אפוקליפסה עכשיו: ממשלת נתניהו נגד מדינת ישראל

יום אחד, כשמדינת ישראל תתעורר מהסיוט הממושך שלתוכה קלעו אותה עוויתות שלטונו של בנימין נתניהו, היא תתקשה להאמין איך עבר עליה הסתיו הממאיר של שנת 2019.

להלכה, את המדינה מנהלת ממשלה. במציאות המטורפת של השנתיים האחרונות, מאז שנתניהו נוכח שמערכת אכיפת החוק השיגה בתיקיו הפליליים ראיות לכך שיש משהו כי היה גם היה משהו, הראש תוקף את הגוף, את הלב, את מערכת העצבים: הממשלה נגד המדינה.

זאת אינה תאונת דרכים, אלא התנגשות מכוונת. נתניהו וחבר מרעיו יצאו להשמיד את מוסדות הממשל, לרסק את חדרי החקירות ואולמות המשפט ותאי הכלא, כדי למלט אותו מעונש על מעשיו. אם בתהליך זה תתפורר המדינה, חבל, אך זה מחיר נסבל להצלת הוד קדושתו. הזמן דוחק, ולכן התיישנה גישת "אחריי המבול". הקו המעודכן: איש לא יהיה אחרי, מבול מיד, אפוקליפסה עכשיו.

וכך מוצג החזיון הנדיר של שני שרים, המחזיקים בתיקי המשטרה והמשפטים, המשקצים באותו רגע את המערכות שעליהן הפקיד אותם החשוד נתניהו. ההוא מהמשטרה מציע לרכך חקירה המאיימת לסבך את נתניהו בהטרדת עד וההוא מהמשפטים בודה מעשיה בדבר מחתרת תקיפה של פרקליטים נגד פוליטיקאים. ממש "פרופגנדה דואו" של בונים חופשיים שחורי גלימות, התוקעים סיכות מורעלות בבובות ביבי ושרה מעוגת חתונה.

ברוח הפרסומת המעציבה אך המעשירה, "חלית? נפצעת?", סיסמת נתניהו לח"כ המתאווה לקידום לשר היא "התרפסת? התחנפת? לממשלה צורפת". כך נמשחו לגדולה מירי רגב, דודי אמסלם ואיוב קרא שיימחק מהתודעה בפקודה. זה עדיין לא קרה, בהפרה בוטה של התחייבות פומבית, לדוד ביטן, בגידה ב"אהוב נפשי" המשתקפת בעצמאותו החדשה של ביטן ועוד עשויה לזכות אותו בפרס תנחומים של מינוי למיניסטר לרגע; אולי אף ישבור את שיאו של ויקטור בריילובסקי (שינוי), שהיה שר ששה ימים וביום השביעי שבת מכל מלאכתו. עקף אותו, בדילוג ישיר לתיק בכיר ולמושב בקבינט, אמיר אוחנה, שמתלונותיו על התנכלות הפרקליטות לאנשי הליכוד נעדרו משום מה ביטן וחיים כץ.

יוזמתו הנאה של אוחנה לפוליגרף הדלפות ראויה לאימוץ תחילה בתחום הביטחוני. אחרי שנתניהו יחובר למכשיר ויישאל אם ידוע לו מי הדליף ב"צוק איתן" את מצגת כיבוש עזה, אפשר לעבור לזוטות עסיסיות.

נתניהו נערך לנובמבר השחור של החלטת היועץ אביחי מנדלבליט להעמידו לדין ואולי גם להקמת ממשלה בלעדיו. העכבות האחרונות הושלכו מהסיפון כדי להקל על ההסתערות; מנועים מלא קדימה. המשימות רבות: ללבות את הסכסוך עם מנדלבליט, להכנת תשתית למהלך נואש של פיטוריו לצורך מניעת הגשתו של כתב האישום; לכרסם בחומרת כתב האישום, בהמשך למנהגו הרכרוכי של מנדלבליט לגנוז, להקפיא או לדלל את רוב הסעיפים נגד בני משפחת נתניהו (התביעה האזרחית להשבת 120 אלף שקלים מבזבוזי המעון של שרה נתניהו מתייבשת בפרקליטות זה החודש החמישי); לפגוע במסכת התביעה באמצעות קעקוע עדי המדינה.

