גם במחיר סנקציות של ארה"ב, ארדואן העדיף את פוטין על פני נאט"ו

חודשים ארוכים התרוצצו נציגים אמריקניים וטורקיים בשאיפה לגשר על ההסתייגויות הנוגעות לעסקת הטילים שעליה חתמה אנקרה עם רוסיה. ממשל טראמפ הדגיש פעם אחר פעם כי טורקיה לא תוכל להחזיק במטוסי ה-F-35 המתקדמים, אם תיפרס בשטחה מערכת ה400-S הרוסית.

ההסבר לכך ברור - מערכת ההגנה האווירית המתקדמת, שגם גרסתה המוקדמת יותר הדאיגה את ישראל כשנפרסה בסוריה ובאיראן, פותחה במיוחד כדי להתמודד עם מטוסי הקרב החדישים. המחשבה שלצבא רוסיה תהיה גישה למידע על כלי הטיס העתידיים של ארצות הברית ושל בעלות בריתה במערב עוררה פלצות בפנטגון ובנאט"ו. עד כמה שלעתים קשה לזכור, טורקיה חברה בברית הצפון-אטלנטית, ולא סתם חברה - צבאה הוא השני בגודלו בה, רק אחרי ארצות הברית.

מיקומה - גובלת בעיראק, באיראן ובסוריה - מקנה לה מעמד בעל אסטרטגיות ראשונה במעלה, והקואליציה האמריקנית שכתשה את מעוזי דאעש במזרח התיכון השתמשה בבסיסים שבשטח טורקיה. היא שער, בין אם נעול או פתוח, להגירה לאירופה והאיחוד האירופי העביר לה כספים רבים בשנים האחרונות על מנת לבלום את הזרם שטלטל את הפוליטיקה ביבשת. ארדואן גמל לה בתחילת עבודות קידוח לחופי קפריסין בשבועות האחרונים.

העניין הרב של רוסיה בהרחבת ההשפעה של על טורקיה הוא מובן לאור זאת. נאט"ו עדיין מדאיגה את הקרמלין, גם 30 שנה אחרי קריסת ברית המועצות, שאותה הגדיר ולדימיר פוטין לא אחת כ"אסון הגיאופוליטי הגדול של דורנו". בעוד שרוסיה התכווצה, הברית ממשיכה להתרחב לכיוון גבולותיה ואל תוך אזורי ההשפעה המסורתיים שלה בבלקן, במזרח אירופה ובקווקז.

זה עוד לא קרוב לזה, אבל אם פוטין יצליח לגרום לקרע בלתי-הפיך בין טורקיה לבין נאט"ו, זו תהיה הצלחה ראשונה במעלה. לא רק רוסיה אחראית לזה, אלא גם המדיניות האוטוריטרית של ארדואן בשנים האחרונות. נאט"ו קמה אחרי מלחמת העולם השנייה, כדי להיות משקל נגד למשטרים הקומוניסטיים ולחברותיה היה סט ערכים מסוים.

טורקיה, המדינה המזרחית ביותר בברית, היא אחת החברות הוותיקות ביותר בה. בתקופת המלחמה הקרה היא הייתה זירת עימות מרכזית בין המערב לברית המועצות, ומשבר הטילים בקובה נפתר כשארצות הברית הסכימה בתמורה להוציא את טיליה מטורקיה, אף שזה היה צעד שעליו הסכימו הצדדים בחשאי ולא פורסם באותה העת.

כיום, המשטרים ברוסיה ובטורקיה דומים בהרבה מובנים אלו לאלו, ודי רק לציין את סגנון שלטונם של פוטין וארדואן. הזיווג הזה הוא לא מובן מאליו, אבל הוא כורח המציאות החדשה שהתעצבה במזרח התיכון בעשור האחרון. רוסיה השתחלה לוואקום שהותירה הנסיגה של ארצות הברית, וכניסתה למלחמת האזרחים בסוריה ב-2015 כפתה על טורקיה השכנה לחשב מחדש את מסלולה.

באותה תקופה ניצלו אלפי אזרחים זרים מרחבי העולם את הגבול הפרוץ, רבים סבורים כי פרוץ בכוונה, על מנת להתגייס לשורותיהם של ארגוני המורדים, מהמתונים לכאורה ועד לג'בהת א-נוסרה וארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש). רוסיה ביקשה להציל את משטרו של בשאר אסד, ולשם כך הפעילה את חיל האוויר שלה בעוצמה רבה, בהפצצות ללא אבחנה על מעוזי האופוזיציה.

