פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איראן נדחקה לפינה - היציבות התערערה: מחיר מדיניות טראמפ באזור

      הנתק בין הצהרות נשיא ארה"ב לצעדים בשטח, קריסת הסכם הגרעין והכעס של בעלי הברית: ד"ר דליה דאסה קיי ממכון ראנד והמומחה ליחסים בינלאומיים פרופ' מייקל מנדלבאום מסבירים על האסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון. "האפשרות לעימות מזוין קיימת גם אם אף צד לא רוצה בכך"

      איראן נדחקה לפינה - היציבות התערערה: מחיר מדיניות טראמפ באזור
      צילום: רויטרס, עריכה: טל רזניק

      במזרח התיכון, השכונה המסוכנת והמעניינת בעולם בדרך כלל, עבר עוד שבוע רגיל: ארצות הברית נמצאת על סף עימות עם איראן (ואז לא), ולאחר מכן מופל מל"ט אמריקני, הנשיא דונלד טראמפ מורה על מתקפה ומבטל אותה, אומר שהמתקפה לא בוטלה אלא נדחתה - ומוסיף, ואני מצטט, "Make Iran great again". מבולבלים? גם אנחנו.

      ואיראן, כמובן היא רק חלק אחד, חשוב אמנם, בפאזל המזרח תיכוני. השבוע התקיימה גם הסדנה הכלכלית בבחריין, מפגש שנועד לדון בחלק הכלכלי של תכנית השלום של טראמפ בין ישראל לפלסטינים - מפגש שכרגע נראה שתוצאתו לא תהיה תכנית שלום בריאה ובעלת פוטנציאל - אלא מוות בעריסה.

      ערב הסעודית מיטלטלת בין יוזמותיו של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, ומצרים מיטלטלת בעצמה בין משברים, בעיקר פנימיים. טורקיה נראית בימים אלה כמי שפוסחת על הסעיפים בין המערב ובני הברית הוותיקים לבין המחזרת הנלהבת רוסיה, וההתרחשויות רבות גם בשולי האזור: אתיופיה שסיכלה ניסיון הפיכה צבאית, אפגניסטן המנסה להגיע להסדר פנימי בין הממשלה לבין הטליבאן. סוריה הממשיכה להפציץ את אזרחיה כששאר העולם כבר אפילו לא מוחה; משברי דת, משברי מים ואקלים, משברים פוליטיים, משברים כלכליים ועוד. לעתים לא לגמרי ברור איך האזור הזה ממשיך לתפקד, כל מדינה לחוד וכולן יחד.

      לקריאה נוספת:
      אחרי הפלת המל"ט: "ארה"ב ביצעה מתקפת סייבר נגד מיליציה איראנית בעיראק"
      חמינאי: לא ניסוג למרות הסנקציות האכזריות של ארה"ב
      בסעודה ובתפילה: המשטר באיראן חוגג את הפלת המל"ט, ואת ההיסוס של טראמפ

      נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ממריא מהבית הלבן לפלורידה, 8 במאי 2019 (רויטרס)
      "בממשל הנוכחי מדיניות החוץ נראית פחות עקבית מהרגיל". נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

      וכמובן ישנם גם אנחנו, ומדינות המזרח התיכון לא מחליטות לבד על גורלנו. המעצמות מעורבות במתרחש באזור הרגיש הזה מאז ימי בבל ומצרים, אשור והחיתים, פרס ורומא ועד בכלל. גם בתקופה המודרנית ועד העת האחרונה התערבו בנעשה באזור המעצמות האירופיות, וכך גם הגבירים החדשים בשכונה העולמית, האמריקנים.

      ובעוד שלגבי הקודמים אנו מבינים את ההתנהלות - ריאל פוליטיק ציני ומוכר עם אינטרסים ברורים - הגנה על נתיבי ים, בסיסים ימיים לצי הרוסי או הבריטי, מעבר חופשי של סחורות, שליטה או אינטרס מרכזי בהפקת נפט - האמריקנים שונים. גם להם כמובן יש אינטרסים גלובליים, אינטרסים ריאליסטים וציניים - אבל הם לא תמיד מכירים בכך. הם חייבים, מסיבות פנימיות ואידאולוגיות, להסביר לעמם ולעצמם שהסיבה ליציאה למלחמת עיראק הראשונה, לדוגמה, היא לא נפט אלא השבת הדמוקרטיה לכוויית. משפחת א-סבאח מתפוצצת מצחוק.

