ביטול כתב האישום הבוקר (שלישי) נגד מוחמד קטוסה בתיק הפגיעה המינית בקטינה הוא סימן נוסף למשבר מדאיג, חסר תקדים בחומרתו המצטברת, במערכת החוק על כל רבדיה: משטרת ישראל, התביעה הצבאית והאזרחית ובראשה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ובתי-המשפט. סימנים נוספים הם היעדרו של מפכ"ל למעלה מחצי שנה, הטיפול בתיקי שרה ובנימין נתניהו והשימוש בנשק הסיכול הממוקד, או הקידום המסוכל, נגד פרקליטת מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) ליאת בן-ארי.
עקרונית, צודק כמובן הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, בנמקו את ביטול האישום נגד קטוסה. אם אין די ראיות להרשעה, להערכתו המקצועית של התובע, אחת דינו של האישום להימשך כלא היה, בכל שלב בהליך. בתיק אונס של קטינה, ומה עוד בגיל כה רך, עדותה של הנפגעת אינה מספקת. נחוצות ראיות משלימות, שבלעדיהן צפוי זיכוי. במקום שבעוד 20 שנה יופק סרט מסעיר על העוול שנעשה לאסיר קטוסה ועל האנס האמתי שחמק מעונש, נדחסה הפעם החרטה לתוך שבוע וחצי. "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא" פוגש את "סוף מעשה במחשבה תחילה".
עוד בוואלה! NEWS:
עורך דינה של בת ה-7: ביטול האישום הוא הפקרות, הילדה שבורת לב
גורם במשטרה: "חקירת אונס הילדה מתחילה מאפס; קטוסה החשוד המרכזי"
זה ייגמר בוועדת חקירה: כשהקירות בשרה-לנד יתחילו לדבר
אלא שהחלטת אפק על ביטול כתב האישום רק מצמצמת את הנזק שלא היה צריך להיגרם מלכתחילה. ספק אם אירע בתולדות מערכת החוק בישראל שבין הגשת כתב אישום לבין ביטולו עברו תשעה ימים בלבד - וזה עוד בלי שהפושע שלא היה החשוד נלכד או התוודה, או שהמתלונן חזר בו וסיפר שבדה את האירוע. אפק מבקש לדחות את הפקת הלקחים והסקת המסקנות למועד מאוחר יותר. בכך הוא מגן, כמפקד, על הפרקליטות הצבאית, אך אינו מועיל לשיפור המצב.
היו לפרקליטות הצבאית בראשות אפק גם הישגים בתיקים מתוקשרים, כגון אלאור אזריה ואופק בוכריס, לרוב בסיועם של משפטנים מנוסים שגויסו למילואים. אבל מערך התביעה בגדה המערבית מתמחה בתיקים ביטחוניים. לקציניו אין ניסיון רב בפשעים אזרחיים במהותם. אף שחוקרי מחוז ש"י של המשטרה, שהוקם בעקבות טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, אינם בהכרח ברמה ירודה מזו של עמיתיהם במחוזות אחרים - הגדה היא ארץ גזירה, אך השכר בה גבוה יותר - אין מצפים מהם למיומנות של להב 433 או ימ"ר ירושלים.
ההחלטה לאן לנתב את החקירה, דווקא בגלל הקשיים שנבעו מההתמהמהות המשפחתית והסביבתית בתחילתה, הייתה שגויה. קשב רציני ברמת התובע הצבאי הראשי אל"מ אבי חלבי (יוצא היועץ המשפטי באזור יהודה ושומרון) ומפקד מחוז ש"י ניצב משה ברקת היה מונע את ההסתבכות בפרשת קטוסה.
ברקת מתואר בפי קצינים שאינם מתחרים בו כאחד משניים או שלושת הניצבים הבולטים בדור הנוכחי של הפיקוד המשטרתי, לצד מפקדי מחוזות הצפון וירושלים, אלון אסור ודורון ידיד. כישלונו בפרשת קטוסה מחדד את הפקפוק ברמת המשטרה כולה. לכך אפשר להוסיף את כישלונו של אסור בצמצום הקטל הבין-ערבי, המרוכז רובו אך לא כולו (כי יש גם לוד, רמלה ויפו) במחוזו.
השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, הרי תירץ בקטל זה את החלטתו למנוע מהמפכ"ל הקודם רוני אלשיך שנה רביעית. עכשיו מינה ארדן את אסור, אף שלא עמד בהישג הנדרש, לסגן המפכ"ל - סגנו של מפכ"ל חסר, כי ארדן נכשל במינוי הניצב בדימוס משה (צ'יקו) אדרי.
מי שיבצע את תפקידו בתום לב - ישלם מחיר אישי
זאת תת-פרשה המחייבת הרחבה. אדרי היה ועודנו מנכ"ל משרדו של ארדן, ויש שוטרים שאומרים שאדרי הוא המפכ"ל האמיתי אף שנפסל בוועדת השופט אליעזר גולדברג. ארדן לא פיטר אותו ממנכ"לותו כששכח לדווח לוועדה על פגישת ההכנה שלו עם בודקת הפוליגרף.
