העליון קבע: סכנה שאישה תעבור מילת נשים - עילה לקבלת מעמד פליט

(בווידיאו: תלמידים מפגינים נגד גירוש חברתם בקריית גת, דצמבר)

בית המשפט העליון הכיר היום (ראשון) בסכנה כי אישה תעבור מילת נשים כעילה לקבלת מעמד פליט. בכך הפכו השופטים דפנה ברק ארז ועופר גרוסקופף החלטה קודמת של משרד הפנים. השופט יוסף אלרון, שנותר במיעוט, סבר כי יש לדחות את הבקשה.

מילת נשים מוגדרת על ידי ארגון הבריאות העולמי כפעולה כירורגית שכרוכה בהסרה חלקית או מלאה של איבר המין הנשי החיצוני, או בכל פגיעה אחרת באיבר המין המתבצעת שלא מסיבות רפואיות, אלא כחלק ממנהג דתי או ממסורת קהילתית תרבותית. השופטת ברק ארז ציינה כי מדובר "במעשה אלים המבוצע בכפייה, בדרך כלל בקטינות רכות בשנים, באופן הגורם להן נזק חמור ובלתי הפיך".

העתירה עסקה בזוג תושבי חוף השנהב שנכנסו לישראל באופן לא חוקי בשנים 2004-2005, ושתי בנותיהן בנות שבע ו-13 שנולדו כאן. הם טענו בעתירה, באמצעות עו"ד מיכל פומרנץ ואסף וייצן, כי בנותיהם ייאלצו לעבור הליך של מילת נשים בכפייה, כפי שאירע לאם עצמה בילדותה, וכפי שביצעה סבת המשפחה לאחת מנכדותיה. עוד נטען כי משפחת האם מאיימת על ההורים ודורשת מהם לערוך לבנותיהם את ההליך מטעמים של "כבוד המשפחה" וכי לנוכח סירובם להטיל מום בבנותיהם, הם עצמם צפויים להיות מצויים בסכנת רדיפה.

בקשת בני הזוג לקבל מעמד פליט על בסיס מעמד זה נדחתה, וגם בית הדין לעררים דחה ערר שהגישו. בית הדין הכיר בכך שפחד ממילת נשים כפויה עשוי להוות עילה לקבלת מעמד פליט, ואף הכיר בכך שספק אם גופיה הרשמיים של חוף השנהב יצליחו לספק לבנות הגנה אפקטיבית אם ישובו לאזור מוצאם בצפון המדינה. עם זאת, נקבע כי המשפחה יכולה להתמודד עם הסיכון על ידי העתקת מקום מגוריהם בתוך חוף השנהב.

בית המשפט המחוזי קיבל גם הוא את דחיית בקשת המעמד, מה שהביא את בני המשפחה לבקש לערער לבית המשפט העליון. שופטי העליון הסכימו לדון בערעור פעם נוספת, שכן הם ראו בו שאלה משפטית שטרם הוכרעה. גם הפעם טענה המדינה כי בני המשפחה יכולים לאיין את הסיכון על ידי מעבר למרכז או לדרום חוף השנהב, שם כביכול יכולה הממשלה המקומית לספק הגנה אפקטיבית, בעוד בני המשפחה טענו כי "הגורם המשפיע ביותר על הסיכון הוא הדת והמוצא האתני של הקטינה, ולא אזור המגורים... באופן יותר ספציפי נטען כי למערערים קרובי משפחה המתגוררים באזורים אחרים של חוף השנהב, כך שהסיכון שנשקף לקטינות אינו בלעדי לצפון המדינה".

השופטת דפנה ברק ארז, שכתבה את עיקר פסק הדין, ציינה כי נציבות האו"ם לפליטים רואה במילת נשים צורה של אלימות מגדרית שעולה כדי רדיפה. היא הוסיפה כי "הנחיות הנציבות בעניין קובעות כי ככלל, טענה של נערה או אישה כי היא חשופה להליך של השחתת איבר מינה בכפייה יכולה להקים עילה למתן מעמד של פליטה בהתאם לאמנת הפליטים". ברק ארז אף הביאה פסקי דין מקנדה, ארצות הברת בריטניה ואוסטרליה בהם סכנה כי אישה תעבור מילת נשים בניגוד לרצונה בארץ מוצאה היוותה בסיס להענקת מעמד פליט.

המדינה לא חלקה על כך שחשש ממילת נשים יכולה להוות עילה להענקת מעמד פליט, ובמרכז הדיון עלתה השאלה האם המשפחה שהגישה את העתירה יכולה, כחלופה, להעתיק את מקום מגוריה בתוך חוף השנהב. בהקשר זה ציינה ברק ארז כי המדינה "כשלה בהצגת נתונים משכנעים בדבר היקף ההגנה מפני מילת נשים שמעניקה חוף השנהב לנשים בשטחה".

