טיפול בעניים והפצת הנצרות: סיפורו של חלוץ הרפואה מהגליל

בשולי מתחם המחוז הצפוני של משטרת ישראל עומד נטוש ומוזנח בית אבן, כשהוא מבויש ונחבא אל הכלים, עטוי צמחיה שמכסה את יופיו ומשכיחה את ימי הפאר שלו. בקרוב יזכה המבנה לעדנה מחודשת - הוא ישוקם וישומר, וסיפור עברו המפואר יסופר ברבים.

המבנה, המוגדר על ידי אנשי שימור כ"מעונו של דוקטור ורטן", אוצר בתוכו את סיפור ראשית הרפואה המודרנית בצפונה של ארץ ישראל, שיסודותיה הונחו על ידי ד"ר פקרדוני קלוסט ורטן. למרות חשיבות מעשיו, שמו מוכר לבודדים, אלו ידעני היסטוריה ארץ-ישראלית. כעת, כמה גופים ואנשים חברו יחדיו כדי להציב אותו במקום הראוי לו, תוך שיקום המבנה בו חי ופעל במחצית השנייה של המאה ה-19.

ד"ר ורטן נולד ביוני 1835 למשפחה ארמנית באיסטנבול. בצעירותו לקח חלק במלחמת קרים (1853-1856), במסגרת צבא בריטניה. בשדות הקרב נחשף למראות המלחמה והתרשם מהטיפול שהוגש לנפגעים. בעקבות החוויות שעברו עליו, החליט ללמוד רפואה, ובהשפעת החינוך הנוצרי שספג שאף להיות רופא-מיסיונר.

ב-1857 החל את לימודי הרפואה באדינבורו, מטעם האגודה הנוצרית Edinburgh Medical Missionary Society (EMMS) ב-1860, עם סיום לימודיו, נשלח לביירות לטפל בפצועי הקרבות בין הנוצרים לדרוזים. כשסיים את משימתו בביירות, גמלה בלבו ההחלטה להישאר במזרח התיכון ולמלא את שליחותו הרפואית והמסיונרית באזור. הוא החליט לקבוע את ביתו בנצרת ולפעול ממנה. סלים עבוד, מי שהיה תלמידו ועוזרו במשך עשרות שנים, הסביר לימים את החלטתו של ורטן לפעול מנצרת בכך ש"בין ביירות לירושלים לא היה רופא אירופי אחד". נצרת הייתה אז ישוב שמנה כ-4,000 תושבים.

תחילת דרכו הייתה קשה. הוא שכר מבנה בשוק, כשבקומה הראשונה הפעיל מרפאה וחדר עם ארבע מיטות לאשפוז ובקומה השנייה התגורר יחד עם המתורגמן שעבד לצדו. כמו כן, נוכחותו של רופא אירופאי לא הייתה נוחה לכולם. המרפאים העממיים ראו בו איום על פרנסתם ומעמדם. הם השמיצו אותו וניסו לפגוע בשמו. בנוסף לכך, כשלוש שנים אחרי שהגיע לנצרת, קרן הסיוע הנוצרית הפסיקה את התמיכה בפעילותו והוא נאלץ לגייס תרומות מחבריו.

שמו החל לצאת בנצרת ובסביבתה ורבים הגיעו לקבל מידיו טיפולים רפואיים. אולם המצוקה הכלכלית העמיקה וב-1866 הוא נסע לאדינבורו במטרה לשכנע את ארגון ה-EMMS שיתמוך בפעילותו בארץ הקודש. במשך עשרה חודשים הוא שהה באדינבורו ועזב אותה רק אחרי שהצליח לשכנע את דירקטוריון הארגון להיעתר לבקשתו. ביום בו עזב את סקוטלנד נישא לאהובתו, אן מארי, והפליג איתה לארץ ישראל יחד עם אחות מוסמכת.

השליחות הרפואית של ד"ר ורטן הלכה וגדלה. הוא הרחיב את פעילותו ובשלב מסוים אף ביקש להכשיר סטודנטים מקומיים למקצוע הרפואה. המיזם לא התרומם, אולם אחד מאותם סטודנטים, סלים עבוד, הפך להיות עוזרו האישי ולימים גם כתב ספר על ורטן. אותו ספר נחשב למקור המידע הרחב ביותר על ורטן.

