פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שגעת, רדיפה: ההטעייה השקופה של נתניהו בדרך לבית המשפט

      מאחר שהסיכון הגדול ביותר לנתניהו נובע מסעיף השוחד, הוא מתמקד בטענה שסיקור חיובי אינו יכול להוות חצי עיתונאי של "תן" תמורת "קח" שלטוני. אך ראש הממשלה שאף לשלוט בעיתונות הישראלית, וכשלוחצים למעלה - משנים מה שיוצא למטה

      שגעת, רדיפה: ההטעייה השקופה של נתניהו בדרך לבית המשפט

      שר החוץ האמריקני מייק פומפאו חלף בירושלים בסוף השבוע שעבר, בסטיית ביניים קצרצרה במסעו מאנקרה לבריסל. בביקורים כאלה טבעי - וכללי הטקס הנוקשים מחייבים - שיפגוש גם את מקבילו המקומי. כך נוהג פומפאו בכל בירה, בכל ארץ, בכל יבשת, למעט חריג אחד - ישראל. לא רק המדינה - כץ.

      שר החוץ הישראלי, תואר ריק מכל מהות וסמכות, הוא השר שנשאר בחוץ. כשפומפאו מסתודד עם בנימין נתניהו, לכץ אין סיווג - ביטחוני או פוליטי - גבוה דיו לשבת בחדר. נתניהו הזמין לשיחה רק שלושה כפופים ישירים: ראש המוסד יוסי כהן, ראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן-שבת והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה תא"ל אבי בלוט. דונלד טראמפ מיהר לחשוף את המשאלה המרכזית של ישראל - השארת כוחות אמריקנים בסוריה - אך נתניהו לא המתין לו והצביע אי-אמון בכץ.

      מדוע מתעלל נתניהו בכץ ומציג אותו כדחליל דיפלומטי? לא רק בגלל משקעים קודמים של יריבויות. לנתניהו וכץ אין קושי לכרות ברית חדשה נגד איומים משותפים בצמרת מפלגתם. העניין פשוט יותר: נתניהו, כמו תמיד אך ביתר שאת בהחליקו במדרון, מעוניין להחניק בעריסה כל דימוי של בכירות אחרת זולתו בליכוד; לקצץ כל ראש העלול להתרומם מעל לגובה הדשא; לסכל הבלחת רעיון פראי שאולי יהיו חיים גם אחריו; והרי לשם כך השיג כץ בתום שנות מאבק את מילוי הבטחת נתניהו למסור לו את תיק החוץ. ובכן, נתניהו הבטיח, ואף הבטיח לקיים את ההבטחה, אבל לא הבטיח לצקת בה ממשות.

      ראש הממשלה, בנימין נתניהו במהלך ישיבת סיעת הליכוד בכנסת, ירושלים 3 באוקטובר 2019 (ראובן קסטרו)
      הצביע אי אמון בכץ. נתניהו (צילום: ראובן קסטרו)

      ככל שהשררה שלו אוזלת, על מצחו תווית של לוזר והוא נלחם לסכל משפט, הרשעה, קלון וכלא, מתאמץ נתניהו לשכנע את תומכיו - קהלו העיקרי, אם גם פחות ממחצית הבוחרים - שטיוטת האישומים נגדו שגויה. זה חלק מהשקר הגדול, שלפיו "מערכת המשפט" חותרת להפילו, בעוד ש"שלטון מחליפים רק בקלפי".

      היכרות קרובה עם שניים-שלושה דורות במשטרה ובפרקליטות מגלה עד כמה המציאות הפוכה מתרחישי המזימה. אלה שתי מסגרות שמרניות, הססניות וכנועות. הן מוכוונות הוראות מלמעלה ובמקרה של ספק פוסקות לטובת השלטון. הנטייה הבסיסית שלהן היא לפטור את השליט מכל מה שהיה נדרש מאזרח; ייקוב ההר - שלא יוליד עכבר - את הדין. אין שם ציידי גולגלות, רק מגונני גולגלתם-הם. כדי להשיק תיק, ראיות מוחצות מוכרחות לזנק עליהן בראש חוצות ולבייש אותן אם יתעלמו מהן.