בתקרית אחת, שכיום ברור עד כמה הייתה זו נקודת מפנה, הפיל חיל האוויר הטורקי מפציץ רוסי שפעל באזור הגבול ושני טייסיו נהרגו. באנקרה אמרו כי הוא חדר למרחב האווירי שלה ולא נשמע לאזהרות, ובמוסקבה טענו כי הוא היה בשמי סוריה והאשימו את טורקיה בשיתוף פעולה עם דאעש. קרב גרסאות החל להתפתח, ושני המנהיגים חמומי המוח שיגרו מסרים מאיימים.

הנקמה של רוסיה לא איחרה לבוא. בעידן של היום היא לא חייבת להיות צבאית, בטח לא כשהיריב הוא חבר בברית הצבאית החזקה ביותר בעולם. פוטין עיבה את מערכי ההגנה האווירית ברוסיה, עם פריסת סוללות ה-S-400 ופגע היכן שכואב - בכיס. פוטין הטיל סנקציות על מגזרי התיירות והחקלאות של טורקיה והגביל את אשרות הכניסה של אזרחים טורקים לרוסיה, במטרה ברורה: לגרום לארדואן להתנצל ולהבין שיש שליט חדש באזור.

קשה לדעת כמה זמן הייתה עומד טורקיה בפרץ, אך אירוע מכונן אחר היה ניסיון ההפיכה נגד ארדואן ביולי 2016. לצבא טורקיה הייתה היסטוריה ארוכה של הפיכות נגד ממשלים שנטו לעבר אסלאמיזם פוליטי בניגוד לרוחו של מייסד הרפובליקה אטאטורק, וארדואן עמל בפרך כדי להחליש את כוחו של הממסד הצבאי ולשנות את פניו. בזמן שהיה בחופשה באי מרמריס, יצאה לדרך תכנית ההפיכה של קבוצת קושרים בצבא, אולם זו נכשלה במהירות ובתוך יממה כבר היה ברור שידו של ארדואן על העליונה. הנשיא ותומכיו האשימו את המטיף הגולה פתהוללה גולן בארגון המרד מאחוזתו שבפנסילבניה, בעוד שמתנגדיו משוכנעים כי היה זה ניסיון הפיכה מבוים שהכשיר את הקרקע לטיהורי הענק של ארדואן.

אחרי הלילה הזה, הכול השתנה מבחינת ארדואן, שראה אויבים בכל מקום. מי שזיהה את ההזדמנות היה פוטין, שהיה ממנהיגי העולם הראשונים שיצרו קשר עם נשיא טורקיה והפגינו את תמיכתם בשלטונו. לא רק זאת, אלא שנשיא רוסיה הזמין את יריבו לביקור בסוצ'י שנועד ללבן את היחסים המרים בין שתי המעצמות האזוריות. ובעוד שבארצות הברית ובמדינות מערביות אחרות גמגמו, פוטין עטף בחיבוק חם את ארדואן החרד והיה לראש המדינה הזרה הראשון שנפגש עמו מאז הפוטש הקצר.

בשלוש השנים שעברו נפגשו השניים פעמים רבות, וחתמו על שורת עסקאות, המרכזית שבהן הייתה רכישת ה-S-400. הם השיגו הבנות מסוימות לגבי המלחמה בסוריה, שמצליחות פחות או יותר למנוע מערכה כוללת על מחוז אידליב, ומוסקבה אף בונה את תחנות הכוח הגרעיניות הראשונות של טורקיה. בכל העת, ארדואן הפציר בשני הממשלים האמריקניים האחרונים להגיע לעמק השווה, אבל זה לא קרה והמחלוקות בין שתי המדינות התפשטו לתחומים רבים אחרים.

אנקרה דרשה את הסגרתו של גולן, אולם הרשויות האמריקניות סירבו לבחון זאת ללא בסיס אמיתי של ראיות נגד אויבו של ארדואן אפילו כשטראמפ ניסה להתערב באופן אישי. וושינגטון המשיכה לפרוס את חסותה על הכורדים בסוריה, שבעיני טורקיה הם שותפיהם של המורדים הכורדים בשטחה, וגם אחרי שטראמפ אלתר נסיגה מהירה מסוריה אחרי שיחת טלפון עם ארדואן בדצמבר, בסופו של דבר נותרו הכוחות האמריקניים בשטח, מגוננים על הלוחמים הכורדים שהביסו את דאעש.

