ההכרזה הצפויה בשבוע הבא על עסקת המאה מגיעה באחת התקופות המוזרות שידעה הגדה המערבית או יהודה ושומרון בעשורים האחרונים. נמנמת יחסית נפלה על הגדה, שקט (יחסי, זה בכל זאת השטחים) בצד הפלסטיני ובצד הישראלי. שני הצדדים נמצאים במקום טוב יחסית, עם רמת חיכוך ואלימות מהנמוכות שידעו השטחים. וכך נשאלת השאלה, למי בדיוק יועיל פרסום התוכנית דווקא בעיתוי הזה? התשובה כמעט קלישאתית וזועקת. שני אנשים בלבד צריכים את התוכנית הזו כרגע: נתניהו וטראמפ. בנוגע לפלסטינים ולמתנחלים בגדה, ספק אם התוכנית הזו תעזור במשהו לשנות את המצב בשטח.
נתחיל בצד היהודי בשטחים. בעוד רגע, אולי כבר השנה, יגיע מספר המתיישבים היהודים בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים) לחצי מיליון. רק לפני כמה שנים הדיבורים על חצי מיליון מתנחלים נשמעו כמו חלומות באספמיה. כעת אפילו חזון המיליון כבר נראה אפשרי. היישובים הישראלים הולכים וגדלים, כולל הערים היהודיות. תחושת הביטחון של התושבים בשיפור מתמיד, למרות שעדיין נרשמים ניסיונות פיגועים.
אל תפספס
ומה באשר לצד הפלסטיני? שם נרשמת אדישות יוצאת דופן של הציבור מלווה בסוג של יציבות כלכלית. הכיבוש נעשה יותר נוח. הגדה המערבית, מוזר ככל שיישמע הדבר, מתבוססת בתוך "נורמליות". בתוך שטחי הגדה, אין מחסומים. כלומר תושב ג'נין שיוצא לחברון, לא ייתקל במחסום, תופעה שעד לפני כמה שנים נשמעה כמו פנטזיה רחוקה. 95% מהצעירים הפלסטינים הם בעלי סמארטפונים. המרכולים מלאים, בתי מלון חדשים נפתחים וכמובן המסעדות ועסקי הנדל"ן שממשיכים בקצב שבו היו בשנים האחרונות ואף יותר. שיעור האבטלה בגדה מגיע לכ-18% אולם הנתון הזה אינו מתייחס לתופעת השוהים הבלתי חוקיים, השב"חים.
בכל יום חוצים מהגדה לישראל 70-80 אלף פועלים חוקיים, עוד 30 אלף פועלים עובדים בהתנחלויות ולצדם עוד כ-30-40 אלף שנכנסים לעבודה בישראל באופן בלתי חוקי. אין כמעט כיום מי שימנע מהם כניסה לישראל והם פשוט עוברים באין מפרע מהגדה לישראל, דרך ערב רב של פרצות בגדר ההפרדה. בעבר עוד ניסתה ישראל לעצור את התופעה הזו ולהילחם בה אולם נראה שבחודשים האחרונים אפילו הניסיונות פסקו ומערכת הביטחון מאפשרת את כניסת הפועלים הבלתי חוקיים לשטחי ישראל, משיקולים של סדרי עדיפויות. התופעה הזו משליכה על המישור הביטחוני כמובן. 140-150 אלף פועלים שהיו מרוויחים כ-100 שקלים ליום בעבודה בשטחי הרשות, מקבלים בישראל כ-250 עד 400 שקלים ליום, ומיותר כמעט לציין שהמוטיבציה של אותם פועלים ובני משפחותיהם לצאת ולעשות פיגועים, נמוכה למדיי.
לצד כל אלה צריך לציין את חלקה של הרשות הפלסטינית. אבו מאזן, שמתקרב לגיל 85, נבחר לפני 15 שנים לתפקיד הנשיא ומאז המערכת הזו שנקראת הרשות הפלסטינית, על עשרות אלפי פקידיה, רושמת התייצבות מרשימה. התיאום הביטחוני בין ישראל לרשות נמשך כהרגלו ומנגנוני הביטחון עוצרים כל שבוע פעילי חמאס, ג'יהאד אסלאמי ואפילו פתח שמתכננים להפר את השקט הזה. וכל אלה מייצרים מציאות כלכלית סבירה, טובה הרבה יותר מזו של עזה או של מדינות ערב השכנות. אין כמובן צמיחה כלכלית ולא ניתן להשוות את כלכלת הגדה לזו של ישראל אך הכיבוש הופך לכיבוש דה לוקס.
במנגנוני הביטחון הפלסטינים ובמערכת הישראלית, מנסים בכל זאת להבין מי או מה עלול להפר את את הסטטוס הקוו הנינוח. אחת התעלומות הגדולות קשורה למצבו של הראיס, מי יקרה ב"יום שאחרי" לכתו. קשה לחזות מראש כיצד ייראו פני הדברים במציאות שכזו. כך גם האפשרות של התפרצות עממית, נוסח "האביב הערבי" נגד הרשות הפלסטינית, יכולה להפר את השקט (היחסי) הזה. והאפשרות הזו עדיין קיימת לנוכח תחושת המיאוס של הציבור הפלסטיני כלפי הרשות. האפשרות השלישית, היא אירוע מתדרדר. התפתחות דרמטית, לא צפויה, במישור המדיני או הביטחוני (פיגוע טרור יהודי) שעלול לערער את המצב ולהתחיל כדור שלג שקשה לחזות את סופו.
אירוע שכזה יכול להיות לדוגמה הכרזה ישראלית על סיפוח שטחים והודעה של הרשות על הפסקת פעילותה, או דוגמה אחרת, הכרזה של ממשל אמריקני עוין על "תוכנית שלום" במרכאות כפולות ומכופלות, שתייצר תחושת מצוקה קשה בקרב הפלסטינים, בציבור ובהנהגה. ולמרבה הצער, נראה שההכרזה בשבוע הבא, שצפויה להיות אוהדת במיוחד כלפי ישראל ועוינת כלפי העמדות הפלסטיניות, עשויה לייצר לא מעט תגובות קיצוניות בצד הפלסטיני, הפוכות למגמות הדומיננטיות כיום בצד הפלסטיני והישראלי. אבל מה לא עושים כדי שנתניהו ינצח בבחירות בעוד כחודש ושבוע וטראמפ יצבור כמה נקודות זכות בשנת בחירות?