      מי שמפילים את העבריינים אינם שוטרים, תובעים, שופטים או עיתונאים החושפים את החשדות לעבירות. העבריינים עצמם אחראים לכך, כשהם נכשלים פעמיים - בביצוע העבירות ובהשארת נתיב המוליך לחשיפה. וקלפיות אינן מכבסות: אי אפשר לטהר בהן חטאי מועמדים ונבחרים. ובקלפיות נבחרים גם נציגי המפלגה האחרת, שבכוחם - בשיטות ממשל מסוימות ואם יש להם רוב - לגרום להעברת ראש הרשות המבצעת מתפקידו, ולו גם לטובת נציג אחר של מפלגתו, כגון סגנו.

      גזר מחופש למקל

      ניצחונו של ריצ'רד ניקסון ברוב עצום בבחירות לנשיאות ב-1972 לא חיסן אותו מפני הליך אישומי ההדחה בבית הנבחרים, במקביל להרשעות עוזריו בפלילים. לולא התפטר, על סף הצבעה במליאת בית-הנבחרים על אישור המלצת ועדת המשפט של הבית, היה עומד לדין הסנאט ומודח.

      מכל תעלומות ווטרגייט, אחת טרם נפתרה. אפפו אותה השערות שחוזקו בעדויות, אך גם הוכחשו: מדוע טרח ניקסון, שהוביל ביתרון נוח לקראת הבחירות, לשלוח את שרברביו למשרד זניח של מזכירות המפלגה הדמוקרטית? מה הם חיפשו שם? בניפוי חלופות שונות, כנראה שניקסון חשש שבכספת של מזכיר הדמוקרטים, עובד לשעבר בתאגיד של המיליארדר התמהוני הווארד יוז, מוחזק חומר מפליל על המימון הסודי של ניקסון בידי יוז ובאמצעות החבר היחיד של הנשיא. שמו של החבר, למרבה הפלא, היה ביבי - ביבי ריבוזו, ביבי המקורי, ביבי של ווטרגייט. הפחד מגילוי הקשר המושחת באמצעות הדלפה מהדמוקרטים לעיתונות דחף את ניקסון לשרשרת עבירות, מפריצות ומעקבים עד לטיוחים ושיבושים.

      ניקסון הוא אביו הרוחני של נתניהו, אף ששגעת הרדיפה של שניהם ואיבתם הכפייתית לאמצעי התקשורת התנהלו במשטרים שונים. סביבת החוקה, הנשיאות והקונגרס בוושינגטון אינה דומה ליחסי הממשלה, הכנסת, היועץ המשפטי ובתי-המשפט בירושלים. אולי משום כך גייס נתניהו מליצי-יושר אמריקנים כדי לפזר כאן אגדות מופרכות, ששום איש-ציבור בארצם לא היה מעז לספר. מושל או סנאטור שהיה נתפס בהתנהגות בנוסח נתניהו לא היה ממתין להחלטה אם להעמידו לדין. די היה בעובדות המוסכמות כדי לדחוק אותו מהחיים הציבוריים.

      ריצ'ארד ניקסון (AP)
      אביו הרוחני של נתניהו. ריצ'רד ניקסון (צילום: AP)

      מאחר שהסיכון הגדול ביותר לנתניהו נובע מסעיף השוחד, הוא מתמקד בטענה שסיקור חיובי אינו יכול להוות חצי עיתונאי של "תן" תמורת "קח" שלטוני. כביכול, הרקע להתנהגות נתניהו מול שאול אלוביץ' - ולהתנהגות ארנון מוזס מול נתניהו - הוא הדפוס הרגיל של יחסי פוליטיקאים עם עיתונאים.