לצד שליחותו הרפואית גם הקפיד על שליחותו המיסיונרית - הוא קרא מכתבי הקודש, התפלל לשלום המטופלים ושוחח איתם על פרשות היום. מחצית מזמנו הקדיש לטיפול בעניים ללא תמורה ובזמן הנותר טיפל בבעלי יכולת כלכלית. שמו יצא למרחקים ומטופלים הגיעו ממקומות רבים - צור, צידון, חורן ושומרון.

ד"ר ורטן התעניין בסביבה - חקר ולמד את האזור, מדד משקעים, לחות, טמפרטורות ורוחות ועסק בבוטניקה, גם לצורך ייצור תרופות. במהלך עבודתו זו איתר אירוס שלא הוגדר עד אז ונושא מאז את שמו - "אירוס ורטני" (מוכר גם כ"אירוס הסרגל").

"תרומתו לרפואה בארץ חורגת מהגליל לאזור כולו. הוא ידוע כמי שהנהיג רפואה מונעת, חלוץ 'טיפת חלב' וחיסונים לתינוקות", הסביר אורי בן-ציוני, מנהל מחוז צפון במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. לדבריו, "פועלו והשפעתו היו כבירים. ורטן היה איש רנסנס והשכלתו הרחבה הביאה גם לפרסומו של האיש כמגלה 'אירוס הסרגל'".

אבל החלום הגדול של ד"ר ורטן היה לבנות בנצרת בית חולים רציני, מהמסד לטפחות. הוא שוב הצליח לשבות בחלומותיו את דירקטוריון הארגון בסקוטלנד והשיג מימון לרכישת קרקע עבור בניית בית החולים. המקום שאיתר היה על גבעה נישאה מעל נצרת בה מזג האוויר טוב והקרקע מתאימה לגידולים חקלאיים שיזינו את המאושפזים.

הוא הצליח לרכוש את חלקת האדמה שרצה ובכסף שגבה מחולים שיכלו לשלם - פרויקט הבניה השאפתני יצא לדרך. תחילה נבנה בית מגורים אליו עבר עם משפחתו וב-1882 החלה בניית בית החולים. אולם כשהסתיימה בניית הקומה הראשונה ובניית הקומה השניה כבר היתה בשיאה, החלום נגדע. המושל הטורקי הורה לו לעצור את הבניה, הפקיע את המתחם והורה לוורטן לפנות את ביתו. הטענה הייתה כי המיזם מוקם על גבעה שולטת שרק גורמי ממשל יכולים להחזיק בה. ורטן לא הצליח להגשים את חלומו, אולם לא הרים ידיים והמשיך בפעילותו בנצרת.

ב-1901 נחלש וחלה ולעזרתו הגיע רופא צעיר, ד"ר פרדריק ג'ון סקרמיג'ר. סקרמיג'ר הצליח להפיח רוח חדשה בחלום של ורטן; השניים קנו בניין וחלקת אדמה גדולה בדרום מערב נצרת והקימו במקום בית חולים ומאז ועד היום פועל במקום בית החולים הסקוטי.

בדצמבר 1908 ד"ר ורטן מת והוא בן 73. "עם מותו הגיעו לקיצן 47 שנים של עבודה חלוצית", כתבה האדריכלית גליה גלעדי שערכה תיק תיעוד מרשים ועשיר בפרטים אודות "בית ורטן".

מאז, הופקע בית ורטן על ידי הטורקים - ולמעשה, עד ימים אלה שימש הבית שבנה על הגבעה את כוחות הביטחון של השליט. בתחילה היו אלו העות'מאנים שהחרימו את המבנה ושיכנו בו מפקדה משולבת ומרכז ביון של הצבאות העות'מאני והגרמני. לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי הפך המבנה לביתו ומשרדו של מושל המחוז בהם גם לואיס אנדרס שנרצח ב-1937 בידי מתנקשים ערבים בדרכו לתפילה בכנסיה בנצרת.

לפי תיק התיעוד שהכינה גלעדי, הבריטים הכניסו במבנה כמה שינויים שכללו בין השאר התקנת צנרת חשמל, שיפוץ מערכת הניקוז, הריסת האגף המערבי, שיפוצים ושינויים בדלתות ובחלונות ועוד. מקום המדינה ועד 1966 שכנו במקום משרדי הממשל הצבאי ולאחר מכן עבר למתחם מטה מחוז צפון של המשטרה. מעונו של ורטן הפך מבנה לאחסון ציוד.

