מליסבון לבקעת הירדן: נתניהו "לא רוצה בחירות", אבל משדר בדיוק ההיפך

במשך יומיים של ביקור בליסבון, ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר שוב ושוב על כך שהוא לא רוצה בחירות. "אני עושה כל מאמץ כדי למצות את האפשרות של אחדות", אמר לפני שהמריא מנתב"ג. כעבור 24 שעות הניסיון למנוע בחירות כבר הפך להיות "מאמץ עליון" שתלוי בשני אנשים - "שגנץ יתגבר על יאיר לפיד ושליברמן יתגבר על עצמו". רק שבאותה נשימה שבה הוא מנסה לשכנע שהוא מנסה להימנע מבחירות שלישיות תוך שנה, הוא גם אומר דברים שמשדרים בדיוק ההיפך: החל ממשחק ההאשמות האינסופי שהוא מתדלק ללא סוף, ועד הקריאה "אם ניקלע לבחירות - ננצח בהם". ומלכתחילה, אפשר לשאול, אם נתניהו כל כך לא רוצה בחירות, מדוע נסע ליומיים לליסבון שבוע לפני שהכנסת מתפזרת, ללא דרך חזרה?.

את התשובה המדויקת לשאלה הזו נתניהו לא סיפק ביומיים האחרונים, אלא בעיקר פיזר רמזים על נסיבות עלומות שקשורות ככל הנראה לאיראן. הפגישה עם שר החוץ האמריקני מייק פומפאו, שהייתה הסיבה העיקרית לביקור הנדיר בליסבון, נמשכה קצת פחות משעתיים, אבל נתניהו שב והדגיש שהיא הייתה "קריטית" לביטחון ישראל. מעבר לסיפור האיראני המסתורי, שאולי עוד יתברר בהמשך, נתניהו הקדיש את הפגישה לשני מהלכים מורכבים ושנויים במחלוקת: ברית ההגנה וסיפוח בקעת הירדן.

שני המהלכים המדיניים-ביטחוניים האלה שימשו בשבועות האחרונים את נתניהו והליכוד במאמציהם להפעיל לחץ על גנץ להקים ממשלת אחדות, רק שבכחול לבן, אפעס, מחזיקים בעמדות מעט שונות לגבי שניהם. ברית ההגנה והסיפוח לא הצליחו להביא לפריצת דרך לאחדות, ואפילו נתניהו הודה שיש קושי גדול בלקדם את המהלכים האלה כל עוד הוא ראש ממשלת מעבר. אבל בליסבון התבהר שיש להם בכלל תפקיד אחר - חומר לקמפיין בחירות (וגם לפומפאו, ששוקל בימים אלה את המשך דרכו הפוליטית ונערך להתמודדות אפשרית כסנאטור רפובליקני, יכול רק להרוויח נקודות אצל הבייס האוונגיליסטי החובב את ישראל וההתנחלויות).

רק כדי להזכיר, ברית ההגנה וסיפוח הבקעה היו הקלפים שהליכוד שלף בשלהי מערכת בחירות הקודמת, וכעת, לקראת המערכת הבאה, הם שבים לקדמת הבמה, ולא ממש למען אחדות עם כחול לבן, אלא יותר כדי לבצר את התמיכה בנתניהו בבייס הימני. בקמפיין בחירות מועד ג (אם אכן יקרה) אמריקה תשחק תפקיד מרכזי, ונתניהו יטען שצריך לבחור בו על אף האישום בשוחד, מרמה והפרת אמונים, בגלל הידע וההשפעה הייחודיים שלו בבית הלבן ובאמריקה של טראמפ.

זו גם הסיבה שבגללה, לכאורה, הוא דורש להיות ראשון ברוטציה עם כחול לבן - כדי לנצל את השנה האחרונה בממשל טראמפ למהלכים היסטוריים מרגשים. מה נשתנה ב-2020 שנתניהו לא הצליח להשיג בארבע השנים האחרונות? העובדה שגם באמריקה זו הולכת להיות שנת בחירות (נתניהו כמובן מודע לאפשרות שייתכן ונשיא דמוקרטי יחליף את טראמפ בחדר הסגלגל, אבל משדר ביטחון שהוא יודע איך עובדת אמריקה, ובינתיים מנסה להספיק כמה שיותר בזמן שנשאר, או לפחות לדבר על זה כמה שאפשר).

