"אין כעס, המשכנו הלאה": עשור אחרי, הנשים של גואל רצון בנו חיים חדשים

(בווידאו: יהודית הרמן בראיון באולפן וואלה! NEWS, פברואר 2015)

בחודש הבא ימלאו עשר שנים להתפוצצות פרשת גואל רצון - האיש שחי עם 21 נשים והביא לעולם 49 ילדים, והורשע בעבירות מין חמורות. שנים אחרי, הנשים שסחף אחריו לכת מדברות על ההתמודדות עם היום שאחרי: היציאה לחיים חדשים והמקום שבו הן נמצאות היום.

יהודית הרמן פגשה את גואל רצון כשהייתה בת 17, יצאה מביתו בגיל 29 עם חמישה ילדים, ועברה לקיבוץ שפיים. "עשר שנים עברו מאז. לשמחתי קרה כל מה שייחלתי לעצמי. התחלתי ממקום מאוד קשה, בגיל 29 למעשה הייתי כמו בת 18 עם ניסיון חיים של בת 17 אבל עם חמישה ילדים. הגעתי לקיבוץ שפיים בלי שום השכלה, בלי כלום, זה היה מאוד קשה מכל הבחינות", היא מספרת. "קיבלו אותי בקיבוץ בצורה מדהימה, מחבקת. גם המשפחה שלי והרווחה, זה היה מאוד קריטי לשנים הראשונות. אני די מהר קיבלתי החלטה שאני מקשיבה לקול הפנימי שלי ובונה את עצמי לאט לאט ואת החיים. תמיד ידעתי שאני אגיע למקומות אחרים ואתקדם".

"בהתחלה שלחו אותנו לטיפול פסיכולוגי שהרווחה מימנה, תוך כמה פגישות הבנתי שזה לא המקום שלי, בכלל לא הייתי מסוגלת לשבת ולדבר על מה שהיה. הרגשתי שאין לי סבלנות לבזבז זמן, רציתי לעשות, להשלים פערים, להביא לחיים שלי תוצאות וזה מה שקרה: זה התחיל עם ההרצאות שעשיתי שנתנו לי המון ביטחון. זה ענה לי על צורך, תמיד רציתי להיות מורה. הרגשתי מאוד מוערכת, זה פרץ מפה לאוזן, כבר שמונה שנים", היא מספרת.

אחרי שהתחילה הרמן עם ההרצאות, הגשימה את החלום הראשון שלה ויצרה הצגה על פי סיפור חייה, "שייכת". "איך שהגעתי לקיבוץ התחלתי לכתוב כל מיני טקסטים ובאיזה שלב שמתי אותם במגירה ונתתי להם להתבשל", היא אומרת, "שנה לאחר מכן, כבר חברתי לבמאי בשם אלירן כספי ועשינו מופע מטורף בכל הארץ".

במקביל בחייה האישיים גרה במשך שש שנים עם הילדים שלה בקיבוץ, ובפסח האחרון ימלאו ארבע שנים ליום שבו בני המשפחה עברו לבית משלהם. "זה עוד אבן דרך משמעותית בעצמאות שלי ושל הילדים שלי להתחיל את החיים באמת, זה מאוד מרגש".

"במשך 12 שנים חייתי בכת", היא מספרת, "זו באמת כל תקופת החיים שבה בן אדם בונה את עצמו לקראת החיים הבוגרים. אתה בודק, נוסע, לומד - הכול - ואני בכלל הייתי בכת. יכולתי לשבת במשך עשר השנים האלו ולחשוב על מה הפסדתי, אבל הייתי עסוקה בעשר השנים האלו רק בהווה. היו מדי פעם הבזקים, אבל הם היו באמת לשנייה. אני חושבת שעוד לא באמת התמודדתי עם זה, עוד לא פתרתי את זה באמת. אני שואלת את עצמי הרבה פעמים אם יש בי כעס ולא, אין לי כעס - או שזה עוד לא עלה או שאין בי. המשכתי הלאה".

"תחושת החופש הזאת מלווה אותי כל שנייה", היא מסבירה. "כל שנייה אני מרגישה חופשיה ואני מודעת לזה. זה ממלא אותי ונותן לי כוח, במיוחד מרגיע אותי שהוא בכלא, שם מקומו. הוא אדם מאוד מסוכן. עשה עבירות מאוד קשות, הרס את חייהם של המון אנשים. זה מטורף, כמה נזק בן אדם אחד עשה - אם זה הבנות, הילדים שלנו, ההורים שלנו, האחים, כלכלית למדינה, רק לשקם אותנו עלה מיליונים".