גלעד ארדן, הכושל בשרי המשטרה, לא הצליח למנות את מועמדו הראשון למפכ"ל; הצליח מדי במועמדו השני, שאיכזב ואיפסן את "ארדנים גדול", התוכנית לפירוק אגף החקירות/להב 433 והחלשת המלחמה בשחיתות; נימק את אי-הארכת כהונתו בהתגברות האלימות בחברה הערבית, שהתגברה עוד יותר בשנה שמאז; נהדף במינוי מועמדו הבא למפכ"ל; וחתם על כל המינויים החשובים - מוטי כהן לממלא מקום המפכ"ל, גדי סיסו לראש אח"ם, יגאל בן-שלום למפקד להב, כורש בר-נור ואלי אסייג ויואב תלם לראשי יחידות החקירה. כולם היו קציניו, הם שאינם מעניקים הנחות למקורבי נתניהו.

כדי להתנקות מחטא נורא זה, העלול להפריע לו במאבק על עזבונו של נתניהו, מתמרמר ארדן על חקירה נמרצת מדי של אנשי נתניהו בפרשת מומו-גייט, הטרדת שלמה פילבר - הכריזה שהכניסה את נתניהו לקריזה.

וכמו שארדן ושות' שמחו כאשר המשטרה והפרקליטות מיצו את אפיקי החקירה והעסקה עם שמואל דכנר ואורי מסר ומעל כולם שולה זקן, שהייתה קרובה לאהוד אולמרט לא פחות מעדי המדינה הקודמים והבאים לנתניהו, בז אוחנה לזכרונם של אזרחי ישראל. הוא משוכנע שהם שכחו איך חקירות משטרה בהמרצת יועץ משפטי צלבו ללא משוא פנים את מועמד ממשלת העבודה לנגיד הבנק אשר ידלין, את שר השיכון אברהם עופר, ולבסוף את רעיית ראש הממשלה יצחק רבין. הליכוד לא גינה אז את תת-ניצב בנימין זיגל, את ראש אגף החקירות יעקב קדמי ואת היועץ אהרן ברק.

אחר כך באו עוד שרים, מאהרן אבו חצירה ואילך, והומצאה נוסחת אריה דרעי - כשהמצב בכי רע, תקוף את צוות החקירה. דרעי, שר פנים פיקח מדי בן 29, יזם ניסויים בבני אדם. מה יקרה, למשל, אם יוחלף ניצב-משנה מיאח"ה, או מפכ"ל, ואיך יושפע התיק ממינוי יועמ"ש נוח. הכול בשירות המדע. זה לא הועיל לו, אבל פוליטיקאים גילו כמה קל להעביר את התביעה למגננה של אי-נעימות. מקרה בולט: פרקליטת המדינה עדנה ארבל, שנדהמה לא פחות מהנאשם כשאולמרט זוכה במשפט חשבוניות הליכוד, ויתרה על ערעור, כדי לא להצטייר כרודפת.

הליכוד, שאיבד את כוחו ואנשיו (בהם מי שלימים חזרו בתשובה, כגון צחי הנגבי ואבי דיכטר) לקדימה, חגג לאחר עשור את תיקיו החדשים של אולמרט, שבלעדיהם לא היה נתניהו חוזר מהישימון. אז לא ייחסו להיטות יתר לתובעת של הולילנד, ליאת בן ארי, או לפרקליט המדינה משה לדור. הכול תלוי בזהות התלוי.

שרי משפטים מסוגם של פנחס רוזן, חיים צדוק, דן מרידור וציפי לבני היו מתחלחלים אילו הוטרחו לשמוע תחזית, שאי-מתי יקום להם יורש כאוחנה. טוב ונכון שהדרג הפוליטי הנבחר יעצב מדיניות וישפיע באמצעות איוש הדרג הממונה הבכיר, אך רק בשאיפה למצוינות, בהקפדה על בלמים ואיזונים ובכיבוד גבולות הגזרה בין הפוליטיקאים (חקיקה, תקציב, ייצוג בכנסת) לבין מקצועני החוק, המתרגמים בחלקם את בית המשפט באוזני הרשות המבצעת, ובחלקם האחר מכהנים כתובעים, כאשר שני החצאים מתמזגים אצל היועמ"ש.

