בפסגה אפשרית בין טראמפ לרוחאני טמונה מלכודת הדבש של נתניהו

עיתוי ההתפתחויות האחרונות בנושא הגרעין האיראני נראה מקרי קצת יותר מדי. תחקיר הניו יורק טיימס על ההכנות של ישראל לתקיפה, עליית המדרגה בניסיונות הדיפלומטיים, אמנם עקרים בשלב זה, לשדרג את הסכם הגרעין עם איראן, העלייה ברטוריקה החריפה של ישראל מול ההתמתנות האמריקנית, והפעילות עצמה במפרץ הפרסי.

האינטרסים של כל המדינות והגופים הרבים המעורבים בסוגיה לא השתנו, ואף אחד מהם גם לא חזר בו מעמדותיו הידועות. איראן עדיין שואפת להקל על הסנקציות המוטלות עליה בידי ארצות הברית והיא ממשיכה לנסות ולפרוץ את טבעת החנק. בסיוע מדינות אוהדות אותה ועוינות לארצות הברית, כמו סין. היא מנסה להגיע בשלום לנובמבר 2020, בתקווה שזהות היושב בבית הלבן תשתנה, ונשיא דמוקרטי ישוב להסכם הגרעין.

ארצות הברית, למרות חילוקי הדעות בתוך הממשל מחולקת בין נצים יותר כמו ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי, לבין נצים כמו הנשיא טראמפ, הרוצה בהגברת הלחץ על איראן - אבל לא לצורך החלפת משטר, ודאי לא לצורך מלחמה נגד איראן.

עוד על המשבר מול איראן
בעבור מיליוני דולרים: ארה"ב ניסתה לשחד את קפטן המכלית האיראנית
רוחאני: נפתח צנטריפוגות כחלק מצמצום המחויבות להסכם הגרעין

מטרתו של טראמפ היא להביא את איראן לשולחן המשא ומתן, מול ארצות הברית, שם ידון מחדש הסכם הגרעין וייפתח, במטרה שיכלול גם את נושא הטילים, פעילות משמרות המהפכה ושאר גופים איראניים ברחבי המזרח התיכון. איראן מתנגדת לחלוטין, אף שלעתים יש איתותים המראים שפלגים מסוים בטהראן - המחולקת בין שמרנים למתונים, בין אזרחים לאנשי צבא, בין אנשי דת קשישים נטועים בעמדותיהם לבין פרגמטיסטים, מוכנים לניהול משא ומתן עם וושינגטון.

זה מעביר חלחלה בגווה של ישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו ניהל מסע חובק עולם נגד הסכם הגרעין עם איראן. הוא ניסה לסכל אותו בשלב המשא ומתן, עד וכולל עימות ישיר מול נשיא ארצות הברית ברק אובמה, ומשעלה טראמפ הוא שכנע אותו לצאת מההסכם ולהביא לקריסתו.

לכאורה מדיניות ישראל ניצחה, אבל איראן מגיבה בכך שאם ארצות הברית יצאה מהסכם הגרעין, אם היא מטילה עליה סנקציות למרות שאיראן לא הפרה את הסכם הגרעין, אז גם היא לא מחויבת עוד להסכם.

היא מתחילה להפר את תנאיו, אבל בשלבים וזו הנקודה החשובה. אמש הודיעה איראן שתתחיל לייצר צנטריפוגות. קודם לכן הודיעה שתתחיל להעשיר אורניום מעבר למותר. היא מציבה שלבים מוגדרים, פומביים, ומסבירה מה תעשה בכל שלב אלא אם הצד השני יבוא לקראתה. טראמפ אמור להכיר את הטקטיקה הזו: זו בדיוק הטקטיקה שהוא נוקט נגד סין במלחמת הסחר, הודעה פומבית שבתחילת כל חודש יעלו המכסים, על אילו מוצרים ובכמה.

ואולם, החשש הישראלי מפני פריצה איראנית לגרעין הוא החשש הקטן, בשלב זה. או לפחות לא הדחוף ביותר. החשש הוא שטראמפ, המתבטא בזכות העם האיראני, המוכן לדבר עם הנשיא חסן רוחאני יעשה בדיוק זאת. אם הוא נמצא בחדר עם רוחאני, יש סכנה שהוא ייצא משם כשהוא מעתיר שבחים על בן שיחו, בדומה לתקדים קים ג'ונג און וקוריאה הצפונית.

וכך, כדי להדגיש את רצינותה של ישראל בכוונתה להגן על עצמה מתפרסמת בניו יורק טיימס כתבת תחקיר מרתקת שנכתבה בידי מארק מאזטי, רונן ברגמן וצוות גרמני של די צייט הפורסת את התכנית הישראלית לתקוף את מתקני הגרעין האיראנים ב-2012, כשנתניהו מתראיין לכתבה ומדגיש שהיה תוקף אילו היה לו רוב. לפני כחודש יצא לאור הספר "סופה בדרך לאיראן" מאת אילן כפיר על אותו נושא בדיוק.

ניתן היה לחשוב שזה הנושא החשאי ביותר, המסווג ביותר אולי בישראל שלא ניתן להוציא עליו הגה - אבל הנה הוא מפורסם, בישראל, עם פירוט מבצעי. מקרה נדיר, מאד נדיר, שהרי התכנית המבצעית הזו אולי תבוצע שוב.

האיחוד האירופי מנסה לשמר את הסכם הגרעין. נשיא צרפת עמנואל מקרון מנסה לארגן לאיראן קו אשראי של 15 מיליארד דולרים, פתרון לסנקציות האמריקניות. לא מספיק, אומרת איראן ודוחה את ההצעה. מה גם שכלל לא ברור שההצעה ישימה - פתיחת קו אשראי אומרת בנקים וחברות שלא מוכנים להסתכן בזעמה של ארצות הברית.

