הכישלון נחשף: האחריות הנזילה מאחורי המבצע בחאן יונס

ב-11 בנובמבר 1918 הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. ארבע שנות התנגשות כוחנית, רבת קטל, בין צבאות אדירים שנאבקו, כבשו, נסוגו והשמידו.

בדיוק מאה שנה אחר כך נחשף מבצע מודיעיני של צה"ל בדרום רצועת עזה. ההתרחשות הנקודתית של 11 בנובמבר 2018 הייתה הפוכה באופייה מההתכתשות הגדולה על יבשת אירופה (וקצת המזרח התיכון). מבצע שתכליתו מושגת רק אם היריב אינו חושד כלל בקיומו.

שלושה מובנים יש בצה"ל לראשי התיבות מ"מ - מפקד מחלקה, ממלא מקום, מבצעים מיוחדים. האחרון הוא בעצם מ"מ משולש, כי המבצעים המיוחדים הם מודיעיניים בעיקרם. מבצע רועש של יחידה מיוחדת - יחידת עילית, דומה ברבים משלבי תכנונו, תרגולו, מיומנות משתתפיו והתנועה על יעדיו למבצע מ"מ, אך שונה ממנו בהקפדה על חשאיות גם בעת הביצוע ולאחריו.

עוד בנושא:
האויב האמיתי - שחיקת החדות: בתוך מערך המבצעים המיוחדים בצה"ל

החפיפה בין שני סוגי המבצעים, להשגת מודיעין (לדעת) ולהתנקשות, לחטיפה או לחבלה (לגעת), קשורה בצה"ל גם להתפתחותה של סיירת מטכ"ל. מה שהתחיל כמסגרת להחדרת צוותים - ברגל, במסוק - לעומק מצרים, ירדן או סוריה כדי לשמר או לשפר את יכולת האיסוף וההתרעה הפך במקביל גם לכוח לוחם של פלוגה עד גדוד, ברמה של יחידת צנחנים. השדרוג הושג בעיקר באמצע שנות ה-60 ואילך, בתקופת קציני הצנחנים שפיקדו על הסיירת ונועדו לחזור בהמשך לחטיבה, דוביק תמרי ועוזי יאירי.

היוזמה למבצעי סיירת מטכ"ל באה לרוב מתוך היחידה. האישור ניתן בידי ראש אמ"ן ולאחריו הרמטכ"ל. לא אובחן צורך בדרג שיחצוץ בין סגן-אלוף כאהוד ברק לבין אלופים כאהרן יריב ואלי זעירא.

מפקדו של מפקד סיירת מטכ"ל היה - וכך עד לאחרונה - ראש אמ"ן. בידיו נשארו הסמכות והאחריות, שעליהן לא התכוון לוותר. גם כשהוחזר לחיל-המודיעין תפקיד קצין המודיעין הראשי, שבוטל בשנות ה-50, הוא בנה כוח - בעיקר באיסוף (בדגש על יחידה 8200) - ולא הוצב בשרשרת הפיקוד. המקריות של מינוי תא"ל תמרי לקמנ"ר הראשון, ואחר כך של מינוי אחיו נחמיה למפקד סיירת מטכ"ל, לא שינתה את תרשים הזרימה. גם כשענף מ"מ, שהקים יוסי לנגוצקי, לשעבר מפקד הסיירת הירושלמית והיחידה הטכנולוגית ולימים ראש מחלקת איסוף, היה למחלקה (אלוף-משנה) ובהמשך לרמת תא"ל, כעוזר ראש אמ"ן או כראש חטיבה, לרוב מקרב יוצאי הפיקוד על היחידה או סגניהם ומיועדים לפקד עליה, נשארו יחסי הכפיפות כשהיו.

לכך תרמו גם הזיקות האישיות בין המפקדים הבכירים ביותר - הרמטכ"ל וראש אמ"ן - לבין סיירת מטכ"ל. רפאל איתן, רפול, שהתייחס ליחידה בתערובת של שנאה וקינאה, רצה להדיח את מפקדה, עוזי דיין. הצילה את דיין התערבותו של הקמנ"ר תמרי, שהזכיר לרפול את תאונות האימונים בעברם המשותף בצנחנים. עשור ומעלה אחר כך, כשאורי שגיא הגיע מגולני ומפקדת חילות השדה לראשות אמ"ן, היה יחסו לסיירת מטכ"ל מסויג בעליל, אך הופשר ברבות החודשים.