להוצאת המערכת משיווי משקלה אחראי הפגם המובנה בה: היא מתקשה להתמודד עם חשד פלילי כלפי ראש הממשלה, שהוא גם המשפיע במישרין ובעקיפין על מינוי היועץ המשפטי, פרקליט המדינה וצמרת חקירות המשטרה. עד לרגע מסוים, ראש הממשלה מדבר בשם הממלכתיות ומטיף לאזרחים לכבד את החוק ומוסדותיו, ומרגע שהוא חשוד ושואף להישאר בתפקידו - הכל מתהפך.

כלל אצבע המדריך תמיד - או לפחות אחרי אהרן ברק - יועצים משפטיים ופרקליטי מדינה הנדרשים לחקירות ראשי ממשלה ורעיותיהם: נמוך יותר, חלש יותר, לאט יותר. להפחית עד גבול הטעם הטוב את הטיפול בקודקוד ובמי שיושבת לו על הקודקוד. כשמנדלבליט מתכופף עד לרצפה לטובת נתניהו, הוא אינו זוכה בקידת תודה. נתניהו מסתכל למטה - ודורך עליו. מי יחזיר למדינה את הזמן האבוד של שנתיים בדיקות וחקירות, עוד שנה של גיבוש עמדת הפרקליטות, שבעה חודשים של המתנה לשימוע מבעד לשתי מערכות בחירות (לא סופי).

עד כמה נותר מנדלבליט מול מענהו אדיב ונדיב, כנוע ומנוע, מגיש את הלחי המזוקנת השנייה לסטירה אף שאין בו טיפת נצרות, ניתן ללמוד מאמונתו התמימה שעוד מעט קט יבוא שר משפטים שאינו במעבר ויתאפשר איוש הרכבה של ועדת מינוי פרקליט המדינה. לפני שש שנים חסר שבועיים הסתיים ההליך במינוי שי ניצן, אז מגדולי המסוככים על הזוג נתניהו. כעת עדיין לא מבצבצים ניצני ההליך למינוי הפרקליט הבא, או שמא הפרקליטה, שלישית לאחר דורית בייניש ועדנה ארבל.

כאשר הבלתי טבעי נעשה לטבעי, המערכת הפוליטית משוועת למנהיגות. זה צריך להיות הרגע של בני גנץ. על המרכיב המיועד של הממשלה לנתק כל מגע עם נתניהו. החשוד ושליחיו, החורכים כל אדמה, הפכו עצמם לפסולי חיתון. על גנץ להתייצב בחוד המלחמה בשחיתות. אם הודיע מי הם מועמדיו לתיקי הביטחון, החוץ והחינוך - שותפיו להנהגה גבי אשכנזי, יאיר לפיד ומשה יעלון - אף שברור שנתחים נכבדים יוקצו בהכרח למפלגות אחרות, חיוני להכריז על מיועדיו לשרי המשפטים וביטחון הפנים. לרשותו מבחר: יואב סגלוביץ, מיקי לוי, עפר שלח, רמי בן ברק, אורנה ברביבאי. העיקר לסמן: לא עוד ארדן ואוחנה, לא עוד נתניהו.

וכשהממשלה נגד המדינה, מוכרח להישמע קול צלול וברור בעד מערכת החוק - קולה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. ברגיל, אין לצפות מהשופטת הראשית להבעת עמדה מפורשת נגד שר המשפטים ומשתמעת נגד מי שמאחוריו ושבקרוב עשוי להיות נאשם. מה גם שסוגיית הטלפונים נמצאת בפני בית-מישפט השלום בתל אביב ועוד צפויה לטפס במעלה הערכאות; לא הרי הבעת אמון כללי ביושרת מערכת החוק ומקצועיותה כהרי דיבור בהקשר של חקירה מסויימת. אלא שהזמנים אינם רגילים. חירום הוא; המבול כבר כאן.