על 100 שקלים לחודש לערך - פי חמישה מזו של ילד המצוי מתחת לקו העוני.

ישראל ממוקמת במקום גבוה בקרב מדינות ה-OECD בכל הקשור לביצועי מערכת הבריאות הציבורית. ב-2017 עמד שיעור תמותת התינוקות על 3.1 ל-1,000 לידות חי, שיעור שהציב את ישראל במקום טוב ב-OECD. יש לציין בהקשר זה כי בשנת 2018 שיעור תמותת התינוקות בקרב ערבים - 4.8 - היה כמעט כפול מזה של יהודים ואחרים - 2.5 תינוקות לכל אלף לידות חי.