      זאת הטעייה שקופה, שהפרקליטות לא נפלה קורבן לה בניסוח כתב החשדות. אין מדובר בלחישת סוד חידוש היחסים עם מפרציסטן תמורת שבח מפי הכתב המדיני לגדולתו של ראש הממשלה. ידיעה חולפת היא טיפה בים ואינה מקזזת את התחקיר הנוקב על מעללי הראש ואשתו, באותו ערוץ או עיתון. נחוצה השגחה עליונה, מצד הבעלים, הדרג המדיני של אמצעי התקשורת, בוס המבין שפת בוס. בן שיחו המושלם של ראש ממשלה מסואב הוא לפיכך מו"ליגרך - מו"ל שהוא אוליגרך.

      חוצפתם של תומכי נתניהו באמריקה, לרדת אל העם היושב בציון ולהרביץ בו בינה, נובעת מהתנשאות, בורות והחמצת העיקר. תמונת-המראה של שוחד היא סחיטה באיומים. להבהיל במקום להצהיל. גזר מחופש למקל. לניקסון לא היה מה לתת לאילי התקשורת. היה לו מה לקחת מהם. בשורה התחתונה של המאזן העסקי, אין הבדל. אי-הוצאה כמוה כהכנסה (ואף טובה יותר, כי אין עליה מס), אמנות ששכללה משפחת נתניהו. קנס או פרס, הנקודה היא שהשלטון יכול לפעול להגדלת הרווח של העסק התקשורתי או להקטנתו, בזיקה למתפרסם בו על השלטון.

      בין ניקסון וניקסוניהו

      בראש רשימת אויביו בעיתונות מיקם ניקסון את "וושינגטון פוסט" ואת CBS. לא רק מפני שטבעי שאדם אינו אוהב שמדברים בו סרה. הייתה לו, כמו לנתניהו אחריו, הערכת-יתר לעוצמת העיתונות. הוא שרטט קו דמיוני בין המשמיע לשומע, כי האמין שמי שמשמיע משפיע. למעשה, אין מתאם מובהק. ארבעה מכל חמישה עיתונים המליצו לקוראיהם להעדיף את המפסיד ניקסון על המנצח קנדי. בישראל, הזיהוי העממי של רוב העיתונאים עם "שמאל" ושל רוב המצביעים עם "ימין" מלמד גם הוא עד כמה הטיעון מופרך.

      לא הייתה לניקסון יכולת להרעיף חסדים על ה"פוסט" ועל רשתות הטלוויזיה, כדי לקנות אהדה תקשורתית. היו לו שני כלים יעילים: סיוע למתחרים (היומון האחר של הבירה, "וושינגטון סטאר") וכוחה של נציבות התקשורת הפדרלית, FCC, לשלול רישיונות מתחנות טלוויזיה. לכל רשת הותר לשלוט במישרין בחמש תחנות - האחרות הן זכייניות. הפרנסה השופעת באה מהשווקים התקשורתיים הגדולים - ניו יורק, שיקגו, לוס אנג'לס; בעוד ה"פוסט" שלט בתחנת טלוויזיה בוושינגטון.

      שר התקשורת היחיד שכיהן גם כראש ממשלה, נתניהו, לא המציא את השיטה - הוא רק הכתיב אותה מימין לשמאל. מומו פילבר של ניקסון היה דין ברץ', יו"ר ה-FCC, לשעבר פעיל מרכזי במערכת הבחירות של המפלגה הרפובליקנית. ברץ' תהה אם טובה בעלות צולבת. האמנם הציבור נשכר מכך שעיתון כמו "וושינגטון פוסט" מחזיק גם בתחנת טלוויזיה. שאלה במקומה, אבל לא תמימה. עוזרי ניקסון חגגו את חרדת נשיאי CBS, NBC ו-ABC. בבית הלבן השתעשעו בשיסוי רשויות מס ההכנסה וההגבלים העסקיים במי שלא יזדרז להתיישר. שר המשפטים ג'ון מיצ'ל השתולל ושיגר לבעלים של ה"פוסט" קתרין גרהם איום "להכניס את הציצי שלה למסחטה". שלושה חודשים לאחר הפריצה למשרדי הדמוקרטים בווטרגייט, לנוכח מבול הגילויים ב"פוסט", הוקלט ניקסון בשיחה עם מקורביו כשהוא קושר בין הצרות שממיט עליו העיתון לבין חידוש רישיון התחנה.