      העניין הוא שאכן יש לאמריקה אידיאלים לצד אינטרסים. יש לה המשכיות במדיניות החוץ - אבל יש לה גם מערכת פוליטית שבה הנשיא הוא כמעט קיסר, שיכול לחתום על צווים ולבטל לחלוטין את מדיניות קודמו, להלום צבאית במדינה - ולבטל זאת. אז מה בעצם רוצה ארצות הברית מאזורנו? והאם מה שהיא רוצה אכן יתממש?

      ד"ר דליה דאסה קיי (אתר רשמי)
      "ייתכן שלא תהיה עסקה גרעינית שאליה יוכל לשוב נשיא ארה"ב עתידי". ד"ר דליה דאסה קיי

      בתחילת השבוע הקרוב יתקיים, כמדי שנה, כנס הרצליה במרכז הבינתחומי בראשותו של אלוף (במיל') עמוס גלעד. נושאים רבים נמצאים על סדר היום - מדיניות וביטחון, כמובן - אבל גם חברה ובריאות, נושאים שכיום הם חלק מהחוסן הלאומי של כל מדינה - ובעצם תמיד היו. אחת המשתתפות המרכזיות בכנס תהיה ד"ר דליה דאסה קיי - ראש המרכז למדיניות במזרח התיכון במכון ראנד רב-היוקרה בוושינגטון, שהעניקה לוואלה! NEWS ראיון בלעדי, ובמרכזו הניסיון להבין הקווים המנחים של מדיניות החוץ האמריקנית כיום.

      "במידה מסוימת תמיד הייתה עמימות. תמיד היו סתירות במדיניות החוץ האמריקנית, וזה לא בהכרח דבר רע: למשל כאשר מנסים מצד אחד לשמור על בריתות ביטחון מרכזיות ומצד שני לקדם עקרונות חשובים של זכויות אדם", אומרת דאסה קיי. "השונה כיום בממשל טראמפ הוא שאיננו רואים עוד את הנשיא האמריקני דוגל בערכי הליבה בארצות הברית או מחזק בריתות ארוכות טווח עם השותפות האירופיות, כפי שהיה בעבר. יש מידה מסוימת של בלבול עכשיו שלא ראינו בעבר על מחויבותה של ארה"ב לבריתות ביטחון מרכזיות כמו נאט"ו, למשל. וזה מדאיג".

      ובאותו נושא בדיוק, מדיניות החוץ האמריקנית, שוחחתי עם פרופסור מייקל מנדלבאום - ראש תכנית מדיניות החוץ האמריקנית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, איש ממשל בעברו, שחיבר עשרה ספרים על מדיניות החוץ של ארצות הברית, האחרונים שבהם "משימה כושלת: אמריקה והעולם בעידן שלאחר המלחמה הקרה" ו"עלייתו ונפילתו של שלום עולמי", וקודם לכן את "לגלות מחדש את אמריקה" עם תום פרידמן שגם תורגם לעברית.

      פרופ' מנדלבאום היה אורח "הזירה", מגזין לדיפלומטיה ויחסי חוץ, בהוצאת מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה. יש נושאים שבהם הוא מסכים עם הערכתה של דאסה קיי, בראשם חוסר העקביות והבהירות של המסר האמריקני כיום: "מדיניות חוץ במדינה כה גדולה וכה מגוונת כארצות הברית, ועוד מעצמה עם אינטרסים גלובליים, לעולם אינה עקבית לחלוטין", הוא אומר, ומוסיף באירוניה דקה: "בממשל הנוכחי היא נראית פחות עקבית מהרגיל".

      הזירות שמעניינות את טראמפ

      טראמפ לא הסתיר את דעתו שברית נאט"ו מיותרת, אף שחזר בו, בערך, מהקביעה הזו. הוא ודאי מוטרד מהאפשרות שמחויבויותיה של ארצות הברית לבנות בריתה בעולם יגררו אותה למלחמה שבה אינה רוצה, נגד אויב לא רצוי בזירה לא רצויה (יש לומר שעד כה בנות בריתה התייצבו לצד ארצות הברית במלחמותיה בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, לא ההיפך, מקוריאה ועד עיראק). הוא כועס על כך שחברות נאט"ו לא מקיימות את התחייבותן להגדיל את הוצאות הביטחון שלהן - ובצדק. השאלה הגדולה, כמו תמיד, היא האם נשיא הרואה הכל דרך ההיבט הכלכלי לא ישפוך את התינוק הביטחוני עם מימי ההוצאות התקציביות?

