(בווידיאו: המתמחים בסורוקה אחרי ארבע ההתאבדויות בבית החולים, השבוע)
את נ' פגשתי בשנתו האחרונה כמתמחה ברפואה. בחור מבריק, רהוט, נעים ורגיש. נ' היה מתייעץ איתי כפסיכולוגית רפואית לגבי מקרים מורכבים. לפעמים סתם ישבנו על קפה והוא התלונן שלא ראה את הילדים כל השבוע. מאז, עברו כמה שנים עד שיום אחד פגשתי את נ' בסופר.
אחרי חיבוקים, הוא סיפר שהוא עוזב את הארץ. קיבל הצעה מבית חולים בחו"ל. בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו מתרוצץ אחרי הזנב של עצמו, לא רואה את הבית ומרגיש שהוא לא תמיד עוזר באמת. אבל השיא היה כשהגיע הדיכאון. בגלל מודעות גבוהה, הוא פנה לפסיכולוג רפואי פרטי, ויחד עימו הבין כי הוא שחוק עד עפר.
להיות רופא. כמה תהילה, כמה יוקרה, כמה גאווה להורים. האמנם?
עוד בנושא:
בשנה וחצי האחרונות, ארבעה רופאים שלחו יד בנפשם. זאת, ככל הנראה, מעצם היותם רופאים במערכת בריאות קורסת. ואלו רק המקרים שנחשפו, כשמאחוריהם נמצאים רופאים רבים החשים דכדוך ותסכול.
כשהם למדו, אני מתארת לעצמי שהם היו חדורי מטרה: להציל חיים, לרפא, להשפיע. תוך זמן לא ארוך הם נחתו למציאות - בית חולים חסר תקנים, לחץ נפשי בלתי אפשרי וחוסר משמעותי במערכות תמיכה. הכניסו את כל הרכיבים יחד ולהלן מתכון לפצצה מתקתקת שמתישהו תתפוצץ.
משמרות בלתי נגמרות, חוסר בשעות שינה, חולים במסדרון, חולים שמתים מול עיניך כי לא הספקת להגיע אליהם, כי היית צריך לבחור את מי להציל, ואתה רק אחד. לאלה מצטרף מנהל המחלקה הנוזף, והרופא מתרוצץ בתחושה שאף מקרה לא באמת נסגר כמו שצריך.
כשסופרמן מבקש עזרה
מי אשם? זוהי שאלה עמוקה. אולי כולנו. אבל בראש נמצאים אלה שבחרנו שידאגו לנו. מערכת הבריאות קורסת מול עינינו ואנחנו מותירים את הצוותים הרפואיים להתמודד לבד בצרה המשותפת.
כמי שעבדה שנים בבתי חולים, הבדידות של הרופא היא עצומה. הוא מצופה לדקלם את כל תסמיני אלפי המחלות, לאתר, להבריק, ואם לא, פעמים רבות הוא יושפל על ידי מישהו בכיר יותר. אף אחד לא עוצר ושואל אותו: "מה איתך? מה יעזור לך?". הרי הוא רופא, וקצת תקוע בתדמית ה"כל יכול" שלו. כיצד יכול סופרמן לבקש עזרה?
הרופא צריך לקבל, גם אם לא יבקש. צריכה להיות קבוצת תמיכה לרופאים, לאחיות ולכל הצוותים. בכל מחלקה צריך לשבת פסיכולוג רפואי שייתן אוזן קשבת, יעניק לגיטימציה לתחושת הקושי וילמד את הצוותים דרכים להתנהל עם הלחץ. עם זאת, כשמדובר בעוד מיטה מול תקציב לתמיכה, הבחירה היא ברורה - והלחץ גובר.
ייאמר לזכות כמה מנהלי מחלקות שבהן עבדתי, שהם הבינו את חשיבות ההתערבות הפסיכולוגית בצוות והשקיעו בכך מתקציב המחלקה. כתוצאה ישירה מכך, היה שיפור בתפקוד הרופאים ואנשי הצוות שקיבלו מענה שכזה.
עם זאת, הנהלות בתי חולים רבות עדיין אינן מבינות את דחיפות הקמת מערך שכזה, והתוצאות בהתאם. שלא תטעו: גם הרופא האדיש, זה שכולנו נתקלים בו לפחות פעם בחיים, זה שלא יוצר קשר, שעסוק במחשב, שלא מקשיב - גם הוא במצוקה. הוא מוצא מנגנוני ניתוק שמאפשרים לו לשמור על עצמו, אבל הוא לא בחר ברפואה כדי להפוך לכזה. לאורך השנים, ראיתי לצערי רופאים נעימים וחמים נהפכים לקרים וחסרי רגישות. זו לא אשמתם וזו לא הבעיה שלהם בלבד. רופא כזה הופך לרופא לא טוב, ורופא לא טוב מסוכן לכולנו.
אני קוראת ליושבים בכסאות הגבוהים במשרד הבריאות, למנהלי בתי חולים, למנהלי מחלקות שקוראים מחקרים ויודעים מה תוצאות השחיקה: פעלו לשינוי, במיידית. אל תחכו לבא שיסיים את חייו, שימצא עצמו שחוק ומדוכא, שיתנהג אלינו בקור ואולי יפספס משהו כי לא היה פנוי באמת להקשיב. בואו נציל את המציל, כי כולנו זקוקים לו, בגרסה הכי טובה שאפשר.
הכותבת היא פסיכולוגית רפואית מומחית, פורום הפסיכולוגיה הציבורית בישראל.