פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשארה"ב מבקשת: משתתפי ועידת בחריין ידגמנו הליכה בין הטיפות

      ג'ארד קושנר יעמוד באור הזרקורים וינסה לקדם את המאמץ האמריקני להביא לשלום באזור. אלא שלאחר שנים של רטוריקה מלחמתית, מנהיגי המזרח התיכון לא יוותרו על החיבוק לפלסטינים ויאלצו לסרב בנימוס לדוד מאמריקה. אולי המחשבה על קץ הסכסוך הייתה שאפתנית מדי

      כשארה"ב מבקשת: משתתפי ועידת בחריין ידגמנו הליכה בין הטיפות
      צילום: רויטרס, עריכה: טל רזניק

      אף אחד לא מוכן להמר על הצלחתה של ועידת בחריין שתחל היום (שלישי), לא הפלסטינים, לא מישהו מישראל או בממשל האמריקני. שלא יהיו אי הבנות - המכובדים יגיעו. נאומים נמלצים יהדהדו. כולם ידברו בזכות השלום, העתיד הוורוד המצפה לאזור אם רק יושג הסדר, זכויות וחובות ומה לא. אך כמאמר הורים מודאגים שבנם לא שוקד על לימודי מתמטיקה אלא קורא עוד ספר הרפתקאות - כולם מבינים שזה לא פרקטי.

      ארצות הברית קוראת, בנות בריתה מתייצבות. בולעות את הרוק ומתייצבות. בעיקר כי אין להן ברירה.
      ראשית המארחת - בחריין הזעירה, שבה נמצא בסיס הצי האמריקני, שבה שולט בית מלוכה סוני על רוב שיעי, שרק בעזרת טנקים של בנות הברית המפרציות ניצל בית המלוכה מגורלו של קדאפי בזמן האביב הערבי.

      שאר השכנות חייבות גם הן לארצות הברית את הישרדותן - או לפחות הגנתן. הן מדברות שלום ועיניהן נשואות מזרחה, לאיראן. הן מוכנות להופיע בוועידה, שם אולי ימשיכו ללחוש על אוזנם של האמריקנים על הסכנה הנשקפת מטהראן.

      לקריאה נוספת:
      השקעות בינ"ל וחיבור בין עזה לגדה: החלק הכלכלי של עסקת המאה נחשף
      "מצג שווא עטוף באריזת מתנה": מכתב גלוי לטראמפ לקראת עסקת המאה
      סערה עקב דברי שליחו של טראמפ על עסקת המאה: "תם נשף המסיכות"

      הכנות לועידת בחריין - 24 יוני 2019 (רויטרס)
      לא צפויה הפתעה. ההכנות לוועידת בחריין (צילום: רויטרס)

      עם זאת, לא בטוח שהן ילכו את כל הדרך. למרות תלותן של המדינות בוושינגטון, הן ידגמנו הוואלס המזרח תיכוני הידוע - צעד קדימה, צעד הצידה, צעד אחורה. שהרי בסופו של יום, אף אחת מהן לא יכולה לקבל את התכנית בשם הפלסטינים.

      אפילו המדינות התלויות באלו שייקחו חלק בפסגה הנתמכות בארצות הברית, כמו מצרים וירדן, לא יוכלו ללכת עם הזרם. זה לא יהיה בגלל יחסיהן עם ההנהגה הפלסטינית, וגם לא בשל הזדהותן עם העם הפלסטיני. אלא כי במשך שנים הן מולכדו על ידי 70 שנות רטוריקה.

      עשרות שנים של התלהמות, הצהרות בדבר זכות השיבה, על ירושלים, על חזרה ליפו וצפת וחיפה, על מעמד פליטות שעובר בירושה ועובר בנישואין - היחיד בעולם והיחיד בהיסטוריה, תשלום מס השפתיים לאורך הדורות על העמידה ללא פשרות לצד האחים, שפיכת הדם למענם. למילים יש משמעות ויש תוצאות. לא בטוח שבירדן - שמרבית תושביה פלסטינים, ובמצרים, יקבלו בשלווה את מה שייראה כהפניית עורף, שלא לומר בגידה באחים. גם השליטים - א-סיסי, סלמאן ובן סלמאן, עבדאללה וכל השאר לא יסתכנו בדימוי של בובות אמריקניות, או יתרה מכך - בובות ציוניות. הם חשים את הר הגעש המתעורר מתחת לכס המלכות, או הנשיאות המפואר. הם זוכרים את 2011, הם רואים מה קורה בשטח.

      ג'ארד קונשר מחייך בזמן פגישת נשיא ארה"ב טראמפ וראש הממשלה נתניהו בבית הלבן, 25 במרץ 2019 (רויטרס)
      כותרת מופרזת כבר כשהופרחה. קושנר, טראמפ ונתניהו (צילום: רויטרס)

      לכן, לא צפויה הפתעה במנאמה. המנהיגים יבואו, יקשיבו, יביעו תמיכה ברצון הכלל עולמי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני - והם בעצם יהיו תחת זכות וטו של הפלסטינים. אירוני, אבל ברגעים האלה שלפני הסכם שלום היסטורי, זכות הווטו נתונה לעם הערבי הכי חלש, העני, שחי בלא מדינה משלו.