      "נראה כי מטרותיו העיקריות של מדיניות החוץ של הנשיא הן בעיקר עסקאות, ולוודא שאמריקה אינה משלמת חלק בלתי הוגן מהנטל על התחייבויותיה שמהן נהנות גם בנות בריתה", אומרת דאסה קיי. "הממשל רוצה לראות את שותפיו עושים יותר ברחבי העולם, כאשר מכירות נשק נמצאות בעדיפות גבוהה באזורים כמו המזרח התיכון. ארצות הברית בהחלט לא נסוגה מן העולם, אבל הנשיא הבהיר כי הוא אינו רואה ערך בהסתבכות אמריקנית במלחמות יקרות בחו"ל, וכי אחרים צריכים לעשות יותר", אומרת דאסה קיי. "כמובן, הדילמה היא שלעתים קרובות פעולות מדיניות בשטח, כמו תגבור הכוחות האמריקניים כעת במזרח התיכון או הצהרות של בכירים בממשל, לא תמיד תואמות את ההעדפות האלה, ולכן אי ההבנות לגבי המדיניות האמריקנית במזרח התיכון - ולא רק בו".

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עם היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון ושר החוץ האמריקני מייק פומפאו ב-7 בפברואר 2019 (AP)
      האמריקנים עצמם מנסים להבין מי מוביל את מדיניות החוץ: פומפאו, בולטון או טראמפ? (צילום: AP)

      הבלבול הזה איננו רק בעיני ידידים, בני ברית או אויבים ויריבים של ארצות הברית. לעתים קרובות הבלבול הוא גם של האמריקנים עצמם - שמנסים להבין מי מוביל את מדיניות החוץ: היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון שעליו מעיד הנשיא עצמו שהוא מעוניין להיכנס למלחמה נגד כל העולם; שר החוץ פומפאו, שר ההגנה - שהוא מינוי זמני ולא בעל השפעה; או הנשיא עצמו - שהוא כמובן הקובע והפוסק - אבל לא יכול להיות מעורב בכל פרט בכל מקום.

      מנדלבאום מוסיף: "בנושאים מסוימים - רוסיה לדוגמה - נראה שיש פער בין עמדות הביורוקרטיה לבין עמדות הנשיא. שוב, יש לפערים כאלה תקדימים רבים, אבל נראה שבממשל הזה - זה מודגש מהרגיל". עם זאת, מנדלבאום לא רואה רק את שינויי המדיניות בין טראמפ לאובמה - אלא אף קווי דמיון ביניהם: "טראמפ הוא הנשיא השני ברצף שיש לו ספקות באשר לתפקידה הגלובלי של ארצות הברית מאז תום מלחמת העולם השנייה. עם זאת ארצות הברית לא 'נסוגה' מן העולם - גם עם זה נראה כך לעתים, וגם אם בנות בריתה מוטרדות".

      יש זירות שכן מעניינות את טראמפ, וגם אם לא - אין לו ברירה אלא להתייחס אליהן. איראן, למשל. "משבר איראן הוא דוגמה טובה לבלבול הזה", אומרת דאסה קיי. "הנשיא אמר פעמים אחדות שהוא לא רוצה מלחמה עם איראן, שהוא רק רוצה שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, וכי הוא רוצה להחזיר את איראן לשולחן המשא ומתן ל'עסקה טובה יותר'. אבל לאחרים בממשל - עיין ערך בולטון - יש רטוריקה קשוחה יותר בכל הנוגע לאיראן. 12 הדרישות של מזכיר המדינה פומפאו הן מעל ומעבר לנושא הגרעיני, הן מתרחבות לתחומים נוספים המעוררים דאגה במדיניות האיראנית ויכולותיה - טרור, טילים בליסטיים ומערכות היחסים של איראן עם כוחות פרוקסי שלה ברחבי האזור (החותים בתימן, חיזבאללה, וכוחות הנתונים להשפעה בעיראק, סוריה ועוד, א"נ)".

