זהו יום חשוב בתולדות מדינת ישראל: ראש ממשלתה, בנימין נתניהו, נתפס באמירת אמת. יש יסוד להכחשתו את הדיווח על הריגול הישראלי בוושינגטון. שקר מוחלט, אמר נתניהו. הכיוון נכון, אבל אין צורך להגזים. השקר אינו מוחלט. אין כלום, כרגע, אך היה גם היה יותר מלא כלום, ובמצבים מסוימים יהיה.
ביל קלינטון התפלסף, כשהוכח שחתם על תצהיר כוזב בפרשת מוניקה לוינסקי, באומרו שהשיב בשלילה על שאלת יחסיו בהווה כי תלוי איך מגדירים את ההווה. כה חמקמק הוא הזמן בין פולה ג'ונס למוניקה. בשעת החתימה על התצהיר, בהיותו טרוד בענייני הממלכה כשמכנסיו רכוסים למשעי, הכחשתו שיקפה אמת למהדרין.
ריגול ישראלי באמריקה אינו מדע בדיוני. בשתי מילים, ג'ונתן פולארד. אין להבין מכך, כפי שחושדים בכל הממשלים מאז אותו יום חמישי בנובמבר 1985, שהמערכת האמריקנית שורצת מרגלים ישראלים; אבל בה במידה גם תמים מדי להניח שהמודיעין הישראלי על כל שלוחותיו שבת מכל מלאכתו האמריקנית ומסתפק בחילופי מידע באופן רשמי ומוצהר.
אל תפספס
היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות המריאו לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר האמריקנים נזקקו למודיעין על הנשק הסובייטי שנפל בידי צה"ל. בין אמ"ן לבין סוכנות הביון של הפנטגון DIA, "שלד" במינוח הישראלי, הוקם מנגנון הזנה הדדית ("מים אדירים"). הוא תוגבר לאחר מלחמת יום הכיפורים, גם בתקופת מתיחות בין ה-CIA ("אלגה") לבין המוסד, וזכה לדרבון נוסף עם האצת תהליך השלום הישראלי-מצרי, בהסתייגות חשובה אחת: הימנעות אמריקנית מאספקת מודיעין על מדינות ערביות ידידותיות וחתירה להשארת היחסים בהקשר של המלחמה הקרה עם הסובייטים.
על רקע זה התקבלה בצהלה אווילית הצעת פולארד למסור - ובעצם למכור - לישראל מידע על גורמים ערביים, שלמיטב ידיעתו המוגבלת היה על ממשל רייגן לתת לממשלות יצחק שמיר ושמעון פרס. פולארד לא היה היהודי-אמריקני הראשון ששיתף את ישראל בידיעותיו הסודיות, אבל קודמיו הגבילו את עצמם לתחום הטכנולוגי-מדעי-הנדסי, שם נזקקה מערכת הביטחון לקיצורי דרך; והם גם לא היו תעשיינים פוריים כל כך כמו היצואן המצטיין ממרכז סיכול הטרור של מודיעין חיל הים.
ניתן להמר שבתחום המקורות האנושיים אין כיום לישראל ולו סוכן אחד שחפר את דרכו לצמרת האמריקנית, בדומה לסוכן הרוסי שהוברח על סף גילויו - שום מרגל מקומי או מושתל המוסר בקביעות ידיעות למפעיליו, לפי ציון ידיעות חיוניות (צי"ח) הנכלל בתכנית האיסוף של קהילת המודיעין. עם בני-שיח בחוגים מדיניים, ביטחוניים ופוליטיים מתקיימות פגישות רבות המניבות מברקים סודיים, אך זאת משימתם של הדיפלומטים המוצבים בוושינגטון, לא של מרגלים חבויים.
