מח"ש על ספסל הנחקרים: תחבולת נתניהו-אוחנה לפגוע ביועמ"ש עמדה במטרה

הטענה המרכזית נגד מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, לשש שנים שתחילתן בסוף ינואר 2016, הייתה היכרותו הקרובה מדי עם בנימין נתניהו. מבקרי המינוי, ביניהם נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, ראש ועדת האיתור ששקלה מועמדים לתפקיד, חששו שמא מנדלבליט מקורב מדי לראש הממשלה, שלא רק (1) מינה אותו למזכיר הממשלה, אלא גם (2) השאירו בתפקידו למרות רמז עבה מצד היועץ המשפטי היוצא יהודה וינשטיין ו(3) תמך בו בעליל - עד שחדל לתמוך בו - ליועמ"ש.

למנדלבליט אכן נדרש זמן רב מדי להיגמל מהרכנת ראשו כלפי נתניהו, והוא עדיין מתבזה בסלחנותו כלפי שרה נתניהו על חשבונה של מדינת ישראל, אבל הביקורת התבוננה ביחסי השניים מהצד השגוי של העדשה. הבעיה העיקרית אינה שמנדלבליט מכיר את נתניהו, אלא שנתניהו מכיר את מנדלבליט, ויודע איך לפגוע בנקודות התורפה שלו.

בתקופת הביניים שלאחר פרישתו מתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי ומשירות הקבע בצה"ל ולפני מינויו למזכיר הממשלה, בין השאר בהמלצת ידידו ראש הלשכה גיל שפר, ישב האלוף מנדלבליט בחדרון בקומה השלישית של בניין המכון למחקרי ביטחון לאומי ברמת אביב והשלים את עבודת הדוקטורט - לא באכסניה הסמוכה, באוניברסיטת תל אביב, כי אם באוניברסיטת בר אילן. הנושא: "לוחמת משפט", ההתנסות הישראלית. מנדלבליט, חמוש בידע אישי על מעורבות הפרקליטות הצבאית ומשרד המשפטים בסוגיות כסיכולים ממוקדים, פגיעה בבלתי-מעורבים, החזקת קלפי מיקוח אנושיים, דוח גלדסטון וההשתלטות על המרמרה, הדגיש במחקרו את הכורח להוסיף לחזיתות המסורתיות - הצבאית והמדינית - גם את החזית המשפטית ואת החזית התקשורתית-תודעתית. לא הכי מקורי, ככותרת, אך מתועד ומתובל בהבנת מי שהיה בתוך העשייה כיצד מתנהלים המנגנונים בצה"ל, בממשלת ישראל ובערכאות הדין הבינלאומי וגופי החקירה שלהן.

עד כאן הדוקטורט, בהנחיית פרופסורית מבר אילן. כיום נמצא מנדלבליט בשלב הפוסט-דוקטורט, במכון נתניהו להישרדות ובהנחיית המורה הגדול בעצמו, אם גם לא בכבודו.

הצעת ההחלטה לממשלה של נתניהו, בכובעו כאמיר אוחנה, לכונן ועדה שתבדוק את התנהלות המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים, תולשת דף מפנקסו של מנדלבליט ומשתמשת בו נגדו. זאת לוחמת משפט, במובנה הארצי ביותר - מערכה נגד בכיר המשפטנים בשירות הממלכתי, כתוספת לחזית הקבועה, התקשורתית-תודעתית, של מאבק נתניהו לשמירה על חירותו, משרתו, בלפורו ושלוות הנפש העילאית המאפיינת דמויות במשפחתו.

תורת הלחימה של צה"ל התקפית. לוחמת המשפט של ישראל הגנתית. המשפטנים אינם מסוגלים להביא נצחונות; גדול הישגיהם - תיקו, צמצום נזקים, מניעת תבוסות. לא באשמתם: כך מעוצבת הזירה הבינלאומית. היריבים מסתערים, הפרקליטות הצבאית ומשרדי המשפטים והחוץ מנסים להדוף.

מתכונת זאת מועתקת עכשיו למערכה בין נתניהו למנדלבליט. היועץ המשפטי אינו חותר למגע. במקום הבעת עמדה מחייבת נגד כשירותו של הנאשם נתניהו - לא נאשם בעלמא, האיש שמנדלבליט מאשים - להרכיב ממשלה, מסתתר היועמ"ש מאחורי פרגוד שקוף של תיאורטיות. כביכול, מוקדם עדיין להחליט. יחלפו הבחירות השלישיות (בלי שהמצביעים יוכלו לקבל החלטה מושכלת, שתתחשב גם במצב המשפטי המוסמך), יתברר אם לנתניהו יש סיכוי לא-תיאורטי להיאחז בראשות הממשלה, ורק אז ייחווה מנדלבליט את דעתו.