      לדבריה, "ממשל טראמפ הוציא את ארצות הברית מהסכם הגרעין, ה-JCPOA, יציאה קשוחה - לא רק החזרת הסנקציות נגד איראן, אלא הענשת כל מי שממשיך בסחר עם איראן. זה הכניס את איראן לפינה, וכעת אנו רואים את איראן מצליפה לכל עבר כדי לסמן שיש מחיר לגישת הפעלת הלחץ המתמשך והמסיבי שנוקט טראמפ. נראה שיש נתק בין כמה מהצהרותיו הפייסניות יותר של הנשיא על איראן לבין והמדיניות שהממשל מבצע בשטח. לא לגמרי ברור לאן כל זה יוביל, אבל התוצאות עד כה ערערו את היציבות".

      עלי חמינאי, המנהיג העליון של איראן, 21 באפריל 2019 (רויטרס)
      "איראן מצליפה לכל עבר כדי לסמן שיש מחיר לגישת ארה"ב". המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי (צילום: רויטרס)

      ביחס לדבר אחד הממשל האמריקני מדבר בקול אחד: עד כמה הסכם הגרעין עם איראן שהוביל ממשל אובמה היה דבר נורא. "העסקה הגרועה בהיסטוריה", קרא להסכם הנשיא טראמפ - אם כי יש לומר שהוא השתמש בתיאור הזה לכמה הסכמים בינלאומיים נוספים. דאסה קיי לא מסכימה ומותחת ביקורת על המהלכים האמריקנים האחרונים כולל היציאה עצמה מהסכם הגרעין. "ההערכה שלי על הסכם הגרעין, ה-JCPOA, היא שלא היה צריך לפרש אותו כהסכם פוליטי, ומצער שהוא נתמך רק על ידי צד אחד (הדמוקרטים, כאשר הרפובליקנים התנגדו לו). זאת כי מדובר בהסכם בינלאומי לצמצום נשק, שהפסיק את תכנית הגרעין האיראנית למשך עשור לפחות, דבר שבמזרח התיכון אינו הישג קטן. ההסכם לא היה מושלם, ולא פתר את כל שאר הנושאים על סדר היום עם איראן, אבל לפחות התייחס לבעיה הקשה ביותר", היא אומרת.

      עוד היא טוענת כי "לפני שארצות הברית יצאה מההסכם, בנות הברית האירופיות היו להוטות לעבוד עם ארה"ב כדי לבנות על בסיס ההסכם טיפול בסוגיות האזוריות הרחבות יותר, בעיקר נושא הטילים האיראנים. עדיף היה ללחוץ על איראן בסוגיות האלה עם תמיכה בינלאומית, במקום להמשיך בגישה החד-צדדית של כיפוף ידיהם של שותפים ברחבי העולם כדי שיעמדו בדרישות הסנקציות האמריקניות, במקום להשיג את השתתפותם מרצון. התוצאה היא בעלי ברית זועמים, למרבה הצער, יריבים מתומרצים - וחוסר יציבות אזורית מוגבר, לא מופחת".

      מנדלבאום לא מסכים. "אני רואה בהסכם הגרעין שלוש חולשות בסיסיות: בניגוד למדיניות מניעת הנשק הגרעיני שהדריכה את ארצות הברית שנים רבות, הסכם הגרעין מאפשר לאיראן את כל מעגל הדלק הגרעיני - כלומר העשרת אורניום, תנאי הפיקוח חלשים מאד ובעיקר סעיף השקיעה, שאחריו איראן תוכל להשיג באופן חוקי נשק גרעיני", הוא אומר.

