תגובת מדינות ערב לעסקת המאה הוכיחה שהפלסטינים כבר לא מעניינים אותן

(בווידיאו: הפגנות ענק בירדן נגד עסקת המאה, אתמול)

בין האורחים הבולטים בטקס הצגת "עסקת המאה" של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ היו כמה שגרירים של מדינות ערביות, שלהן אין קשרים רשמיים עם ישראל. הם מחאו כפיים כשהתכנית, שגובשה בחשאי בשלוש השנים האחרונות, הוצגה על ידי טראמפ הנלהב ביום שני. ראש הממשלה בנימין נתניהו הודה לשלושה - נציגי איחוד האמירויות הערביות, בחריין ועומאן - על הגעתם לאירוע.

עד לפני שנים אחדות, תכנית כזו הייתה נזרקת לפח בבירות הערביות, ואיש לא היה שוקל לתמוך בה, אפילו בצורה מסויגת ומעורפלת כמו זו שאולצו להביע עכשיו. בכל זאת, המתווה החדש רחוק שנות אור מיוזמות שלום אמריקניות בעבר, הן של ממשלים דמוקרטיים והן של ממשלים רפובליקניים, מהחלטות של האו"ם ועל אחת כמה וכמה מיוזמת השלום הערבית מ-2002.

בעולם הערבי פרה-אביב ערבי, שלכאורה היה יציב ובטוח, הסוגיה הפלסטינית והסכסוך עם ישראל היו הנושאים הבוערים ביותר. אמנם כבר היו קשרים בין ישראל לבין חלק ממדינות ערב, שידעו עליות ומורדות בהתאם למצב בשטח, אך ההתעקשות הייתה שנורמליזציה של ממש תיכון רק כשתקום מדינה פלסטנית בקווי 67' שבירתה מזרח ירושלים. עד שאירועי העשור החולף סדקו את הקונצנזוס הזה סדקים עמוקים.

לא עוד ישראל נתפסה כאיום קיומי על המשטרים הערביים, אלא התנועות העממיות, חלקן מ"האחים המוסלמים", שסחפו את הרחובות והכיכרות. הסדר הישן מט ליפול, ואל התווך הזה השתחלה גם איראן. האויב של פעם הפך לחבר של היום, וכך מצאו את עצמן ישראל, ערב הסעודית, מצרים שלאחר ההפיכה נגד מוחמד מורסי, בחריין ומדינות אחרות באותו הצד. מודיעין על פיגועים שמתכננת טהראן או סיוע אווירי בבלימת ארגון "המדינה האסלאמית" היו חיוניים יותר מאשר היצמדות לקלישאות וסיסמאות העבר.

אל תערובת האינטרסים המשותפים נוספו שני מרכיבים מכריעים עוד יותר - שני נשיאים לא קונבנציונליים בבית הלבן.

הראשון, דמוקרט, ברק אובמה, האמין, בתמימותו ההולכת ומתבהרת בחלוף השנים, כי ארצות הברית תוכל לצאת מהמזרח התיכון כשיתר השחקנים בו יסתדרו בינם לבין עצמם. הוא נסוג מעיראק ונתן לרוסיה להתבסס במקומה של ארצות הברית, רק כדי לשוב לאזור עם עליית "המדינה האסלאמית".

השני, רפובליקני, דונלד טראמפ, רוצה כמוהו לעזוב את המזרח התיכון ולהפסיק "להיות השוטר של העולם". השוני הוא שטראמפ לא מוכן להגיע להסדרים ספציפיים עם המשטר באיראן, כמו הסכם הגרעין שלא עסק בהיבטים בעייתים אחרים במדיניות של טהראן, אלא רוצה הכול מהכול. וכך קורה שבמקום להחזיר חיילים הביתה, כפי שהבטיח, הוא רק מתגבר את נוכחותם באזור מול התוקפנות של איראן ופגיעותן של בעלות בריתה של אמריקה.

מי שזקוקה אולי יותר מכולן לסיוע הצבאי האמריקני היא ערב הסעודית. מתקפת טילי השיוט והמל"טים, שמיוחסת לאיראן, על מתקני הנפט של חברת הנפט הממשלתית ארמקו חשפו חורים גדולים במערך ההגנה של הממלכה. שנים של השקעה בשדרוג הצבא, בעלות של מיליארדרי דולרים, ירדו לטמיון במבחן הגדול הראשון שלהן.