לאור צבר חוסר ההסכמות הללו, והאגו הגדול של ארדואן וטראמפ, היה סיכוי קלוש ביותר לכך שמי מהם ירד מהעץ. בעידוד שופרותיו בכלי התקשורת, רבים מתומכי הנשיא מאמינים שלארצות הברית הייתה יד בניסיון ההפיכה. לכן, הם חגגו בגאווה גדולה את הגעתה של מערכת ההגנה האווירית הרוסית, גם כשלרובם לא באמת ברור מדוע או אם היא עדיפה על מערכת הפטריוט האמריקנית המקבילה. הצידוק של נשיא טורקיה הוא שהמחיר שהעמיד הממשל הקודם בוושינגטון היה יקר מדי, וטראמפ השתמש בזה כדי לתקוף פעם נוספת את קודמו אובמה כמי שאחראי לתסבוכת הנוכחית.

אבל יש כאן גורמים נוספים מעבר לשיקולי מחיר. ארדואן עשה את חישוביו שלו וקיבל את ההחלטה שכדאי לו להישאר נאמן לפוטין גם במחיר של סנקציות אמריקניות אפשריות וצמצום שיתוף הפעולה הצבאי. האחרון התבטא כבר בהוצאת טורקיה מתכנית ה-F-35, כפי שהזהירו בפנטגון בחודשים האחרונים. משמעות המהלך הוא יקור דרמטי ביצור מטוסי החמקן, מפני שרכיבים רבים מיוצרים בטורקיה שבה העלויות זולות יותר, וביטול המשלוח של מאה המטוסים שהזמינה אנקרה.

רוסיה, שלא ממתינה רגע דל, כבר הציעה לספק לטורקיה את מטוסי הסוחוי S-35 המתקדמים שלה במקום ה-F-35. ראש מינהל התעשיות הביטחונית אמר ביום חמישי כי טורקיה לא תרכוש ציוד צבאי בשלב זה אלא אם יהיה הכרח בכך, והודה כי צפויים הפסדים של מיליארדי דולר בתקופה הקרובה. למרות המכה הכלכלית הצפויה, שתיתכן ותוחמר אם ארצות הברית תטיל עוד סנקציות, אפילו מרבית מפלגות האופוזיציה - פרט למפלגה הפרו-כורדית - התייצבו לצד ארדואן ותמכו בעסקה עם רוסיה.

רגע נדיר זה של אחדות השורות סביב הנשיא התרחש בימים לא קלים עבורו מהבחינה הפוליטית, אחרי התבוסה בבחירות לעיריית איסטנבול. אף על פי כן, ברמה הלאומית ארדואן עדיין עושה כבשלו ומקדם את המדיניות הניאו-עות'מאנית שלו החולמת על שחזור ימי התהילה של האימפריה שהתפרקה לפני מאה שנה. היא לא מתבטאת רק בביצור היחסים עם המדינות הלא-מערביות, אלא גם בתחילת הקידוחים לחופי קפריסין שנעשו חרף איומי האיחוד האירופי.

טראמפ לא מתלהב להשית סנקציות נוספות על טורקיה, אבל גם לא הוריד זאת מהפרק. לפי חוק של הקונגרס, על הממשל להעניש בעלות ברית שרוכשות ציוד צבאי מרוסיה, וייתכן שבימים הקרובים יוכרזו עיצומים שונים על טורקיה. בקיץ שעבר, כשאלו הוטלו בתגובה למעצרו של הכומר האמריקני והוסרו רק לאחר שחרורו בסוף השנה, הלירה נכנסה לסחרור והמשבר הכלכלי העמיק.

ארדואן, שהפסדיו בבחירות המקומיות נבעו בעיקר מהצרות הכלכליות שהמיטה מדיניותו על האזרחים, מאמין שכמו מנהיגים זרים אחרים יצליח "להקסים" את טראמפ ולרכך את המכה שיקבל על שהעדיף את פוטין על פניו ועל פני המערב.