מאז מלחמת יום הכיפורים נשאו ראשי אמ"ן על כתפיהם במיוחד את נטל ההערכה המודיעינית, שם נרדף לאחריות להתרעה מפני מלחמה או פיגוע-על. החשש מכישלון ומהדחה - כמחיר מידי - נקשר למחקר יותר מאשר לאיסוף ולמבצעים.

ברק היה ראשון מפקדי סיירת מטכ"ל שהיה לראש אמ"ן (אחריו באו בוגי יעלון והרצי הלוי). באיוש כזה קשה שבעתיים לשמש דרג ביניים, עם מפקד סיירת מטכ"ל למטה ואלוף - או רמטכ"ל כמו ברק ויעלון - למעלה; גם כשראש המ"מ הוא מפקד היחידה לשעבר.

לראייה, בחבורת הפיקוד הקדמית בחאן יונס ישבו ארבעה דרגים, מאלוף-משנה עד רב-אלוף (ולצדם ראש השב"כ נדב ארגמן, כמקביל של ראש אמ"ן מכאן ושל הרמטכ"ל מכאן) - מפקד היחידה, ראש המ"מ, ראש אמ"ן תמיר היימן וגדי איזנקוט, חודשיים לפני סיום כהונתו ובמה שהתברר, לאחר מאות מבצעים מוצלחים ודלי תקלות, כסיכון הגדול ביותר בה להתלקחות והמאתגר מכולם למיזעור הנזקים.

במצב כזה, כמו בקבר יוסף בספטמבר 2000 - מח"ט, מפקד אוגדה, אלוף פיקוד, רמטכ"ל ולצדם סגן ראש השב"כ - האחריות נזילה. זה גם מצב דומה לאסון צאלים ב'. מפקד סיירת מטכ"ל נעדר בגלל אבל משפחתי. קציני היחידה כפופים ל"פרויקטור" שהיה מפקד מהולל של היחידה. ראש אמ"ן שגיא אחראי על היחידה אבל לא על המבצע; ובשטח גם הרמטכ"ל שהיה ראש אמ"ן ומפקד היחידה ומילא עוד שלל תפקידים, ברק. אז מי, בעצם, אחראי, ועל מה? מי מגורפי השבחים לעת הצלחה ראוי לגנאי, ובאיזה חלק יחסי?

מעורבותם של ברק ולוין, שני הבולטים במפקדי היחידה, לימדה שהרקע אינו מחסן. היימן, קצין שריון שקנה את הערכתו של איזנקוט בשירות משותף בגדה המערבית ובפיקוד הצפון, היה מועמדו השני של איזנקוט לראש אמ"ן. למועמד הראשון, אלוף רוני נומה (שלדג, פיקוד המרכז), היה נסיון מבצעי הולם יותר. הדרג הפוליטי חסם אותו, כמו את אלוף ניצן אלון לפניו בתום כהונתו של אביב כוכבי, משיקולים זרים אך בתחום סמכותו. אלון, לשעבר ראש אגף המבצעים ובקרוב אזרח, צפוי להיות המועמד המוביל לראשות המוסד בעוד פחות משנה וחצי.

המחלוקת הנצחית על הרקע המתאים לראש אמ"ן אינה ניתנת להכרעה חד-משמעית. היו ראשי אמ"ן טובים שלא באו מהמודיעין (מאיר עמית) ושהצטיינו כמפקדים שהבינו את צרכי הרמטכ"ל, הממשלה, אלופי הפיקודים והלוחמים; היו ראשי אמ"ן שהגיעו מהמחקר (שלמה גזית, יהושע שגיא), מ-8200 (אהרן זאבי פרקש) או מלהק המודיעין של חיל האוויר (עמוס ידלין) ללא ניסיון עודף על אלופים אחרים במבצעים מיוחדים; ורק מעטים, כמו הלוי, באו לאחר פיקוד על סיירת מטכ"ל ועל חטיבת ההפעלה שייסד ידלין לפני תריסר שנים - אך זה היה תפקידו הראשון כאלוף. אין דגם מושלם, בקורות החיים ובמבחן התפקוד גם יחד.

אחד הקשיים נעוץ במבנה אמ"ן - אגף במטכ"ל, זרוע, חיל, רכיב צבאי בקהילת המודיעין (לצד המוסד ושב"כ). אמ"ן הוא אוסף של מעריכים ומערכים. יש לו יחידות חזקות ומטה המתקשה להתמודד איתן. ראש אמ"ן חזק הוא רמטכ"ל המודיעין הצבאי; חלש - רק ראש המטות המשולבים של 8200, ההפעלה, המחקר, החוזי (האיסוף מהאוויר ומהחלל) והמ"מ. קבוצה של תת-אלופים בולטים ותחרותיים. כוכבי, כראש אמ"ן, נדהם לגלות שבמערכים מסוימים, במיוחד ב-8200, שירתו קצינים שצמחו מטוראי עד אלוף-משנה בלי להכיר את מקביליהם בשאר חלקי אמ"ן.