לכן, ברור מה יותר חשוב למלך סלמאן, או יותר נכון לבנו יורש העצר והשליט בפועל מוחמד בן סלמאן. סוללות פטריוט וכוחות אמריקניים נוספים חיוניים יותר בעני הממלכה על פני התעקשות על מדינה פלסטינית על פי המתכונת המוכרת. בל יישכח החוב של הנסיך הצעיר לממשל טראמ על ההגנה שניתנה לו בימים הראשונים והסוערים שאחרי חיסול העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י.

נראה שרוב המדינות הערביות מעדיפות לשמור על יחסים קרובים עם ארצות הברית על מנת לבלום את איראן, תוך שהן זונחות את תמיכתן המסורתית והאיתנה בפלסטינים. כלפי חוץ הן לא ממש יכולות לומר זאת, וריאד מיהרה להודיע שהמהלך סלמאן שוחח עם אבו מאזן אחרי הצגת התכנית האמריקנית, והבטיח לו את המשך תמיכת הממלכה, אך הצהרותיהן הוכיחו שהפלסטינים כבר לא מאוד מעניינים אותן.

מי שנמצאת במצב הרגיש ביותר היא ירדן. הממלכה הוציאה הודעות תקיפות בחודשים האחרונים נגד ישראל ומדיניותה, ואזהרות מפני ההשלכות לכל תרחיש אפשרי של סיפוח בקעת הירדן או שטחים אחרים, שבהם משתעשע ראש הממשלה בנימין נתניהו חרף נפיצות המצב והסוגיה. אולי זו הסיבה שממשל טראמפ הזדרז לצנן את ההכרזות על החלת ריבונות מידית שטפטף נתניהו שעה קלה אחרי תום הטקס בבית הלבן. פעמיים, בפרק זמן של יממה אחת, הביע ג'ארד קושנר, אדריכל התכנית וחתנו של טראמפ, כי וושינגטון רוצה שישראל תמתין עם הסיפוח.

ירדן חוששת שאובדן השטחים שעליהם אמורה הייתה לקום מדינה פלסטינית לפי כל מתווי העבר יבשר על תחיית הרעיון שהיא הבית הלאומי של הפלסטינים. זהו חשש שקינן בארמון בשנים האחרונות שבהן גובשה העסקה, ועל כן גם ההתקררות המקפיאה של היחסים בין עמאן לירושלים, לפחות אלו שעל מפני השטח.

המלך עבדאללה התעקש בשנה שעברה לקבל בחזרה את נהריים ואת צופר, שהותר הריבונות הישראלים במסגרת ההסכם סימלה את השלום בין שתי האויבות לשעבר. מול הקשיים הכלכליים שבהם נמצאת הממלכה ההאשמית, עליה להלך בין הטיפות כדי לא להכעיס את ארצות הברית ומדינות המפרץ, המעניקות לה סיוע צבאי וכלכלי קריטי, ולהכיל את הרחוב שחלקים גדולים ממנו עוין את ישראל ודורש לנתק עמה את היחסים בכל עת שבה עולה המתיחות האזוריץ. לפי חלק מההערכות, כמחצית מאוכלוסיית ירדן היא ממוצא פלסטיני.

המתנגדות הגדולות ביותר לעסקה הן איראן וטורקיה, שתי מדינות לא ערביות שלהן קשרים קרובים, כולל בפן הצבאי, עם חמאס. בעוד שהרטוריקה של טהראן מתנגנת בפזמון הקבוע שלה מאז המהפכה האסלאמית לפני 40 שנה, זו מאנקרה הולכת ומסלימה. רג'פ טייפ ארדואן, שלארצו יש את הצבא השני בגודלו בנאט"ו, הבטיח שירושלים היא "קו אדום" וכינה את מדינות ערב התומכות בתכנית "בוגדות". היה זה נאום כמעט דתי, של מי שרואה את עצמו כמנהיג האומה המוסלמית, מעין יורש לשליטי האימפריה העות'מאנית.

בסופו של דבר, דומה שהפלסטינים הפסיקו לעניין את מרבית העולם הערבי, לפחות את מנהיגיו. הרשתות החברתיות אמנם גועשות וסוערות, אבל זה נכון כמעט ביחס לכל נושא. לא התקיימו הפגנות זעם גדולות, ואפילו הפלסטינים עצמם לא נהרו לרחובות הגדה במאסות קריטיות. אולי גם הם, כמו האיראנים, ממתינים לראות מה יהיו התוצאות בנובמבר, ואם במקום טראמפ יעלה נשיא דמוקרטי. כל המועמדים הבולטים בפריימריז של המפלגה התבטאו נגד עסקת המאה, שתתפוגג אם ייכנסו לבית הלבן בינואר 2021.