עיראק, הגולן והרחפן: האש הקטנה של מלחמת ישראל-איראן עלולה להתלקח

גם חומה, גם מגיעה מכיוון איראן וגם אובחנה לראשונה בישראל סמוך לכינון משטר הרפובליקה האסלאמית בטהראן - כיבוד החיפושית המתויגת מדעית כמלדרה מטרידה בשמו של האייתולה חומייני התבקש מאליו. אבל הרחפנים החמושים שהופצצו בפעולת חיל האוויר במוצאי שבת, מעין "חומיינים" עמוסי חומר נפץ, אינם רק מטרד. השמדתם סיכלה פיגוע מסוכן מהאוויר, שהצלחתו הייתה עלולה לגרום לקטל במטרות צבאיות או אזרחיות והתגובה עליו - לחולל הסלמה למערכה גדולה במלחמת ישראל-איראן, המתנהלת על אש קטנה זה שנים.

המשטר האיראני שואף להשמיד את ישראל. היא מעוניינת בהפלתו ובפגיעה ביכולותיו הצבאיות והטכנולוגיות. שני הצדדים נעזרים בבעלי ברית ובבאי-כוח ומשתדלים לקצר טווחים ולהעביר את הלחימה לשטח האויב. ישראל לא הכחישה מבצעים שיוחסו לה בתקשורת העולמית, ביניהם התנקשויות באנשי המערך הגרעיני האיראני. היא אף התהדרה במיומנות המודיעינית והמבצעית שאפשרה לה לעשות בבירת איראן כבתוך שלה ולשלוף משם ארכיון אטומי.

מלחמת האזרחים בסוריה העניקה לזרוע החוץ של המשטר, כוח קודס של משמרות המהפכה בפיקוד קאסם סולימאני, מנוף נוח לפעולה נגד ישראל משטח שהריבונות עליו בידי גורם התלוי חלקית בסיוע איראני - בשאר אסד. חלקית, מפני שתלותו העיקרית של אסד היא במשענתו הרוסית. כל עוד מתקיימת חפיפה בין מאוויי ולדימיר פוטין, אסד וסולימאני, הברית התועלתנית ביניהם מגבילה את חופש הפעולה של ישראל. מאחר שזאת ברית שברירית, המאיימת להתפרק לנוכח סתירות פנימיות, בדומה לחזית המשותפת הרוסית-טורקית בצפון סוריה, ישראל מסוגלת להגיע להבנות מעשיות עם רוסיה על פעולה נגד איראן במנותק מהכוחות הרוסיים השוהים באותו מרחב ובהימנעות מחתירה להפלת אסד.

המאמץ השיטתי של ישראל, באמצעות חיל האוויר, אמ"ן, המוסד, כוחות מיוחדים ואמצעי אש שונים ומגוונים, בלם את ההתבססות האיראנית בסוריה ודחק אותה מזרחה, אך לא עקר אותה כליל. על פני השטח, לאחר שני השיאים של 2018, בחודשים פברואר ומאי, נרשמה רגיעה. ברובד עמוק יותר, סולימאני לא ויתר.

שלושת המאפיינים של ההתלקחות האחרונה הם עיראק, הגולן והרחפן. במתיחות הבין-ערבית, לאורך עשרות שנים, פעל משולש של איזוני כוחות עוינים - עיראק, ירדן וסוריה. בין כל שתיים משלוש השכנות היו יריבות, עוינות ובשעת הצורך, לרוב נגד השלישית, הסכמה וחבירה. היו, כמובן, גם מעטפת אזורית (מצרים, ישראל, אש"ף, סעודיה, טורקיה) ומעצמתית (אמריקנית-רוסית). הפלת משטרו של סדאם חוסיין במלחמת 2003 אפשרה לאיראן להפוך את עיראק מהאויבת הקבועה והמאיימת ביותר ליעד חלש להשפעה ולתעבורה.