הנסיעה לליסבון סיפקה לנתניהו לכל הפחות איוורור מכל הצרות המשפטיות והפוליטיות בבית, מהקרב המחריף עם גדעון סער ועד האישום נגד מקורביו בפרשת הצוללות. עם הנחיתה בנתב"ג הבוקר, נשארו עוד שש יממות כדי לעצור את הסחרחרה שמובילה לבחירות. אלה רגעי ההכרעה האחרונים לפני שהכנסת מתפזרת באופן אוטומטי לפני החוק, ולפי ספרי הקלישאות הפוליטיות, זה בדיוק הזמן לירידות מהעצים, פתרונות יצירתיים, פשרות ופריצות דרך. אבל תנאי אחד בסיסי והכרחי לא מתקיים עדיין, ובלעדיו, כמאמר המשורר, לא יהיה כלום כי אין כלום: אמון.

הפגישה האחרונה בין נתניהו לגנץ, ערב לפני ההמראה לליסבון, הורידה את רמות האמון בין השניים לשפל, והזעם של גנץ על ההצעה הלא פרודוקטיבית שנתניהו הציג לו הגיע גם לכותרות העיתונים. גם אביגדור ליברמן - שהכריז אתמול בבוקר בקול רעש גדול שדי, אפסו הסיכויים לממשלה, ונפל הפור על בחירות - לכאורה סיים עם הספינים וההתלבטויות. אבל גם להצהרות הבומבסטיות שלו קצת קשה כבר להאמין, ואל תעשו פרצוף מופתע אם הוא ישלוף תרגיל חדש ביום ראשון. כך שלמרות שכולם מחכים למהלכים משני משחק ברגע האחרון, במצב כזה, של משחקי האשמות בוטים וחוסר אמון משווע, אפקט הימים האחרונים פשוט לא יתממש.

רמת האמון הנמוכה היא המכשול המרכזי שהקשה על פתרון הפלונטר הפוליטי ובעיקר על היכולת לקדם הסכם רוטציה בין נתניהו לגנץ: חודש, חצי שנה או שנתיים - בכחול לבן פשוט לא מאמינים לו שהוא יפנה את הכיסא. אמש, בתדרוך לכתבים בפמליה, נתניהו נשאל למה בדיוק הוא מתעקש להישאר בתפקיד חצי שנה נוספת ולהיות ראשון ברוטציה גם אם זה לתקופת זמן מוגבלת. "אני לא רוצה רק חצי שנה, אני רוצה שנתיים!", הוא השיב עם חיוך, והמשיך והסביר ש"בשביל הגמישות" הסכים להתפשר ולרדת לשישה חודשים, כפי שהליכוד הציע לכחול לבן בפגישות האחרונות. אבל הסברים זה לחלשים ולמי שפחות אוהב לקרוא את האותיות הקטנות: הכותרת עצמה - לבדה - מיד הציתה סערה פוליטית רבתי ובכחול לבן מיהרו להציג אותו כ"סרבן אחדות" שמסרב להיפרד מהכיסא, למרות שהקונטקסט של הדברים המקוריים היה לגמרי שונה. זה היה מקרה קלאסי של "הוצא מהקשרו" והתגובות המופרזות - רק חיזקו את ניחוח הבחירות באוויר עוד יותר.

אגב, נתניהו צודק, במילא בכחול לבן לא מוכנים לשמוע גם על חצי שנה, ובאופן רשמי מעולם לא הסכימו לכך שגנץ יהיה שני ברוטציה. בקוקפיט, כמו בקוקפיט, הייתה מחלוקת פנימית; גנץ היה חיובי מאוד כלפי המתווה שבו נתניהו מתחיל, לפיד ויעלון התנגדו, אשכנזי נע ונד בין הצירים. אם לגנץ היה שביב אמון בנתניהו והבטחותיו, אולי היה לזה סיכוי, אבל נכון לשעת כתיבת שורות אלה, הוא לא מתכוון לפרק את כחול לבן לטובת פוליטיקאי עם מוניטין מאוד מפוקפק בכל הנוגע לקיום וכיבוד הסכמים. "אם אתה רוצה שמשהו לא יקרה - תסכים עם ביבי", אמר השבוע אחד משרי הליכוד בחיוך, וזו המנגינה שגנץ שמע מחבריו בשבועות האחרונים. רק אם בששת הימים הקרובים תימצא נוסחת קסם שתזריק אמון לתוך הסיטואציה, יש סיכוי למנוע את הבחירות השלישיות והמיותרות הללו. בינתיים, כולם מדברים נגד, אבל בעצם - כבר עמוק בתוך הקמפיין.