היום המריא ראש הממשלה ללונדון, ביקור בזק שבו ידגיש, שוב, את החשש מאיראן ותכניותיה. הביקור, פחות משבועיים לפני הבחירות, וכשראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון נמצא בעיצומו של משבר, נועד בבירור לצורכי בחירות פנימיים בישראל. הדגשת מעמדו הבינלאומי של נתניהו, קשריו, היותו בן בית בווסטמינסטר, בקרמלין, בבית הלבן. ועדיין אין ספק שמבחינת נתניהו זו משימת חייו כראש ממשלה.

אירופה לא קשובה. אירופה לא מאושרת מאיראן, בלשון המעטה, אבל גם לא מהתנהלותה של ארצות הברית. האירופים - וכן סין ורוסיה, החתומות האחרות על הסכם הגרעין, לא נותנות אמון בטראמפ, או במדיניות החוץ האמריקנית. ארצות הברית במלחמת סחר עם סין, איומים במלחמת סחר על האיחוד האירופי, סנקציות על רוסיה. אין רצון טוב בקרב מי שהיו בעלות בריתה הנאמנות של ארצות הברית וחשות שממשל טראמפ לא סופר אף אחד בעולם, במיוחד לא בעלות ברית דמוקרטיות.

אתמול, בשולי הדברים, צץ לפתע נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן הרוצה אף הוא נשק גרעיני. הרי אם יש לשמונה מדינות באופן רשמי, עוד אחת - ישראל - שהעולם כולו מאמין שיש ברשותה נשק גרעיני ופוטנציאל באיראן, ואולי בערב הסעודית - היעלה על הדעת שלמעצמה אזורית, יורשת האימפריה העות'מאנית לא יהיה נשק גרעיני?

אנו כבר בספטמבר. המשמעות אינה רק הבחירות בישראל, אלא גם העצרת הכללית של האו"ם. אירוע שנתי, שבו כל מנהיג בעולם החפץ בכך מקבל את עשר - או בדרך כלל יותר - דקות התהילה שלו.

לעתים רק אמצעי התקשורת של אותה מדינה משדרים את דבר המנהיג - למעט הנאומים החשובים - הפתיחה החגיגית, נשיא ארצות הברית, מנהיגים חשובים נוספים. בשולי העצרת תמיד יש מפגשים, וייתכן שתהיה ההזדמנות לארגן מפגש דיסקרטי בין נציגים איראנים לאמריקניים, כשאף צד לא מחויב רשמית, ואין חשש מכישלון או אבדן יוקרה. יש רבים המעוניינים בכך - כולל טראמפ - ויש רבים שמתנגדים בכל תוקף - למשל נתניהו, החושש ממלכודת דבש.

ישראל רצתה בזמנו הסכם העוסק רק בנושא הגרעין. החשש היה שהסכם שיכלול נושאים נוספים יכבול את ידיה של ישראל, כשלא נוכל למשל לתקוף מטרות איראניות המסכנות אותנו בסוריה, לבנון או מקומות נוספים. וכך היה. כיום יש במזרח התיכון שלוחות איראניות.

איראן נפגעה מהסנקציות קשות. אבל מדינות, ודאי מדינות בעלות שוק פנימי גדול, יכולות מדעיות וטכנולוגיות, אוכלוסייה גדולה, שטח, כוחות ביטחון חזקים ואיום מבחוץ, הן בעלות עוצמה גדולה מכפי שסבורים לעתים אלו המסתכלים רק על הנתונים הכלכליים: צפון וייטנאם, קוריאה הצפונית ועכשיו איראן. פעם אחר פעם אנו רואים שבנושא המוגדר מהותי לביטחון הלאומי - וחשוב לא פחות גאווה לאומית מדינות מוכנות להקרבה משמעותית בהרבה משסבורים מבחוץ.

העימותים הקטנים והבינוניים במפרץ הפרסי יימשכו. הסנקציות האמריקנית יימשכו ויוחרפו - כפי שקורה כבר עתה. חלקן סמליות, אחרות מהותיות יותר. אירופה חסרת מענה לסרבנות האיראנית והאמריקנית. לכל אחת משלוש החתומות האירופיות על ההסכם צרות משלה, כשהבריטיות, כמכובן, הרבות ביותר, והדחופות ביותר.

רוסיה וסין נהנות מהמצב, ואין להן שום אינטרס לפתור אותו פיתרון של קבע. רוסיה כעת נהנית ממעמד מתווכת, או לפחות מוציאה ומביאה בסוריה, מעבירה מסרים בין ירושלים וטהרן ומוסיפה משלה. היא תשמח מאד לראות את ארצות הברית מסתבכת, שוב, במזרח התיכון, כל עוד זה לא פוגע באינטרסים שלה - והם כרגע מוגנים. סין גם תשמח לראות כל אצבע אפשרית בעינה של ארצות הברית, תשמח לכל הסתבכות אמריקנית שיכולה להקל על הלחץ עליה עצמה.

בינתיים המהלכים צפויים, בינתיים גובה הלהבות נשמר בקפדנות, וגם ההצהרות הלוחמניות ביותר לא מתייחסות להווה. אבל, כמו תמיד, מיס קלקולציה אחת, עימות מיותר אחד יכול לגרום לפיצוץ. ועדיין - בשלב זה ההסתברות לדיפלומטיה בין ארצות הברית ואיראן גבוהה משמעותית מההסתברות למלחמה ביניהן. טוב או רע - זה כבר בעיני המתבונן, והאם המתבונן הזה הוא איראני, אמריקני - או ישראלי.