גישה סבילה זו של מנדלבליט נוחה מאד לנתניהו, המעוניין לצלוח את הבחירות ולנסות לשווק - ולא רק מפי מקורביו המודאגים בתקשורת - את הפרשנות המטעה, כאילו חוק יסוד הממשלה מתיר לנאשם כמותו להשיק ממשלה חדשה (להבדיל מהמשך עמידתו בראשות ממשלה קיימת, ככתוב אך שעדיין טרם נבחן בבג"ץ). הבעיה היא שלאחרונה, בגלל מלחמת ההתשה נגד כתבי האישום בחזית התקשורתית-תודעתית, הסתמנו סדקים בסבילות המנדלבליטית. מניתוח זהיר של הסימנים מוכרח נתניהו להסיק שבעוד חודש ידבר היועץ אחרת. זה הזמן, לפיכך, להסלים את מלחמת ההתשה למלחמה כללית, וכיאה ליושב בכסאו של בן-גוריון, להעביר את המלחמה לשטח האויב.

מקובל לדבר על - ולהציע להפריד בין - שני תפקידיו הספק-משיקים ספק-סותרים של היועמ"ש. מכאן, המוסמך בפרשני החוק, כמייעץ לממשלה, ומכאן, התובע הכללי. בפועל, מתוקף שניהם, יש לו תפקיד שלישי, כראש המנגנון העוסק בהם. שם, במרחב היצרים והמרפקים וההעדפות האישיות, היועמ"ש אינו מרחף באוויר הפסגות של בית המשפט העליון (וגם בו, כמומחש בפרשת אפי נווה, הרגליים לעתים מבוססות בבוץ).

כשהוקמה המדינה והתארגנו מוסדותיה הוטל על היועמ"ש הראשון, יעקב שמשון שפירא, לכהן גם כמנכ"ל משרד המשפטים. שפירא מאס בנטל המנהלי וניסה לגלגל אותו דרג אחד למטה, אל פרקליט המדינה חיים כהן. בזכרונותיו כתב כהן שלאחר חצי שנה הבין שנחוץ מנכ"ל במשרה מלאה, בנפרד מפרקליט המדינה. כאשר שפירא התפטר וכהן קודם ליועמ"ש, "הנעתי את שר המשפטים (פנחס רוזן - פליקס רוזנבליט) למנות את פרקליט מחוז ירושלים יוסף קוקיה למנהל המשרד. השר הסכים בשמחה, לא רק באשר קוקיה כבר הוכיח עצמו בשירות המדינה, אלא בעיקר מפני שהיה ספרדי - תוספת רצויה לסגל האשכנזי ברובו".

ומכאן הדירוג, ברמת העניין של מנדלבליט: אם זה מזיק למדינה - לא נורא; פוגע בניהול משרד המשפטים - חבל אך נסבל; פולש לתחומו של היועמ"ש - שומו שמיים, לא יקום ולא יהיה, "מניעה משפטית", יבורכו העותרים לבג"ץ.

נתניהו המריץ את ממשל טראמפ להוציא מהתנור, אפוי לרביע, את חזון - נכון יותר, מתחזון - המדינה הפלסטינית, הנסיגה ממערב לקו הירוק וסיפוח שטחים ממזרח לו. זה היה מעקף ממולח של האיסור על יוזמות מרחיקות-לכת ומתיימרות לקביעת עובדות קשות-הפיכה ערב בחירות. מה רוצים ממני, היה נתניהו מיתמם אילו נדרש להתאפק, זה לא אני - זה טראמפ. איך אוהבים המשפטנים לומר? לאקונה. אסור ליזום, אבל מותר להזמין יוזמה. לכן לא נתניהו אחראי לטרור של הימים האחרונים, בתגובה לתכנית הליכוד בעטיפה אמריקנית חפוזה (ולראייה, הצורך בהשלמת פרטים ומפות לאחר הצגת התכנית). בתלונות נא לפנות לבית הלבן, או לכחול לבן, כי גם בני גנץ הזדרז לתמוך במתחזון.

כך בעניין הקטן של שלום המדינה וביטחונה; יעשה נתניהו כרצונו. הלאה: משרד המשפטים, בחלק שבזכות מהלך ההפרדה - והאפליה המתקנת - של חיים כהן לפני 70 שנה, אינו כפוף ליועמ"ש, אלא לשר לבדו. אוחנה, בממשלת המעבר שלאחר הבחירות הראשונות, פיטר את המנכ"לית אפי פלמור והחליט למנות מנכ"ל מבחוץ. מנדלבליט לא התלהב אך לא מנע; בג"ץ התערב במקומו. רק במאמץ השני, ומתוך המשרד, הצליח אוחנה במינוי מנהלת.