בנצרת קמו במהלך השנים כמה בתי חולים, אבל אנשים בודדים הכירו את שמו של ד"ר ורטן, מי שהניח את יסודות הרפואה בנצרת ובגליל. אחד מאותם בודדים שהבינו את גודל תרומתו של ורטן והכירו בחשיבות שימור סיפורו והבית שבנה הוא ד"ר נחלה בישארה, אחד מממשיכי דרכו שאף כיהן כמנהל בית החולים הסקוטי. הוא חקר את מורשתו של ורטן, פרסם מאמרים וכתב אודותיו ספר. בין השאר נפגש עם קציני מחוז צפון וסיפר להם על אותו אדם שאי שם, במאה ה-19, בנה את אותו מבנה מוזנח עליו הם מופקדים.

מפקד המחוז, ניצב אלון אסור וסגנו, תת ניצב שמואל בוקר, סיפרו כי "ההרצאה של ד"ר בשארה ריתקה אותנו וסיפורו של ד"ר ורטן ישר משך את תשומת לבנו. היה לנו ברור שיש כאן בניין שנושא אתו סיפור היסטורי חשוב". בוקר מודה שלא התייחס לפני כן לאותו מבנה שהוסתר על ידי צמחיה ושלא שמע על סיפורו של ורטן. "אחרי ההרצאה של ד"ר בשארה פתאום ראיתי את המבנה באור אחר. הבנו שיש כאן פנינה אדריכלית והיסטורית ושעלינו מוטלת חובה לשקם ולשמר אותה, לפני שהבניין יתפורר. יש לנו אחריות לשמר את המבנה".

במועצה לשימור אתרי מורשת מכירים בחשיבות הגבוהה של המבנה והסיפור הקשור אליו ונרתמו ליוזמת המשטרה. המועצה, בראשות המנכ"ל עומרי שלמון, הזמינה תיק תיעוד אותו ערכה גלעדי. "המבנה מגלם בתוכו את סיפורו של ורטן שהביא בשורה לצפון בתחום הרפואה המודרנית בשלהי המאה ה-19", הסביר בן-ציוני. "כמו בסיפור דומה בצפת, משולבת כאן הפצת הרפואה המודרנית עם חברות מיסיונריות בריטיות, שמלבד בנושא הרפואה, הן מחלוצות הקידמה בשתי הערים ההיסטוריות שבהן הופיעו. הן האמינו שבאמצעות הפצת הרפואה יוכלו להפיץ גם את הנצרות".

לדבריו, "הערך האדריכלי של המבנה גבוה מאוד - הוא מפאר הבנייה הטמפלרית. על פי התיעוד מתכנן הבניין היה ככל הנראה יעקב שומאכר, ממייסדי המושבה הגרמנית בחיפה ואביו של גוטליב שומאכר, שתכנן בהמשך מבנים דומים (בית בוסל בצפת) ואולי השתתף בתכנון אף הוא. השתמרות המבנה - חזיתות, גרמי המדרגות ומעקות העץ, הריצוף המקורי - כל אלו נותרו בצורה מרשימה במבנה עד היום".

ורטן לא הצליח להגשים במבנה את חלומו, אולם לפי התוכניות - משהו מעולם הרפואה יהיה במקום סוף סוף: לפי תכנון המשטרה במעונו של ורטן תפעל מרפאה והמכון לרפואה תעסוקתית של המחוז הצפוני. בסיוע כמה גופים, בהם המשטרה, המנהל לדיור ממשלתי והמועצה לשימור אתרי מורשת, גויסו מיליוני שקלים לצורך עבודות שימור ושיקום המבנה.

בן ציוני אמר כי מיקומו האורבני של המבנה נצפה ממקומות רבים בנצרת, "כך שלאחר שיקומו והחייאתו לטובת המחוז הצפוני של המשטרה, אני מקווה שיזכה לביקורים גם של תושבי העיר ומבקרים ויהפוך לנקודת ציון מרשימה בעיר, כחלק חשוב ומרשים מההיסטוריה של נצרת". לדברי בוקר, "המקום גם ישמש כמרכז מורשת של מחוז צפון במשטרה והן כמרכז מבקרים. אנשים יגיעו למקום וילמדו עליו".