עדה שלמה נמצאת בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו ועדיין בלי ביטחון. במצב בו אנו נמצאים, הטבע אומר לחפש אשמים. אני אוהב את הארץ ואת העם, ועדיין קשה לי להפריד בין הכאב של קהילה שלמה שחיה כך כבר 40 שנה. אחים שלי תקועים בפקק שעות רבות בכבישי ישראל, אומרים לי: הפעם הגזמתם, די, נשבר לנו. אז אחים יקרים שלי, לי נשבר.
לי נשבר בראיונות עבודה ששואלים אותי איך אני מתמודד עם צבע העור שלי. הם לא רוצים לדעת שעליתי לארץ בגיל 15, שסיימתי תיכון בבגרות מלאה, שלמדתי במכינה קדם צבאית, ששירתתי בשלדג וסיירת צנחנים, שלמדתי תואר ראשון באוניברסיטה, שלמדתי ספורט בווינגייט, שהדרכתי נערים באהבת הארץ ואהבת אדם ושאני היום עמית במכון מנדל. כשאני מגיע לראיון עבודה שואלים אותי על צבע העור שלי.
לקריאה נוספת:
השר ארדן על המחאה: "כשזורקים בקבוקי תבערה מאבדים לגיטימיות"
"ארגון חלש בלי פיקוד": ביקורת בתוך המשטרה על האיפוק בהפגנות
אני נשוי לאשכנזייה פריבילגית, אבל אני חושש על הילדים שלי. אני עדיין מאמין שיש אנשים טובים בעולם, אבל יש עדיין ילדים שנרצחים ברחוב כי נולדו בצבע הלא נכון. האם הורינו חלמו על הארץ הזאת? על מוסדות כמו הרבנות, המשטרה, משרד הקליטה, משרד השיכון, משרד החינוך?
מצטער לומר, איבדתי את האמון במוסד הרבנות, המקום הטבעי שלי. יובל דיין חזר בשאלה והרבנות התכנסה לדון מה קרה לחברה שלנו. אבל רבנים יקרים, נערים נרצחים מקהילה אחת בצבע מסויים, איפה אתם? אם לא אומרים עכשיו שמע ישראל, מתי יגידו?
איפה אנשי האקדמיה והרוח. הרי אתם שורקים לנו פלורליזם, האם זה רק מס שפתיים? אני בז לכם. ראשי ערים, איפה אתם? אתם לא לוקחים אחריות על התושבים שלכם. היום הליכוד איבד שמונה קולות רק מהמשפחה שלי כי החזון שלו - הוא החזון של המשפחה שלי - הוא לשמור על הארץ ולדאוג לחוליה החלשה. והיום אני החוליה החלשה.
אדוני ראש הממשלה, אמרת שאתה "מצר על האובדן של סלומון טקה". המשפחה שלי מצרה על כך שאתה ראש הממשלה שלנו. אתה מונע עלייה של יהודי אתיופיה בטענה שאין תקציבים, אבל באירופה מחפשים יהודים לבנים שאין להם קשר ליהדות ושולחים שליחים מטעם המדינה להכשיר את לבבם ולהביא אותם לארץ. אני לא מתנגד לזה. אבל במקרה יהודי אתיופיה לא זוכים אפילו ליחס מינימלי בהשוואה למאמצים שמושקעים במדינות אחרות. גם את העלייה שלי ממשלת ישראל כמעט מנעה. תגידו לי, אולי זו הייתה טעות לעלות ארצה אחרי חמש שנים של יחס מבזה באדיס אבבה? אני רק דוגמה אחת, אבל זהו סיפור של קהילה שלמה.
שפכו את דמנו בטענה שאנחנו נשאי HIV, אימהות אתיופיות צולעות בעקבות זריקות של "תכנון משפחה" בלי להסביר להן מה ההשלכות של הזריקות, והילדים שנולדו באתיופיה מוצאים את מותם בירי קטלני בראשם ובלבם. הזעם גדול מאיתנו. אני שחור אבל בן של נסיך. אני לא צריך את הקטלוגים שלכם. אני לא רק שחור, אני מורכב מהרבה מאוד חלקים. המשטרה מבצעת את הוראות הממשלה. והחברה? היא ממשיכה לשתוק. איפה אתם?
הכותב הוא תושב בית רימון, ועמית מרכז מנדל למנהיגות חברתית