כשאתה מתחנך על ברכי "כנופיית שלטון החוק" ומתפתח בצדק מהותי רב להיות חלק ממנה, תוך קבלת כינוייה זה בחיוך ובהבנה מסוימת, אין לך מנוס מלהיתקל בדרכך בדילמה עניינית, שחוזרת על עצמה שוב ושוב. העניין הזה פוקד אותך שוב ושוב, במיוחד אם אינך נדבך מגורמי האכיפה עצמם, אלא רק מי שעומד בפרץ מבחוץ, מטיף לנורמות חברתיות ולקיום הדין ותומך במי שמופקד על אכיפתו.
להבדיל ממוסד החסינות, הרי שהפרקליטות, המשטרה, המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) ואף רגולטורים שונים בעלי סמכויות חקירה והכרעה בסוגיות פליליות ומשמעתיות בתחומים שונים, מהווים ללא ספק אבני יסוד במשטר הדמוקרטי. אולי אפילו יותר מכך: ללא גורמי אכיפה עצמאיים, ענייניים ובלתי תלויים, אנו נדונים לחיות, מן הסתם, בחברה אנרכית, שמידת שחיתותה רק תלך ותגבר.
העובדה שכחבר הוועדה לבחירת שופטים (משך תשע שנים) וכראש לשכת עורכי הדין בישראל (משך ארבע שנים נוספות), הותקפתי ציבורית ואישית על ידי גורמים אינטרסנטים שונים, פוליטים ואחרים, בכל פעם כשנעמדתי על רגליי האחוריות להגנה על גורמי האכיפה, מעולם לא הרתיעה אותי מעמדתי הנחרצת בעניין. בין היתר, היה מי שפרץ לביתי בדיוק בתקופה רלוונטית, ובמקביל פרצו לביתה של עורכת דין שכירה שלי; הגישו נגדי תלונות אתיות; פרסמו נגדי סרטוני נאצה פשיסטיים ברשת; חיפשו בכליי בעקבות מידע אנונימי בנתב"ג; רדפו אותי פוליטית (ולא חדלים מכך גם היום בחלוף תשע שנים מתפקידי הציבורי האחרון), ומה לא? אבל אני בשלי.
מי שבאמת הרתיע ומרתיע אותי מעמדתי זו הינם דווקא גורמי האכיפה עצמם - הפרקליטות, המשטרה, מח"ש ואחרים. מי שמפריע לי להגן עליהם, מי שמונע ממני או מחליש את עמדתי בנוגע להצדקה העקרונית של פעולותיהם, מי שגורם לי להטיל ספק בעמדתי שלי לגביהם, מי שמפר את נקודת האיזון שביני לביני בעניין תמיכתי העקרונית הבלתי מתפשרת בגורמי האכיפה - היו תמיד גורמי האכיפה בעצמם.
לב העניין הוא התחושה, ששותפה לרוב הבכירים שבקרב גורמי האכיפה לדורותיהם, שהביקורת עליהם היא תמיד בלתי מוצדקת ושמעשיהם ומעשי פקודיהם ברמות השונות תמיד מוצדקים. תחושת הביטחון, ההצדקה, היוהרה המסוימת הזו, אינן משתנות גם כשפרקליטת מחוז נודעת לשעבר סורחת לכאורה או כששוטר חורג מסמכויותיו, ולעיתים אף חורג מאוד. כמעט תמיד יימצא התירוץ, שיוסווה כסיבה עניינית לכאורה, כדי להגן על פרט זה או אחר מקרב הפרקליטים או השוטרים, פן ימוצה עמו הדין.
לא הצלחתי בעבר לשכנע את פרקליט המדינה - ולא הייתי לבדי. היו עמי גם שופטת בית המשפט העליון ופרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל, שר המשפטים וראש לשכת עורכי הדין לשעבר, דוד ליבאי, שופט בית המשפט העליון לשעבר, יצחק זמיר, העיתונאי משה נגבי המנוח ורבים אחרים, כולם חברי "כנופיית שלטון החוק" בעצמם - להסכים לקביעתם המיידית של כללי אתיקה לפרקליטים ולכינונו של מוסד ה"אומבודסמן" בפרקליטות, שאף יבדוק הלכה למעשה יישומם של כללים אלה, כנהוג בכל גוף מנהלי אחר, ובוודאי בגופים בעלי סמכויות מעין שיפוטיות. רק לאחר מאמצים רבים מאוד, ומשחלפו שנים אחדות, הונחו כללי האתיקה ואף נכפתה לאחר מכן נציבת הביקורת על הפרקליטים ועל גורמי תביעה אחרים, מה שלא מנע מלחמת חורמה בה עד להתפטרותה.
החשש: דמוקרטיה נכה
מדוע נזעקתי עתה ומה עורר אותי מתרדמת החורף ששקעתי בה? נושא שיש לי רגישות אישית ועניינית מיוחדת לגביו - זכויותיהם של האנשים בקרבנו, שהינם בעלי צרכים מיוחדים והמאופיינים במוגבלויות שונות, פיזיות ונפשיות. איני אובייקטיבי בעניין ואיני מתיימר להיות כזה.
לאחרונה התבשרנו, כי המחלקה לחקירות שוטרים החליטה שהשוטרים - שתקפו צעיר חרדי, הנמצא על הרצף האוטיסטי, ושמצאו לנכון להכותו בפניו עד זוב דם שניגר על המדרכה ועל הכביש, עליו השכיבו אותו כפות בכוח, כשהוא צועק "מאמי אני רוצה הביתה" ו"אני חינוך מיוחד" - לא יועמדו לדין.
משאירע המקרה, התבטאתי בזמנו במאמר שפרסמנו יחדיו, בתי האוטיסטית שהינה כנראה העיתונאית האוטיסטית הראשונה בישראל, ואנוכי.
אכן, איני מכיר את פרטי תיק הבדיקה ואת הנסיבות המשפטיות המדויקות, וייתכן שבנסיבות העניין זו רשלנות לחוות דעה נחרצת בהיעדר מודעות מקצועית כזו. אולם, ראינו כולנו את סרטוני המעצר האלים של הצעיר החרדי ואת פניו שותתות הדם, שמן הסתם לא נפגעו מגורם שמיימי עלום. איזוקו והכאתו לא פסקו גם לאחר קריאות הסובבים כי מדובר בצעיר אוטיסטי.
הזעם שחשתי על ההחלטה של מח"ש, העלבון העצום והאטימות העולה מהשורה התחתונה של הבדיקה, מובילה אותי שוב אל החשש הוותיק - גורמי האכיפה אינם דורשים מעצמם מה שהם דורשים מהציבור ואף הרבה פחות מכך.
ככל שהמגמה הזו תימשך, לא ישתפר אמון הציבור בגורמי האכיפה. ללא אמון הציבור בהם, לא יוכלו למלא את תפקידם ההכרחי בחברה שלנו. אם לא ימלאו את תפקידם זה, תהיה הדמוקרטיה בה אנו חיים דמוקרטיה נכה ואולי אף תיוותר ללא רוח חיים. אני אוהב מאוד בננות, אבל חושש מאוד מהרפובליקה שתישא את שמן. לשם מובילה אותנו ההחלטה הזו של מח"ש.