לפני 60 שנה בדיוק, ביולי 1959, הסתיים אחד הפרקים המפוארים בתולדות טבריה בעידן החדש - היה זה עם סגירתו של בית החולים הסקוטי שפעל בעיר במשך 65 שנה. למוסד הרפואי תרומה מכריעה בהבאת הרפואה לעיר ולסביבה, הצלת חיים ומיגור מגיפות. אך מעל הכל, היה זה בית החולים המרכזי לכל אזור טבריה, עמק הירדן והגליל העליון ששימש במשך שנים רבות כבית חולים ליולדות.
על פי הערכות, כ-20 אלף תינוקות נולדו במוסד ובשבוע הבא יפגשו 300 מהם למפגש ילידי בית החולים הסקוטי. בין ילידיו שכבר הבטיחו את השתתפותם באירוע: מנתח המוח הנודע הפרופ' מנשה זערור, הפרופסור יואב תורג'מן - ראש מערך קרדיולוגיה בבית חולים העמק, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט רון שפירא ורבים נוספים, בהם גם מספר משתתפים שיגיעו במיוחד מארצות הברית ומאירופה.
חיים חצב, מספר סיפורי טבריה, שבעצמו נולד במקום ב-1952, הוא מארגן הערב שלו הוא קורא "גם אני נולדתי בסקוטי". הוא מזכיר דמויות מוכרות נוספות שנולדו במקום: הזמר והמלחין דני סנדרסון, המוזיקאי יהודה עדר, המחזאית המנוחה ענת גוב, שר התשתיות לשעבר, תת אלוף אפי פיין-איתם, ראש המוסד והשר מאיר עמית, פנינה גיא התובעת במשפט יגאל עמיר, מנהל בית החולים פוריה הד"ר ארז און, בני משפחת אמסלם - משפחת המלונאים הטבריינית ועוד ועוד.
לקריאה נוספת בנושא:
כשהחלום הפך למציאות: תחייתו המחודשת של המבנה ההיסטורי בצפת
לדברי חצב "עשרות סיפורים קשורים למקום היפה הזה, מעכבר שנגס באפו של תינוק בן יומו במאי 1950 עד לידות בסירה, במשוריין ובמחסום בדרך לבית החולים".
סיפורו של בית החולים הסקוטי הוא בעצם סיפור של מימוש חזון ושל מפעל חייו של "משוגע לדבר" שהגיע לגליל בשליחות מיסיונרית והניח את יסודות הרפואה בטבריה.
בסוף המאה ה-19 החליטו כמה גופים מיסיונריים לקבוע אחיזה באיזור הגליל באמצעות מתן שירותי רפואה. כך היה בטבריה, צפת ונצרת. בארץ ישראל לא היו מוסדות בריאות והמיסיון הבין שבאמצעות מתן שירותי בריאות יגיעו ללב התושבים.
ד"ר דיוויד וואט טוראנס נולד ב-1862 בסקוטלנד לאב רופא, הלך בדרכו וכבר בגיל 21 סיים גם הוא לימודי רפואה. זמן קצר לאחר מכן, ב-1884, הגיע לארץ ישראל ומונה ל"ראש המשלחת הרפואית לגליל" מטעם המיסיון הסקוטי.
חצב מספר כי "הוא היה איש גבוה וחייכן שלמד מהר לדבר ערבית שוטפת - שפה בה דיברו בטבריה ובכפרים סביב באותה עת".
הוא פתח בטבריה מרפאה, אולם רבני העיר קראו להחרים את המיסיונר ורוב המטופלים היו ערבים. עם זאת, רב הקהילה, הרב יוסף דוד אבולעפיה, עמד על כך שיתאפשר לטוראנס להגיש שירותי רפואה בעיר. "לשאינו רוצה להיות יהודי - לא יעזור דבר, ולשאינו רוצה להתמד - לא יעזור דבר לרופא הסקוטי", הסביר הרב אבולעפיה.
עם הזמן, כשהתושבים הבינו כי בעבודתו הד"ר הסקוטי מציל חיים, הפכה המרפאה הומה אדם - יהודים וערבים כאחד. טוראנס עסק כמעט כל כולו ברפואה ופעילותו המיסיונרית היתה דלה.
ב-1890 רכש חלקת קרקע בטבריה ולאחר מכן נסע לסקוטלנד ובאסיפת המיסיון גייס כסף לבניית בית חולים. למרות שלא היתה לו כל הצלחה כמיסיונר, הוא הצליח לגייס את הכסף הדרוש.
הוא שב לארץ הקודש לאחר שנשא לאשה את לידיה הובר והחל בבניית בית החולים. לזוג הצעיר נולדו תאומים. אולם ככל שטוראנס הציל חיים של רבים, את ביתו פקד אסון כבד: שני ילדיו חלו בגיל שנה ומתו.