לאחרונה גם התגלה שלוח הפגישות שלו דילג על שיחה עם עו"ד פיני פישלר, בא-כוחו של חושף השחיתויות רפי רותם, שהתלונן שבמצוות אדרי התעמרו בו שוטרים. כל הגורמים שאליהם פנה פישלר בעניין זה, כולל נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ, חבר ועדת גולדברג שתמך באדרי, התעלמו וסירבו לפתוח בהליך כגון חקירה משמעתית.
במינוי אסור לסמפכ"ל חסם לעצמו ממלא-מקום המפכ"ל, ניצב מוטי כהן, את הדרך להישאר במשטרה. למחוז הדרומי לא יחזור, סגנו של המפכ"ל הבא לא יהיה, למחוז תל-אביב לאחר פרישת דוד ביתן אין טעם שיעבור אם חודשיו כמ"מ לא הכשירו אותו בעיני הממנים למינוי מלא. כהן מאתגר את הממשלה שתקום לאחר הבחירות, כתום כמעט שנה מפרישת אלשיך, למנות אותו למפכ"ל או לשלוח אותו הביתה (או לתפקיד נציב שירות בתי-הסוהר, הממתין גם הוא לאיוש קבוע). בחודש הבא יידרש מינוי ניצב אחר, אולי אסור, לממלא-מקום, אלא אם יימצא תרגיל משפטי חריג להצדקת ארכה לכהונת כהן.
משום מה משלימים הכול, מהיועץ המשפטי ועד לנציב השירות דניאל הרשקוביץ, עם השערורייה במשטרה - שר השוקל אם להתמנות בידי ממשלת מעבר לשגריר באו"ם ממנה סמפכ"ל כשאין מפכ"ל ובכך מונע מהמפכ"ל הבא, מועמדו של השר הבא, לבחור לעצמו סגן.
כל זאת על רקע ההתנגדות למועמדותה של עו"ד בן ארי-שוויקי לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה לעניינים כלכליים. הכוונה ברורה - ענישה והרתעה. מי שיעז לבצע את תפקידו בתום לב ובנחישות, גם נגד שרים וראשי ממשלה, ישלם מחיר אישי.
כדי לחבל במועמדות בן ארי הושמע טיעון מופרך, כאילו אל לשי ניצן, הפורש מתפקיד פרקליט המדינה בעוד חצי שנה, למקש את דרכו של יורשו באמצעות מינוי משנה עכשיו. זה הבל רב-קומתי. מינוי הסמפכ"ל אסור לא הפריע למתנגדי בן ארי. המשנה הכלכלי אינו מספר 2 של פרקליט המדינה, אלא רק אחד מארבעה בדרג זה, שמתוכו אכן באו ויבואו גם מתמודדים פנימיים נוספים (ביניהם המשנה לפלילים שלמה "מומי" למברגר) על הקידום לפרקליט המדינה, שבסמכות ועדת איתור.
ועוד: במינוי לתפקיד בכיר פרקליט מחוז, אלוף פיקוד, ראש אגף במטה הכללי או הארצי - בידי ראש ארגון על סף סיום תפקידו יכול להיות טעם לפגם אם יורשו כבר נבחר וממתין להעברת השרביט. זה אינו מחטף אם היורש אינו ידוע כלל. יתכן אף שלתפקיד תתמנה בן ארי עצמה - והרי זה מה שמפריע למתנגדיה, לא מיקומה בעמדת המשנה, שם היא צפויה להזיק להם פחות מאשר כפרקליטת מחוז.
ובנוסף, אין כל ודאות שגם יורשו או יורשתו של ניצן יבואו כמותו מתפקיד המשנה. מאז מינוי דורית בייניש לפרקליטת המדינה, לאחר שכיהנה כמשנה של יונה בלטמן, זהו החריג ולא הכלל. עדנה ארבל, לשעבר פרקליטת מחוז, חזרה לפרקליטות מבית-המשפט המחוזי. אחריה, במסגרת המאבק הפנימי בין סיעות הייעוץ המשפטי והפרקליטות, החזיר היועמ"ש מני מזוז - שבעצמו הגיע לתפקיד מעמדת משנהו של אליקים רובינשטיין - את ערן שנדר, לשעבר מנהל מח"ש, כדי שלא לקדם את המשנה של ארבל, נאווה בן-אור.
שנדר הסתפק בחצי כהונה, שלוש שנים בלבד, ובתפקידו זכה משה לדור, שוב מפורשי הפרקליטות, לשעבר פרקליט מחוז ירושלים, שגבר בין השאר על יהודה וינשטיין - לימים הממונה עליו כיועמ"ש.
מכאן שמינוי למשנה לפרקליט המדינה, או ליועמ"ש, אינו מקנה כשלעצמו יתרון, והסמכות הסופית בידי הממשלה, שכל הוועדות המתמנות מטעמה רק מגישות לה המלצות שאימוצן מקובל אך אינו הכרחי. עוד אפשר שממשלה בראשות הנאשם נתניהו תתבקש לאשר את מינוי התובעת במשפטו בן-ארי לפרקליטת המדינה - ותסרב לעשות זאת.