לדבריה, היא זוכרת את התקופה ההיא כתקופה שבה הייתה רק בתוך הריונות ולידות. "זה עבר לי מהר מאוד, הוא היה עושה לי שיחות של 'תביאי עוד ילד ועוד ילד', גם כשהקול הפנימי שלי היה אומר לי מספיק, הקול שלו היה גובר עליי. בסופו של דבר הוא תמיד שלט שם בתוכי. תמיד יש שני קולות כשאת בכת, בגלל זה עושים לך שטיפות מוח, דואגים להשתיק".

הרמן הגיעה אל גואל רצון בעקבות סיפורים שהגיעו אל חברים וחברות מבית הספר. "עברתי גיל התבגרות מאוד קשה, חיפשתי משמעות. הייתי נורא סוערת, הייתי ילדה שמגיל צעיר היו לה שאלות גדולות, תמיד הייתי יותר בוגרת לגילי. אני שמעתי עליו מחברות ובאנו להכיר אותו. היינו קבוצה גדולה של תלמידים מחוף השרון, נכנסנו לזה ביחד", היא מתארת את תחילת הדרך.

"היו סיפורים שהוא עוזר, מרפא, שיש לו יכולות רוחניות, כל מיני סיפורים. שתי חברות שלי סיפרו לי שהוא ריפא אותן, ראיתי עליהן שינויים מטורפים. הן רצו להכיר לי אותו. הייתה לי חברה שהייתה במצב נפשי קשה ופתאום היה לה ביטחון מטורף. אפילו קינאתי בה בלב. הייתי חסרת ביטחון לחלוטין, לא היו לי כישורים, לא האמנתי בעצמי. חוסר הביטחון שלי היה מטורף והוא נתן לי תחושה שאני מדהימה. זה מילא לי צורך עז בגיל 17, ואז היינו באים אליו עוד פעם ועוד פעם והוא טפטף כל מיני דברים. הוא גרם לכולנו להישאב לכת. היינו שלוש בנות מהכיתה והוא גרם לנו להתנתק - קרו דברים עם ההורים בבית, הוא הפך את זה למשהו נוראי, ואז אין לך שיקול דעת, הוא מעוות לך לגמרי את מציאות, הוא שם לנו משקפיים אחרים שדרכם ראינו את העולם, ולאט לאט זה משתלט עלייך".

לדברי הרמן, השוק הגדול היה למצוא את עצמה פתאום עם חמישה ילדים. "לא באמת הבנתי שהבאתי אותם לעולם, זאת טראומה מאוד גדולה. יש לי ילדים עם מורכבויות נוספות, זה היה לא פשוט. היום אני הרבה יותר בוגרת, אני מרגישה שאני כן במקום שאני אמורה להיות בו. הצלחתי להגיע למקום שגם בני גילי נמצאים בו. אני חושבת שאני שם, ואם לא אני קרובה".

כיום, הבן הגדול של הרמן הוא כבר חייל בצבא. "הוא מקסים", היא אומרת, "עושה עם עצמו תהליכים מדהימים, כולם במסגרות מחבקות. כל אחד עשה את ההתקדמות שלו, כל אחד עם התחביבים שלו ומה שהוא אוהב. הסיפור הזה הוא חלק מהחיים שלהם, אבל אני גם שומרת עליהם, זה קיים. הנה רצו שאני אשתתף באיזה תכנית טלוויזיה והבן הקטן שלי ביקש שלא אשתתף - אז סירבתי בנימוס, אבל הם שותפים למסע שלי, באים להרצאות, הצגות, הם רואים את המקום הבריא למרות שחווינו חוויה לא טובה".

למרות ההתגברות על הקשיים, על זוגיות היא עדיין חולמת. "השגתי הרבה דברים: יש לי רישיון נהיגה, אני מפרנסת את הילדים, יש לי את 'השיבה' בתיאטרון הקאמרי עם נטע גרטי (הצגה נוספת בהשראת סיפורה חייה - ד"י), והכי מרגש זה שלפני חודשיים התחלתי ללמוד בפעם הראשונה, זה חלום", היא משתפת, "ובאמת רק זוגיות לא הגשמתי. אני מייחלת לזה, חסר לי את השותף הזה לחיים".

על השאלה האם יש לה חששות בנושא, היא אומרת שאין כאלה. "אין חששות. נורא ברור לי שיש גברים שאני יכולה לעוף איתם ויש גברים שאני צריכה להיזהר מהם. מה שכן, לקח לי הרבה שנים להבין מהי זוגיות בריאה. כן נכוויתי שוב כמה פעמים אחרי הפרשה, אבל למדתי והתבגרתי".