הזוג טוראנס השקיע את כל כולו בבניית בית החולים הראשון בטבריה. טקס הפתיחה נערך ברוב עם ב-1 בינואר 1894, עם 24 מיטות למבוגרים ושש מיטות לילדים. באותה שנה השלים ד''ר טוראנס גם את בניית ביתו החדש, סמוך לבית החולים.
אבל דווקא אז, בשיא העשייה, אשתו האהובה מתה במהלך לידת בתם. הוא נסע לסקוטלנד ולשמחת תושבי העיר שב לטבריה ב-1896 ונשא לאישה את אלינור דורֵי, מי ששימשה אז גם כאחות הראשית בבית החולים.
שמו של הרופא הסקוטי יצא למרחקים. בדואים מעבר הירדן היו מגיעים אליו רכובים על גמלים ותושבי החורן אף הם הגיעו למוסד הרפואי של טוראנס.
אולם מנת הייסורים שלו עדיין לא התמלאה: ב-1902 פרצה מגיפת חולירע בטבריה ואשתו השניה, אלינור, נפגעה במחלה ומתה. ב"ספר טבריה" מסופר כי אחרי שרעייתו נקברה בבית העלמין הפרטי הקטן, בו קבר כבר אשה ושני ילדים, "הוא לא נטש את המערכה עד שהמגיפה פסקה". המגיפה הנוראית נמשכה 40 יום וגרמה למותם של 600 תושבי העיר.
ד"ר טוראנס שוב יצא להתאושש במולדתו לזמן קצר וכששב הקדיש את עיקר עבודתו לטיפול בנשים. ב"ספר טבריה" כתוב "שבגלל מעמדן הנחות בבית, הן הרגישו בבית החולים שלו שגם הן בני אדם".
ב-1908 נישא בשלישית לגברת קרטיס ובמלאת 25 שנות עבודה מפרכת, כשהוא עצמו תשוש וחולה, יצאו בני הזוג לחופשה. ב-1912 שב טוראנס לטבריה ושוב העיר ספגה מגיפת חולירע. טוראנס הצליח להתמודד נוכח גלי החולים והפעם מתו "רק" מאה בני אדם במגיפה.
''שלושה דברים נתברכה בהם טבריה: הכנרת, חמי טבריה ובד''ר טוראנס"
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה וד''ר טוראנס, שהיה נתין של מדינה אויבת לטורקיה, נאלץ לנטוש את טבריה בחופזה. חיילים טורקיים וגרמניים תפסו את בניין בית החולים והפכו אותו לבית חולים צבאי. ד''ר טוראנס עצמו גוייס לצבא הבריטי וניהל בית חולים צבאי. לאחר שעזבו הטורקים והגרמנים את טבריה, נשאר בית החולים עזוב ופרוץ וכל ציודו נהרס.
בדיוק לפני מאה שנה, באביב 1919, השתחרר טוראנס משירותו הצבאי וחזר מיד לטבריה. הוא שיקם את בית החולים יחד עם בנו, ד"ר הרברט טוראנס ובנותיו, לידיה ומרג'ורי, שגם הן סיימו את לימודי הרפואה.
ב-1921 נפצע קשה בתאונת דרכים, אולם התעקש להמשיך לטפל בחוליו למרות פציעתו. הוא מת ב-26 באוגוסט 1923, לאחר עשרות שנות פעילות למען תושבי טבריה והאזור. הוא נטמן בבית העלמין המשפחתי שעל שפת הכנרת כשמסביב יהודים, ערבים ונוצרים מטבריה והסביבה. הרב אבואלעפיה, שהיה היחיד שתמך בו בתחילת הדרך ספד לדוקטור טוראנס בלווייתו ואמר : ''שלושה דברים נתברכה בהם טבריה: בים הכנרת, בחמי טבריה ובד''ר טוראנס. אחד משלושה אלה אבד לבני טבריה היום הזה...''.
בנו, ד''ר הרברט טוראנס, שנולד בטבריה בשנת 1892, וכינה עצמו "צבר", המשיך לפעול בטבריה לאחר מות אביו. "מאז ומתמיד סיסמתנו היתה 'אהבה לכל'", אמר טוראנס הבן בחגיגה שנערכה לו לציון 25 שנות עבודה בבית החולים שהקים אביו.
לאחר קום המדינה הפך בית החולים הסקוטי בטבריה למוסד משותף לכנסיה ולממשלת ישראל ושימש כבית יולדות לכל צפון המדינה. אלפי לידות מהישובים בצפון ומהמעברות שקמו, התבצעו במקום.
עם הקמת בית החולים פוריה, בשנת 1959 בית החולים של המיסיון הסקוטי הפסיק לפעול. הוא הפך בית הארחה לצליינים ולפני כ-15 שנה הוסב לבית מלון מהמפוארים בישראל. בשבוע הבא יגיעו חלק מילידי המקום להצדיע לד"ר טוראנס ולומר בגאווה - "גם אני נולדתי בסקוטי".