כשסקר את השינויים באמ"ן בשנותיו שם בראשית העשור, ערב מינויו לאלוף פיקוד הצפון, כתב כוכבי (יחד עם תא"ל ערן אורטל) כי "במערך המ"מ התחולל תהליך נמרץ. הכניסה לעיסוק בנושא, עם מינויו של תא"ל ליאור כרמלי כמפקד המ"מ, הניעה סידרת דיוני עיצוב ותכנון, שהולידו שינויים מהותיים החורגים מההחלטות שקיבלנו בתהליך (השינוי הכולל) באמ"ן".

כך בקיץ 2014, אך בפועל לא היה כרמלי - שהתקדם לפיקוד על אוגדת איו"ש ועומד כיום, כאלוף, בראש אגף התקשוב וההגנה בסייבר - מפקדם של מפקדי סיירת מטכ"ל, בין היתר שלומי בינדר, אלא רק סייע לראש אמ"ן לפקד עליהם.

ההתלבטות ידועה גם בחיל האוויר, שם מפקד הזרוע הוא רוב השנים מפקדם המבצעי הישיר של מפקדי הטייסות, בעוד שמפקדי הבסיסים והכנפות הם רק הממונים המנהליים עליהם. יחידת שלדג, המקבילה האווירית של סיירת מטכ"ל, כפופה למפקד חיל האוויר, מופעלת על ידי להק מבצעי אוויר ומתואמת על ידי מפקדת כוחות האוויר המיוחדים, המופקדת גם על 669. עקרון אחדות הפיקוד אינו נשמר באדיקות. בחיל הים אין חיץ בין מפקד הזרוע לבין מפקד שייטת 13.

כשאלון התבקש לתחקר את המבצע בחאן יונס היה עליו להפריד בין חובת התפקיד לבין רגש החברות. כל המעורבים בשרשרת היו קציניו, כמעט בניו, מועדפיו ומומלציו ומוערכיו. הוא ידע שלפחות אחד או שניים מהם ייפגעו מהממצאים והמסקנות; אך החובה המקצועית, במידה רבה הלאומית, גברה.

יום חם אחד באביב האחרון, לפני שאיזנקוט המריא לוושינגטון, בא למשרדו הקטן בבסיס גלילות תא"ל במילואים א', לשעבר ראש המ"מ. הוא ביקש להיוועץ ברמטכ"ל הקודם, האם להיענות לבקשת כוכבי לחזור לצבא ולתפקידו, למרות עלבונו של תא"ל ג'. איזנקוט הציע מה שהציע. א' חזר, קצת פחות (כאזרח עובד צבא ולא כקצין קבע, בדומה לתת-אלופים שהדריכו מפקדי אוגדות) ובעיקר יותר - עכשיו הוא אמור לפקד על המ"מ.

ההילה האופפת את המ"מ מופרזת והועמה בפרשת הרפז. מתחת לרעלה הסתתר הרבה רעל. כמו בהבדל שבין מלחמת מעצמות והרג המוני לבין פשיטה סמויה לצורך מעקב רצוף המשרת את המחליטים והלוחמים, גם אין להגזים בתיאור הסכנות למשתתפים במבצעים אלה - אף שהסכנה התממשה בחאן יונס. רובאי בגולני, תותחן טנק ופלס בהנדסה עלולים להיפגע יותר בחיכוך הנובע משירותם השוחק. לוחמים ביחידות מיוחדות המסתבכים ונחשפים בעומק שטח האויב הם כטייסים הצונחים מעבר לקווים - צפוי להם שבי, אם ישרדו את המפגש הראשון עם כוח חמוש או אזרחים זועמים, ומיקוח ממושך על עסקת חילופין. לכן, בתעריף הלאומי, יוצא שמבצע מיוחד שווה יותר בשני קצותיו, אם הוא מצליח (בשגרה מתוחה כקפיץ עד לחציית הקו הביתה) ואם הוא חלילה נכשל, כמו בחאן יונס.

זאת ליבת העניין, ואשר למעטפת, צה"ל השכיל הפעם להסתיר רק מה שמחייב הסתרה, משיקולי תועלת מבצעית, מודיעינית ואנושית, ולחשוף מה שנגזר שהיה נחשף כגילוי מרעיש שטיוחו המגושם התפורר.