שליטה איראנית בפועל בבגדאד, למרות ולצד נוכחות צבאית אמריקנית דועכת, תעמיד את טהראן בפני צומת דרכים מערבה, בואכה לבנון ועם ישראל על הכוונת - באמצעות ירדן, כשאיפה שלא תתממש כל עוד זאת הממלכה ההאשמית, או באמצעות סוריה, כמו בשנים האחרונות.

הפעולות נגד מתקנים ומחסנים בעיראק, המיוחסות לישראל, מאתגרות את סולימאני למצוא מענה ולהוכיח שהוא יודע גם לעבור - או לחזור - למתקפה. אסכולת ההתנגדות לישראל, המחברת את איראן לחיזבאללה ולחמאס, אינה מספקת את מאמיניה בהרגעות השגורות בדבר התעצמות, הכנות והמתנה להזדמנות נאותה. מעת לעת, היא מוכרחה להצדיק את קיומה בהתקפה - פיגוע אווירי, חדירה יבשתית, אש מהים, טרור במרחקים.

אף שהבסיסים האיראניים בסוריה אינם מיועדים בהכרח לפגיעה במטרות ברמת הגולן - ישראל כולה היא מטרה והגליל העליון קרוב לפחות באותה מידה - יש הגיון מדיני בהתמקדות בפעולות אוויריות או קרקעיות נגד הגולן. זהו שטח כבוש, שהעולם כולו, למעט דונלד טראמפ, מסרב להכיר בסיפוחו לישראל. אסד חייב לברך על פעולות המזכירות את נחישותו להחזיר לסוריה, כך או אחרת, את המחוז שאיבדה ב-1967.

רוסיה, המתאמת עם ישראל מנגנון למזעור החיכוך הצבאי בסוריה, מנצלת כל אירוע מדיני, מפגש דיפלומטי ותדרוך תקשורתי להבהיר שבעיניה גבול ישראל-סוריה עודנו קו שביתת הנשק של 1949. הדגשת סיפוח הגולן, שטראמפ מתגאה כל כך בתמיכה בו, רק מזיקה לישראל, כי היא מחדשת את ההכשר הבינלאומי לפעילות נגדו, ולו גם בידי גורמים המתארחים בסוריה.

110 שנה לאחר המועד המכונן של מכירת המטוס הראשון מידי האחים רייט לצבא האמריקני (לחיל הקשר של זרוע היבשה, כגרעין שממנו תצמח זרוע האוויר), נרשמת מגמה הפוכה: כלי טיס פשוטים, זולים ובלתי-מאוישים המופעלים בידי כוחות קרקעיים. במקרה האיראני, אלה שתי המסגרות המקבילות, הצבא ומשמרות המהפכה. מטוסים זעירים ללא טייס, רחפנים, טיסנים - המונח המדויק אינו קבוע ואינו כה חשוב. המהות היא שאין צורך בטייסים, בבסיסי טיסה, בתחזוקה מסובכת ובמערכת מורכבת של שליטה ובקרה.

כמו בתחום הסייבר, לרחפנים יש שלוש משימות בסיסיות - הגנה, איסוף ותקיפה. השנייה יכולה בנקל להפוך לשלישית. כבר לפני כ-15 שנה, כאשר כלי טיס של חיזבאללה שוטט וצילם באין מפריע בשמי הגליל בעת ביקור של ראש הממשלה אריאל שרון שם, נכתב שזהו כאב הראש החדש של אבטחת האישים. כלי כזה יכול להגיח מתוך התכלת ולהתנפץ על האישיות המאובטחת. בעובדה שזה טרם קרה אין שום ערובה לכך שזה לא יקרה.

מי שיכול להטיס חבילה מסוגל גם להכין חבלה. אם הרחפנים המשוכללים של אמזון מביאים ליעדיהם צרורות דואר, לא ירחק היום - ייתכן שכבר רואים אותו במראה אחורית - ומפעיליהם ישתמשו בשכמותם לשלוח מטענים לחוליות הממתינות להם בעומק השטח. שיטה כזו טובה לטשטוש האחריות לפיגוע שיתבצע בהמשך.