      אם ארה"ב לא תהיה השוטר של העולם - מישהו אחר יהיה

      איראן שומרת על איפוק, יחסי כמובן, בימים אלה, מתוך הערכה - או תקווה - שבבחירות 2020, עוד כשנה ושליש, ייתכן שייבחר נשיא דמוקרטי שאולי ירצה לעשות לבטל את מורשת טראמפ כפי שזה עשה לאובמה. חלק מהמועמדים כבר הודיעו שאם ייבחרו בכוונתם להחזיר את ארצות הברית להסכם הגרעין. "כפי שהדברים נראים כעת, ייתכן שלא תהיה עסקה גרעינית שאליה יוכל לשוב נשיא ארה"ב עתידי", אומרת דאסה קיי. "האיראנים כבר מתרחקים מחלק מההתחייבויות שלהם בהסכם הגרעין כי הם לא מקבלים את ההקלה הכלכלית שהובטחה בהסכם. רוב הצעדים הללו הפיכים עד כה, ואיראן לא צפויה לסגת מהאמנה לאי הפצת נשק גרעיני, או לסלק את פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית מחוץ למדינה בקרוב. אבל כרגע אנחנו עדים לקריסה מתמשכת של ההסכם הזה מאז היציאה האמריקנית, ולכן כל משא ומתן עתידי יצטרך להתמודד עם המורשת הזו".

      היא הוסיפה כי "גם כלל לא ברור שהסכם חדש יהיה טוב יותר: הוא יכול להיות גרוע יותר, בהנחה שנחזור אי פעם למשא ומתן. ייתכן גם שנראה כי המתיחות באזור תמשיך בעתיד הנראה לעין כאשר איראן בודקת את גבולות ההסכם, אך באופן שימנע הסלמה לעימות". לדבריה, זהו החשש המרכזי בימים אלה: "האפשרות לסכסוך גלוי ועימות מזוין תמיד קיימת, שהרי לא קשה לראות איך הסלמה יכולה להתרחש - גם אם אף צד לא רוצה מלחמה. ויש לכך מספיק דוגמאות היסטוריות".

      כוחות צבא במצעד מחוץ לטהראן, איראן, 18 באפריל 2019 (AP)
      כוחות צבא איראן מחוץ לטהראן, אפריל (צילום: AP)

      גם דאסה קיי וגם מנדלבאום היו רוצים לראות את ארצות הברית מעורבת יותר - ולא פחות - בענייני העולם. במילים פשוטות: אין ריק בעולם, ואם ארצות הברית לא תהיה השוטר העולמי - מישהו אחר יהיה. רוסיה, נניח, או סין. לשניהם יש ביקורת כלפי מדיניות ארצם - בהווה, אבל גם בעבר: מנדלבאום מבקר את ההחלטה להרחיב את ברית נאט"ו לתוך מדינות שהיו בגוש הקומוניסטי, ואפילו חלק מברית המועצות. לדבריו, הייתה זו מדיניות קצרת ראות שלא הניחה שרוסיה אי פעם תשוב אי פעם למלוא לעוצמתה, והגבירה עד מאד את החשדנות הרוסית.

      לא ברור מה עכשיו, בעולם המורכב של היום. המתכון של מנדלבאום הוא מתכון ישן, מוכר - שהצליח: בלימה. אותה מדיניות שעליה המליץ הדיפלומט הנודע ג'ורג' קינן בתחילת המלחמה הקרה. בלימה, יחד עם בנות הברית - וזה קריטי - של רוסיה באירופה, של סין במזרח הרחוק ושל איראן במזרח התיכון; ובנוסף לכך: קידום הדמוקרטיה על ידי הצבת מודל מצליח, ולא על ידי הפלת משטרים. דמוקרטיה חייבת לבוא מבפנים, מהעם עצמו, ולא להיות מוכתבת מבחוץ.

      מייקל מנדלבאום (צילום מסך)
      "טראמפ - הנשיא השני ברצף עם ספקות על תפקיד ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה". מנדלבאום

      בשורה התחתונה, מהלך ההיסטוריה אינו חד כיווני, יש עליות וירידות. ההיסטוריה ודאי לא באה אל קיצה עם ניצחון המערב, כפי שחזה באופטימיות יתר פרנסיס פוקויאמה. אבל יש כמיהה לדמוקרטיה, ולא משנה זהותו של היושב בבית הלבן. והם - הדמוקרטיה, הליברליזם - הם קרן האור המושכת אנשים בעולם. ארצות הברית צריכה להמשיך, הם אומרים, להיות המדינה שאלה סמליה ודגליה. הדגלים הנכונים - מגובים בכוח, שהרי בלי כוח, כלכלי, צבאי, גם הרעיונות הטובים ביותר עלולים להיכשל.