עניין אחר הוא מודיעין המושג באמצעים טכנולוגיים, אם כי גם שם יש מקום נכבד לאדם - מי שמטמין את מכשיר ההאזנה או מי שמעריך את התוכן המופק ממנה. הסיפור של פוליטיקו נשמע קצת מפוקפק, בהקשר זה. לא כל ציתות מחייב קרבה למשדר. בעידן הסייבר והמחשבים, אפשר גם ממרחקים. עוד לפני עשרות שנים השכילה ישראל לרגל בשיטות מתוחכמות שדילגו על פני ארצות ויבשות.
ההבדל שבין מותר לאסור
מדוע, בכל זאת, האמת שבהכחשה אינה מוחלטת? מפני שישראל אינה רואה ריגול אסור באיסוף מודיעין אחר יעדים עוינים או מעניינים הנמצאים באמריקה אך אינם אמריקנים. זה ההבדל שבין ריגול באמריקה (מותר) לבין ריגול אחר אמריקה (אסור). לסוג הראשון שייכים מבצע לגיוס קצין ערבי הנמצא בטיול או בלימודים בשיקגו או בפורט בראג; או חיטוט בניירותיו של שגריר מאחת ממדינות המפרץ); או מעקב אחר משלחת לשיחות - עם ישראל, כפי שאירע לאורך שנות ה-90, או עם מארחים מהממשל. לכל טלפון יש שני קצוות. אם רוחאני יתקשר מהנציגות האיראנית באו"ם הביתה, לספר לחמינאי מהווי טראמפ, אין הכרח לזקוף אוזן לשיחתם דווקא בצד האמריקני.
המודיעין המסכל ("ריגול נגדי") האמריקני רואה בסין, ברוסיה ובקובה את אויבותיו העיקריות ואינו מזלזל גם במאמצי איראן וצפון קוריאה. ישראל נמצאת נמוך יותר בטבלה, ליד צרפת, העוסקת בעיקר בריגול כלכלי ותעשייתי.
אם מדינה אחרת, המשתוקקת לדעת מה מתרחש בבית הלבן (ובמשרד החוץ, שאינו רחוק ממנו), מציבה מגדלים שיחשידו ברכיביהם את ישראל, היה ויתגלו, זו חשיבה מתוחכמת - גם ריגול מניב וגם הפניית החשד לישראל.
נתניהו דיבר על ההווה. הוא לא נשאל ולא העיר על תקופת ברק אובמה, כשראשי שני הממשלים התעמתו בסוגיית הסכם הגרעין עם איראן ונתניהו, שחתר בגלוי לסכל את המהלך, רצה לדעת מה אובמה עושה בלי לשתף אותו. אבל גם אם הסיפור היה נכון אז, נתניהו אינו זקוק כיום למכשור כזה. יש לו מקורות טובים סביב הנשיא, ואם הוא תוהה מה חולף במוחו התזזיתי של טראמפ עכשיו, עליו רק להציץ בציוציו.
בכל עת שמתפרסמת ידיעה או כתבה העוסקת בישראל, במודיעין או בשני הנושאים כאחד צפות השערות מזימתיות, שאינן מסתפקות בחריצותו של הכתב - מה פתאום, מדוע עכשיו, מי מושך בחוטים ומה הוא מנסה להשיג. במציאות אין מזימות כה רבות, אך אם נחוצה אחת כדי להשביע את רצון המאמינים, כדאי לחזור לפולארד. במודיעין האמריקני התנגדו בחריפות ובהצלחה לנכונות נשיאים קודמים לשקול קיצור 30 שנות כלאו של המרגל שהפעילה ישראל. פולארד כבר ארבע שנים חסר חודשיים בחוץ, אך עדיין מנוע יציאה מגבולות מולדתו אל ארץ הנאמנות השנייה שלו. בשבועות האחרונים גברו הסימנים למחווה של טראמפ לנתניהו: ויתור על השנה האחרונה של ההגבלות שהוטלו על פולארד והטסתו לישראל, כדי לסייע לנתניהו בבחירות. אין כמו תזכורת לבוגדנותה של ישראל לצינון רעיונות כאלה.