איראן מפרסמת תכופות את הישגיה בפיתוח כטב"מים מתאבדים או מפציצים. הסוג הראשון הוא חד פעמי, קמיקזה, וכמו מקורו היפני אויבו העיקרי הוא כלי שיט אמריקני. האיראנים טוענים שכטב"ם מתאבד, מסדרת מוהאג'ר, יכול לשתק משחתת ואף נושאת מטוסים, אם כי לא להטביע אותן, בפגיעה ממוקדת בגשר, במכ"ם או בסיפוני ההמראה. הסוג השני נושא פצצות הגולשות מטווח רחוק אל מטרותיהן.

למטוס קרב או לטיל אחד עוצמה גדולה בהרבה מעשרת הקילוגרמים של מטען הרחפן, אך בנסיבות מסוימות אין לזלזל בסכנת הרחפנים. המפקד הקודם של זרוע היבשה בצה"ל, אלוף קובי ברק, הזהיר במאמרים בכתבי עת צבאיים מפני "הרום הקרוב לקרקע" - וזה עוד לפני העפיפונים והבלונים מעזה. כוח שייכנס לעיר, ציין ברק, עלול להיתקל ברחפנים שימריאו לפתע מתוך בתים או אתרים חבויים אחרים, ישדרו לאחור תצפית רצופה על תנועותיו או יתנפצו עליו. וכמובן, לא הרי רחפן אחד או שניים כהרי נחיל ארבה - או חומיינים - של עשרות רחפנים העטים בו זמנית על מחלקות חי"ר או צוותי טנקים וכיתות נגמ"ש.

לדמיון האנושי וליכולת לקחת פריטים מהמדף האזרחי ולעשותם לנשק אין מגבלה, כמוכח מפיגועי דריסה ועד ל-11 בספטמבר. היום טיסן, מחר משהו אחר. לכן גם ההישגים במלחמה כזו אינם עמידים. הם נוטים להתפוגג במהרה ומחייבים תחזוקה מתמדת.

לא פחות מעניין מביצועי המודיעין וחיל האוויר, אמש, הצד התקשורתי-תודעתי של פרסום המבצע ביוזמה ישראלית ואזכור סולימאני ומשטר דמשק. המסר ברור: סולימאני, אישית, מהווה קבוצת סיכון של אדם אחד, ואשר לאסד, שרידותו מותנית בניתוק מגע מסולימאני, ואם הוא מתקשה להפנים זאת, על פטרוניו ברוסיה, המחשיבים את המשטר הנחוץ לבסיסיהם בלטקיה ובחמיימים יותר מאשר את בשאר, ללמד אותו שיעור.

סולימאני הוא, במינוח האמריקני הרשמי, טרוריסט מסומן אך לא מבוקש. הוטלו עיצומים על חשבונותיו ונכסיו; לא הוצע פרס על ראשו, כמו על גולגלותיהם של מנהיגי אל-קאעדה ודאעש (25 מיליון דולר בצמרת, חמישה-שבעה-עשרה בדרג הבא). זו שיטה משונה: חסן נסראללה ויחיא סינוואר לא שם, סגניהם כן. המשמעות המעשית היא שהבכירים ביותר בפקעת הרשתות אינם על הכוונת.

כך בגישה האמריקנית, שמצפים מישראל לתיאום כללי איתה, אם כי לרוב לא עד כדי דיונים של מבצעים וגיחות. מה אמור סולימאני להבין מפערי הדקויות בהתייחסות אליו בוושינגטון ובתל אביב? שלא טוב להסתובב בראש חוצות בקיץ חם זה, במיוחד לא בשלושת השבועות שלקראת הבחירות לכנסת.