השופט אלרון סבר כי יש להסתפק ברישיון הישיבה הארעי שהעניקה המדינה למשפחה מטעמים הומניטאריים. מדובר ברישיון דומה למעמד פליט, אך כזה שיש לחדש מדי שנה, וזו בניגוד למעמד פליט - אשר יש להאריך לאחר שנה, אז לאחר שנתיים, ולאחר מכן פעם בשלוש שנים. לדברי אלרון מדובר בסעד דומה מספיק לזה שביקשה המשפחה, ולכן אין צורך להכריע בעתירה. עם זאת, בפן העקרוני, גם הוא סבר כי חשש ממילת נשים כפויה עשויה להצדיק הענקת מעמד פליט.

"אני מסכים, והמדינה לא חלקה על כך, כי סכנה להשחתת איברי מין של נשים עשויה להקים במקרים מתאימים עילת פליטות", כתב אלרון. "לצד זאת, חשוב להבהיר כי אין בכך הכרה גורפת בכל טענת פליטות מהטעם האמור, וכי יש לבחון בכל מקרה לפי נסיבותיו... על מבקשת המקלט להוכיח עילה אישית להכרה בה בתור פליטה, כלומר כי כל התנאים הנדרשים לכך מתקיימים לגביה. נוסף על כך, יבוררו סוגיות העשויות להביא לתוצאה הפוכה, כגון קיום אפשרות סבירה ורלוונטית לשוב לאזור אחר במדינה אשר אין בו חשש לרדיפה"."לא הוצגו נתונים משכנעים על היקף ההגנה לנשים"

השופטת דפנה ברק ארז, שכתבה את עיקר פסק הדין, ציינה כי נציבות האו"ם לפליטים רואה במילת נשים צורה של אלימות מגדרית שעולה כדי רדיפה. היא הוסיפה כי "הנחיות הנציבות בעניין קובעות כי ככלל, טענה של נערה או אישה כי היא חשופה להליך של השחתת איבר מינה בכפייה יכולה להקים עילה למתן מעמד של פליטה בהתאם לאמנת הפליטים". ברק ארז אף הביאה פסקי דין מקנדה, ארצות הברת בריטניה ואוסטרליה בהם סכנה כי אישה תעבור מילת נשים בניגוד לרצונה בארץ מוצאה היוותה בסיס להענקת מעמד פליט.

המדינה לא חלקה על כך שחשש ממילת נשים יכולה להוות עילה להענקת מעמד פליט, ובמרכז הדיון עלתה השאלה האם המשפחה שהגישה את העתירה יכולה, כחלופה, להעתיק את מקום מגוריה בתוך חוף השנהב. בהקשר זה ציינה ברק ארז כי המדינה "כשלה בהצגת נתונים משכנעים בדבר היקף ההגנה מפני מילת נשים שמעניקה חוף השנהב לנשים בשטחה".

השופט אלרון סבר כי יש להסתפק ברישיון הישיבה הארעי שהעניקה המדינה למשפחה מטעמים הומניטאריים. מדובר ברישיון דומה למעמד פליט, אך כזה שיש לחדש מדי שנה, וזו בניגוד למעמד פליט - אשר יש להאריך לאחר שנה, אז לאחר שנתיים, ולאחר מכן פעם בשלוש שנים. לדברי אלרון מדובר בסעד דומה מספיק לזה שביקשה המשפחה, ולכן אין צורך להכריע בעתירה. עם זאת, בפן העקרוני, גם הוא סבר כי חשש ממילת נשים כפויה עשויה להצדיק הענקת מעמד פליט.

"אני מסכים, והמדינה לא חלקה על כך, כי סכנה להשחתת איברי מין של נשים עשויה להקים במקרים מתאימים עילת פליטות", כתב אלרון. "לצד זאת, חשוב להבהיר כי אין בכך הכרה גורפת בכל טענת פליטות מהטעם האמור, וכי יש לבחון בכל מקרה לפי נסיבותיו... על מבקשת המקלט להוכיח עילה אישית להכרה בה בתור פליטה, כלומר כי כל התנאים הנדרשים לכך מתקיימים לגביה. נוסף על כך, יבוררו סוגיות העשויות להביא לתוצאה הפוכה, כגון קיום אפשרות סבירה ורלוונטית לשוב לאזור אחר במדינה אשר אין בו חשש לרדיפה".

לבסוף היה זה השופט גרוסקופף שהכריע את הכף. "לא השתכנעתי כי רמת האיום לפגיעה במערערות הקטינות באזורים האחרים היא נמוכה דיה על מנת להצדיק קביעה כי הם מהווים חלופת מגורים סבירה", כתב - ובכך בעצם הצטרף לפסק דינה של השופטת ברק ארז, לפיו הוחלט להעניק למשפחה מעמד של פליטים בישראל.