      ניתן להבין את החשדנות כלפי תכנית שנהגתה בידי הממשל הכי פרו-ישראלי, שמוביליה הם שלושה יהודים. ניתן רק לחשוב איך בישראל היו מגיבים לתכנית שלום שמובילה רוסיה או סין, ושלושת העומדים בראשה היו רוסים מוסלמים ממוצא פלסטיני. לא בטוח שהיינו משתכנעים כי רק טובתנו עומדת לנגד עיניהם.

      לא עבד אז, לא יעבוד בעתיד

      הכותרת "תכנית המאה" שנתנה ארצות הברית, איך נאמר בעדינות - הייתה מופרזת כבר כשהופרחה. עכשיו, כשיש פרטים על חלקה הראשון - הכלכלי - זה בולט אף יותר. אין לזלזל ברצון הטוב של האמריקנים להביא לפתרון הסכסוך, וגם במחשבה שניתן לייצר בסיס כלכלי שאולי ייטיב את מצבם של הפלסטינים. אולם, בסופו של דבר, הכלכלה היא רק רגל אחת של המבנה, והפחות חשובה. וכשהממשל נתפס בכל העולם - כולל ישראל והעולם הערבי - כמצדד חד-משמעית בישראל - אין הרבה רצון טוב פלסטיני כלפיו. מה גם שזה אותו הממשל שהעביר את השגרירות לירושלים, ונציגיו מתבטאים בזכות סיפוח שטחים לישראל.

      אם תנאי הפתיחה הללו היו מובאים בפני מדינות ערב על ידי מדינות אחרות שאינן ארצות הברית - הוועידה בבחריין הייתה בגדר תכנון דמיוני. אולם הפעם ארצות הברית חתומה על המסמך, ועל כן הם יבואו וינסו ללכת בין הטיפות.

      סלמאן מלך ערב הסעודית ויורש העצר מוחמד בן סלמאן בפסגה בעיר מכה, 30 במאי 2019 (רויטרס)
      לא יסתכנו בדימוי של בובות אמריקניות. מלך ערב הסעודית עם יורש העצר בן סלמאן (צילום: רויטרס)

      הדבר דומה ליחסים שמתנהלים בין האיחוד האירופי לבין ארצות הברית בשלל נושאים: מלחמת סחר מתבשלת, איראן, המצב הכללי במזרח התכיון, ברית נאט"ו, והחשד האירופי שגורמים בממשל ומקורבים לממשל - סטיב בנון - חותרים תחת האיחוד. על כן האיחוד ישלח נציגים, שכן אי אפשר להעליב את המדינה שמטרייתה הגרעינית שמרה על אירופה מפני פלישה סובייטית כל השנים, אבל בדרג נמוך, ולא בהתלהבות.

      מחר, עם פתיחת הוועידה, הזרקורים יופנו ליועץ הבכיר ג'ארד קושנר. הוא ימשיך לנסות, אך נראה שתכנית השלום תצטרף לקודמותיה הרבות שהחלו ברצון טוב או לאו, ונכשלו, והלוואי ונתבדה. חלק מהתכניות הללו אף נפתחו בתנאי פתיחה טובים בהרבה כמו ועידת קזבלנקה שניסתה את אותו התרגיל - התעלמות מפוליטיקה והתמקדות מהכלכלה בניסיון לעקוף את הבעיות הבוערות, ייתכן שבלתי פתירות.

      מאז דברים רבים הורעו, בעוד שהיבטים מסוימים השתנו לטובה, כמו היחסים בין ישראל לבין העולם הערבי הסוני, בעיקר מדינות המפרץ. יש אכן יחסי ביטחון וכלכלה סמויים, אינטרסים משותפים, אבל הכול מתחת לפני השטח. וכפי שהעבר כבר הוכיח - מה שנאמר בחדר סגור - כאילו לא נאמר. שיחות בקריצות עין על פתרונות יצירתיים לזכות השיבה וירושלים - אם לא מובאות בפומבי בפני הפלסטינים בעזה, בירמוק, ובמינסוטה החולמים על מדינת פלסטין במקום ישראל ולא לצדה - דינן כישלון. זה לא עבד אז, זה לא יעבוד בעתיד.

      יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן וראש ממשלתו אשתיה בישיבה ברמאללה, 29 באפריל 2019 (רויטרס)
      לא יוותרו על האתוס המכונן. אבו מאזן עם ראש הממשלה הפלסטיני (צילום: רויטרס)

      בעתיד הנראה לעין אין מנהיג פלסטיני שיכול לקום ולומר שזכות השיבה לא תתגשם. זה האתוס המכונן - ועליו לא יוותרו. זאת, עוד לפני שהועלתה מידת הנכונות בישראל לוויתורים במסגרת הסכם כמו פינוי היאחזויות מבודדות או ויתור סמלי על חלק מהריבונות בירושלים.

      בעיצומה של מלחמת העצמאות, ב-27 באפריל 1948, כתב גדול הפרשנים הפוליטיים בארצות הברית וולטר ליפמן כי "מבין כל הבעיות הקשות באמת של העולם הסכסוך הישראלי-ערבי הוא הפשוט מכולם, וגם הניתן ביותר לניהול". 71 שנים אחר כך אפשר כבר לקבוע שהעיתונאי הנכבד טעה במידת מה. אבל בסיפא מסתתר המסר שקושנר והממשל מנסים להשיג. ואולי היעד הפחות שאפתני שניתן לחשוב עליו לעת הזו הוא לא שלום לדורות או הסכם שמרסק חומות - אלא דווקא ניהול הסכסוך - ובעקבות כך, אולי גם לנהל את קץ הסכסוך. אינשאללה.