בן ארי היא הקורבן של סלחנות היועמ"ש
בניצוחה של בן ארי הייתה פמו"ת, פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה, למקבילה הפרקליטותית של יאח"ה בתקופת בנימין זיגל ואגף החקירות (ולימים גם המודיעין) בתקופות משה מזרחי ויואב סגלוביץ. גם כיום להב 433 היא בעיקר יאח"ה. החיבור בין יאח"ה והיחידה הכלכלית יאל"כ לבין פמו"ת הוא ציר המלחמה בשחיתות. אין צורך בתואר באדריכלות מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס כדי לנחש מה דעת השחיתות על הלוחמים בה.
מאז שנקצבו תקופות הכהונה של היועמ"ש ופרקליט המדינה (שש שנים) ושל פרקליטי מחוזות ומקביליהם כמנהלי מחלקות (שמונה) מחייב שימור הכוחות הטובים במערכת ניוד שלהם בין המטה לשדה או בין עמדות שונות, למשל מינוי פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחית) לתפקיד זהה בתל אביב. ההתנגדות להעברת בן ארי לירושלים, כמו אלוף פיקוד המתמנה לראש אגף במטכ"ל, היא עניינית רק במובן אחד - עניינם של נתניהו ושתולו בסלח-א-דין שר המשפטים אמיר אוחנה.
התקפה זו על מערכת החוק, מלמטה ומלמעלה מכל צד, לא הייתה מתאפשרת בתקופותיהם של יועצים משפטיים חזקים כמאיר שמגר ואהרן ברק. די היה באישיותם הסמכותית להרתעה מפני הרהורי כפירה - ולדרבון הדור הבא של הפוליטיקאים להצטייד בדגם רפה יותר, יוסף חריש, רובינשטיין ומנדלבליט.
היועמ"ש הנוכחי מסרב, או אינו בנוי, לתפקד כמנהיג מערכת החוק, הראש המקצועי של הזרועות השונות - פרקליטות המדינה, המשטרה והפרקליטות הצבאית. חוש הזמן שלו לקוי בחסר ואיפשר לחשוד נתניהו להתל בו ולבזבז חודשים יקרים. קשריו עם הציבור מתנהלים במתכונת מיושנת, ללא הבנת הצורך בלמידת עמידה מול מצלמה - ענף האליפות של נתניהו - כדי שהרצאה, שאינה תפילה ושנועדה להעביר מסר תקיף, תיערך בראש מורם ובדיבור ישיר.
מנדלבליט רק מתחיל להפנים שנתניהו הוא יריבו המשפטי ושהסלחנות, גם כלפי רעייתו, מתפרשת כחולשה המזמינה תוקפנות, שאחת מקורבנותיה היא בן ארי. התוצאה, בין השאר, היא הרכנת הראש של שופטי השלום בירושלים בפני שרה, ללא תגובה נאותה של נשיאת העליון אסתר חיות, העסוקה בהדיפת מתקפת נתניהו-אוחנה לכל רוחב החזית.
מערכת החוק אמורה לנפות את הגורם האישי מתוך השיקולים. זאת שאיפה נאצלת אך לא מציאותית. חזקת החפות, למשל. נתניהו מעניק אותה ברוחב לב לעצמו; שרה זוכה לה ממנו גם לאחר הרשעתה בפלילים בעקבות הודאתה בעובדות ובאשמה. אבל רק חוברים חוקרי משטרה ותובעים צבאיים להגשה פזיזה של כתב אישום נגד פלסטיני בחשד לאונס ילדה ישראלית, וחזקת החפות נעלמת. נתניהו מאמין בו ברגע למערכת החוק ומשוכנע באשמת החשוד בטרם משפט.
אין זה מקרה שהמצב האמתי הפוך. בפרשת קטוסה טיפלו כדבר שבשגרה דרגים זוטרים, ללא קשב בכיר. התוצאה: רשלנות חפוזה. בפרשיות נתניהו, בגלל הרגישות החריגה, עסקו מלכתחילה המנוסים שבחוקרי המשטרה והיעילים שבפרקליטי התביעה, ולא באותו ריק של השטחים ודיונים משפטיים במחנה עופר, אלא בחיכוך המתמיד עם החשוד החזק ביותר ותחת זרקור אכזרי המבליט כל פגם. לכן תוצאת הביניים היא שקטוסה משוחרר וכלל לא ברור מי עולל מה לקטינה, ואילו מה שעשה נתניהו, לכאורה ובכפוף לשימוע - שכמובן לא הוענק לקטוסה, בל נגזים - נראה כה ניתן להוכחה, שנתניהו נאבק בכל כוחו כדי שלא להתמודד עם האישומים בבית-המשפט.
בעיקר בגלל כפיפותה, כיאה בדמוקרטיה, למערכת הפוליטית שהתנוונה והסתאבה, אבל גם בגלל בעיותיה הפנימיות, מערכת החוק על כל שלוחותיה חולה. ריפוייה מוכרח להתחיל מהראש.