שרי הורביץ, היום בת 40, הגיעה כבר בגיל 18 אל הכת של רצון, ונשארה בה עד גיל 30 - תקופה שהיא מתארת כ"-12 שנים של איבוד זהות". לעומת זאת, העשור שעבר מאוז נראה בעיניה אחרת לגמרי: "זה היה עשור של בנייה, צמיחה, דברים טובים שקרו", היא מספרת. הורביץ נמצאת בשנה הרביעית לתואר שהיא עושה בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן גוריון. אחרי התפוצצות הפרשה היא עברה לגור באילת, ובשנה וחצי האחרונות היא מנהלת את מרכז המבקרים של פארק תמנע. כיום היא בזוגיות עם שני ילדים. "זה היה סיפור סינדרלה, כי זה נגמר באושר ועושר", היא אומרת. "זאת הייתה אהבת הנעורים שלי שגואל הפריד בינינו. חזרנו אחד לשנייה בערך אחרי שהפרשה התפוצצה. היום יש לנו שני ילדים, אנחנו באמת בזוגיות טובה, אלו היו עשר שנים מדהימות".

"שם זה היה כלא, ברור שאצל גואל היו חיים מאוד קשים", היא ממשיכה, "אבל אחרי שיצאתי אני בחרתי בחיים, בחרתי לא להיות קורבן יותר ובאמת לנצל את מה שנותר. לא לבכות על מה שהיה אלא ללמוד ממה שהיה. יש לי זכות גדולה לא רק ללמוד על התופעה אלא גם ללמד עליה, על איך קורה דבר שאנשים נשאבים לכת, איך מגיעים לזה, מה התהליכים הפסיכולוגיים שאנחנו עוברים, עד כדי כך שאנחנו לא רואים את השליטה שאנחנו מצויים בה".

ילדיה של שרי עוד קטנים, אבל היא מאמינה שבבוא היום תספר להם על כל מה שחוותה בתקופה בו הייתה בכת של רצון. "מאוד חשוב לי שהם ידעו על אימא שלהם", היא מסבירה, "בהחלט כשיגיע הרגע אני אשב ואספר להם. אני היום מנסה לחנך אותם להיות אדם שאומר את הדעה שלו, בן אדם שלא מאבד את עצמו, לחיות נגד מוסכמות שהופכות אותנו לשבויים בדרך כזו או אחרת".

לדבריה, עשר שנים אחרי אין בה מחשבות של כעס או אשמה. "אני היום מבינה את התהליך, אני מבינה למה זה קרה, אני אומרת לעצמי שזה היה ברור שזה יקרה, הוא היה פשוט הבן אדם הלא נכון בזמן הנכון, אין חסינות מזה. זה לא חייב להיות רק גואל או ראשי כתות אחרים, לפעמים אפשר לראות את זה בזוגיות, אפילו יותר רחוק מאשר כתות, כשלפעמים בהשפעת בן זוג אתה מאבד את עצמך. זה יכול להיות גם אישה ששולטת, בן אדם יכול לאבד את החופש שלו, את הרצון הפרטי שלו, בגלל מישהו אחר".

"במהלך עשר השנים האחרונות לא ויתרתי לעצמי. חקרתי, שאלתי", היא אומרת. "ההפתעה הכי גדולה של החיים שלי היא שאנשים עדיין לא מצליחים לעכל ולהבין את התופעה. פה טמונה הבעיה, יש הרבה כתות בישראל, מאה אלף איש נמצאים בכתות. בחו"ל התופעה יותר עצומה, אנשים לא מצליחים לזהות את הכוח שיכול לפעול עליהם, את העובדה שמישהו משפיע על התפיסה שלהם. פה טמונה הסכנה. כולם מתפלאים איך זה קרה לי, אבל חברים זה כל הזמן קורה. קודם כל צריך מודעות, להכיר בתופעה".

"היום עשר שנים אחרי אני מברכת על ההחלטה להרשיע את גואל. זה המון קרה בזכות אחותי שהגישה תלונה במשטרה. לא ברור לי איך עשור אחרי הפרשה, מדינת ישראל עדיין לא חוקקה חוק נגד כתות. אנשים שנמצאים בכת הם שבויים, תראי אותי כמה טוב לי ואני מאושרת וכמה זה עשה טוב אחרי שיצאתי", היא מסכמת. "הפרשה של גואל זעזעה מדינה שלמה. אני בהחלט רוצה שאנשים יבינו שכת זה להישאב לחשיבה מסוימת, אם אני יכולה להכניס מודעות לאנשים - אני אהיה שם".