      שר החוץ ישראל כץ בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם. 27 בספטמבר 2019. (רויטרס)
      שר החוץ הישראלי, תואר ריק מכל מהות וסמכות, הוא השר שנשאר בחוץ. כץ (צילום: רויטרס)

      בנימין ניקסוניהו רצה לשלוט בעיתונות הישראלית, רובה ככולה, ובמיוחד בתקשורת הנפוצה, בין אם מודפסת ובין אם אלקטרונית, בערוצים ובאתרים. הוא סלד מהשידור הציבורי, הנתון פחות להכוונה באמצעים כלכליים, במיוחד אם תקציבו מובטח (בשנה האחרונה הוא שר הביטחון וחולש על גלי צה"ל. זה אינו מזיק לו). כשלא הצליח, הציג את התקשורת העצמאית כשבויה בידי יריביו - אלה שכיום הוא מחזר אחריהם כראויים לשבת איתו, נכון יותר תחתיו, בממשלה משותפת.

      "ידיעות אחרונות" של תיק 2000 ו"בזק-וואלה" של תיק 4000 היו בעיני נתניהו גורמים כלכליים המייצרים עיתונות. כשלוחצים למעלה, משנים מה שיוצא למטה. ללחוץ, יותר ואם כדאי פחות, אפשר באמצעות מתחרה המכרסם בנתח השוק, "ישראל היום", ואפשר גם באמצעות הטבות העלולות להיעלם אם הזוג השלטוני ייעלב. בעוצמת הכוח להעניק גלום הכוח לשלול. כל המעורבים, גם מי שאנוסים למען הגנתם המשפטית להיתמם, הבינו היטב את שני צדי המטבע. מה לזה ולמליצות הדמוקרטיה, מלאכת העיתונאי, זרימה חופשית של מידע המניבה לעתים סיקור חיובי. להפחיד, או להשחיד, הם מונחים הרסניים, בחלחלם ממשרדי הממשלה וההנהלה לחדרי המערכות.

      בניין וושינגטון פוסט (GettyImages)
      בראש רשימת אויביו של ניקסון בעיתונות. הוושינגטון פוסט (צילום: אימג'בנק, GettyImages)

      בתקופת העיתונים המפלגתיים ידע כל קורא, לטוב ולרע, ש"על המשמר" מבטא את מפ"ם ו"הצופה" את המפד"ל; וגם ש"קול ישראל" נשלט בידי משרד ראש הממשלה. כיום, כשמסתירים מלקוחות העיתונים והאתרים שהמוצר המוגש להם מעוצב בהשפעה זרה, לפי דרישות נתניהו, זהו שילוב חמור של ניגוד עניינים, שימוש לרעה בכוח המשרה והוצאת דבר במרמה. אם יש שם גם הדדיות, כעמדת הפרקליטות, זה שוחד.

      בחודש פברואר, בכתב החשדות, הבין כל זאת אביחי מנדלבליט, היטב ב-4000 וחלקית ב-2000, שם ויתר לנתניהו על סעיף השוחד והשאיר אותו למוזס. שום גורם חדש לא נכנס מאז וכולל השימוע למשוואה, שגרסתה הסופית תהפוך לכתב האישום בנובמבר. נתניהו יהיה אז זכאי, ככל אזרח, בין שהיה לפנים ראש ממשלה ובין שלא, למשפט צדק ולסיקור עיתונאי הוגן ומקצועי שלו, נטול תכתיבי בעלים מבוהלים או מתוגמלים.