אלה צרות של אחרים, אבל עכשיו עבר נתניהו, עם אוחנה כזרועו הקצרה, להתקפה חזיתית וישירה על בסיס הבית של מנדלבליט. ליועמ"ש כפופה הפרקליטות, על מחוזותיה ומחלקותיה. כשהרמטכ"ל עקר ממשכנו הישן לקומה ה-14 במגדל הקריה, התיישב הפצ"ר - מנדלבליט כחלוץ כובשי השטח המשוחרר - במשרד ששימש את יצחק רבין במלחמת ששת הימים ואת דדו אלעזר במלחמת יום הכיפורים. שמשת חדרו של הרמטכ"ל ספגה אי-מתי בשנות ה-70' קליע תועה כשחוליית מחבלים עלתה על חוף תל אביב. אבל כשהפצ"ר מנדלבליט היה ליועמ"ש, לא קליע מתעופף ולא תועה. זה מטח מכוון היטב.

האות ניתן במאמץ למניעת מינויה של ליאת בן-ארי למשנה לפרקליט המדינה. המאמץ נכשל, אך המסר הובהר. כאיומו הריקני של יאיר לפיד בהקשר אחר, "נמרר את חייכם". ואכן, הקרב הבא, בשני מהלכים, התנהל על מינוי ממלא-מקום פרקליט המדינה, ומנדלבליט הפסיד בו, בסגנון ובתוצאה. וכעת, פשיטת הקומנדו על מח"ש, שהממונה העליון עליה הוא היועמ"ש (אך שבינו לבינה נמצא פרקליט המדינה, וממלא-המקום הפסול בעיני מנדלבליט, דן אלדד, עשוי לחלוק עליו ולהביכו). פתאום, מנדלבליט קורא עיתונים, כולל "ישראל היום" שכידוע לו אין לו שום קשר לנתניהו, ומביא מהם - בלי אימות חקירתי, כנדרש - ראייה לשוחד פוליטי. משונה: מדוע אין לכאורה די בפיתוי גדי יברקן לערוק, מגבול כחול לבן למקום מובטח ברשימת הליכוד, שוחד כזה? רק כשנוגעים בפרקליטות מתעוררת רגישות? ומדוע קובע היועץ שדוח הוועדה הוא משחק מכור לרעת הפרקליטות - הרי הכל עדיין תיאורטי וראוי להמתין לסיום עבודת הוועדה, או שמא כשהוא על המוקד, העיוני הופך מאוד מעשי?

תחבולת נתניהו-אוחנה לפגוע ביועמ"ש באמצעות הושבת מח"ש על ספסל הנחקרים השיגה את תכליתה, ולא משנה אם תיבלם פוליטית או משפטית. בקהל היעד של המצביעים האתיופים שמעו. יותר מכך: הפרקליטות השסועה במגננה ובמלחמת אזרחים, שתיפסק לכל המוקדם כשיתמנה פרקליט מדינה בהליך סדור ומלא, מאבדת קשב ואינה פנויה במלואה למאמץ העיקרי של השנתיים האחרונות בכהונת מנדלבליט - משפט נתניהו. ליועמ"ש היה חשוב להשקיע אישית בשכנוע חברי הכנסת למנוע חסינות מחיים כץ. מצופה ממנו, לכל הפחות, להופיע במעמד הפתיחה של משפט נתניהו.

מוטי גילת דיווח שלשום ב"כאן" שמועדפו של מנדלבליט לפרקליט המדינה, כשתקום סוף-סוף ממשלה, הוא הפצ"ר, שרון אפק. האלוף אפק הוא מועמד טוב מאוד, ואם גנץ יעמוד בראש הממשלה סיכוייו לזכות בתפקיד מצוייים, אך התקינות מחייבת להתנות את מועמדותו בכך שתחילה יפרוש משירות הקבע, לא יתמודד בעודו במדים ויחזור לשנתיים נוספות בתפקידו אם יפסיד. אם אינו רוצה לוותר על המאחז הצבאי, מוטב שימתין עד לפרישת מנדלבליט, לאחר מינוי הפצ"ר הבא, ויתמודד כאזרח על תפקיד היועמ"ש.

מנדלבליט מתחמק כבר שנתיים-שלוש מטיפול במחלה. הוא נזעק רק כשהסכנה מרחפת על החצר שלו. לאתגרי השבועות הקרובים - פתיחת משפט נתניהו וקביעת כשירותו להרכבת ממשלה - נחוצה התעלות לרמה גבוהה יותר של מנהיגות. אחרת, התובע דוקטור מנדלבליט יישאר בלימודי המשך אצל הנאשם.

(עדכון ראשון 14:00)